ערד / שלום נוי

 סתיו 1983

חברת הנסיעות "גמא טורס" הייתה חברה קטנה שמשרדיה היו בקומה השמונה עשרה של מלון לרום (כיום מלון דן פנורמה) מול הדולפינריום בתל אביב. שמולי'ק פריהר הזמין אותי לפגישה ולארוחת צהריים במסעדת "אמא" בקומה הראשונה של המלון. שמולי'ק היה מנהל ההדרכה של החברה ובאותה עת לא הייתה לו עבודה רבה, כי רוב הטיולים לא התממשו ונשארו רק בתוך החוברת המהודרת של חברת גמא טורס.

"מה דעתך לעזוב את עבודתך במרכז הפדגוגי ולעבוד איתי בחברת גמא טורס ?", שאל.

"מה העבודה שאתה מציע לי ?", עניתי בשאלה.

"תהיה מנהל הפרויקטים של מחלקת ההדרכה!", כך שמוליק.

תחום התיירות מאוד קסם לי. לא עזבתי את המרכז הפדגוגי, אך במקביל, התחלתי לבצע הכנות לפרויקטים שונים ומוזרים שלא התממשו כמו: ארגון קבוצות לגלישת מצוקים באזור ים המלח, מסעות עם תרמילים מסביב למצדה, טיולי שטח ולינה בהיאחזות מצפה שלם ומצוקי דרגות וכו'.

בין שאר הפרוייקטים של החברה, החלטנו לפתוח קורס למלווי קבוצות לחו"ל. בכדי לפרסם שהקורס מקנה תעודה רשמית של מלווה קבוצות, פניתי לבית הספר לתיירות בבקשה לאשר את תוכנית הלימודים ואת הבחינות. עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר, דחתה את מתן התשובה לבקשתי עד לאחר בדיקת החומרים שהעברתי אליהם.

לאחר כחודש המתנה לתשובת משרד התיירות ובתשובה לפניות חוזרות ונשנות שלי, קיבלנו מעדה פרידמן הצעה מוזרה: המתנ"ס בעיירה ערד, הגיש בקשה לפתוח קורס מלווי קבוצות במתנ"ס. לבקשה צורפו שמות של כחמישים נרשמים המבקשים להשתתף בקורס והתחייבות לשלם את שכר הלימוד שלא היה כל כך זול. "מוכנים להרים את הכפפה ?" – שאלה עדה.

הרמנו.

נסענו לערד לסוף שבוע של מיונים, אשר בוצעו על ידי שמולי'ק פריהר, יפית מבי"ס לתיירות בתל אביב ועבדכם הנאמן. במיונים נשרו כעשרה נרשמים והקורס יצא לדרך. בין שאר התלמידים בקורס היו: מנהלת המרכז הפדגוגי המקומי וגיורא בן גרא שהיה אחראי בקיבוץ האון על כתיבת המקאמה המסורתית, אותה נהג לקרוא בחתונות שנערכו בקיבוץ וגם בחתונה שלנו. גיורא ומשפחתו עברו מהאון לערד בשל בעיות בדרכי נשימה של רותי אשתו של גיורא, כמו רבים מתושבי העיר.

עשיתי עסקה עם חברת המוניות בכפר סבא: אספו אותי מהמרכז הפדגוגי בכפר סבא, ביצענו עצירה לאיסוף מרצים בתל אביב, עצירה נוספת במפגש להב לרענון וקניית לשון וצלעות חזיר, המתנה ליד המתנ"ס בערד וחזרה בחצות הלילה הביתה. העמדתי תנאי לתחנת המוניות: רק מוניות מרצדס גדולות עם מיזוג אוויר חזק. פעמיים בשבוע, במשך כשנה, רבו בתחנת המוניות מי יזכה בהסעה שלנו. פעמיים בשבוע אספו אותי ואת הצידנית הריקה והחזירו אותנו עם צידנית מלאה בשר טעים שכה אהבנו.

לטקס פתיחת הקורס הגיעו מנכ"ל בית הספר לתיירות וכל הצוות הפדגוגי מירושלים וכן אנשי גמא טורס מתל אביב. לאחר מסכת  ברכות של המכובדים, העברתי הרצאת פתיחה בנושא: "תפקידו של מלווה הקבוצה במצבי לחץ". ישבתי בביתי ודמיינתי מצבים אבסורדיים אשר יכולים להתרחש בטיול בחו"ל וכיצד יש לפתור אותם. הוספתי להרצאה מעט קטעי הומור (בכל זאת, הרצאת פתיחה עם הרבה אורחים) וכך קניתי את לבם של המנכ"ל ושל עדה פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר לתיירות.

רוב המרצים שגייסנו לפרוייקט היו נחמדים והנסיעה לערד ובחזרה עברה בנעימים, החלפנו סיפורים וחוויות ולעיתים נרדמנו והתעוררנו רק בהגיענו לביתנו. כך עברה במהירות שנה של לימודים, הקבוצה אהבה ללמוד ואנחנו אהבנו ללמד.

כך התחילה מערכת היחסים שלי עם בית הספר לתיירות, מערכת שנמשכה גם לאחר סיום הקורס בערד ולאחר עזיבתי את ה"פעילות" בחברת גמא טורס. ריכזתי במשך שנתיים שני מחזורים בסניף חיפה של ביה"ס לתיירות, ארגנתי וביצעתי בתל אביב השתלמויות קצרות למלווי קבוצות בנושאים מגוונים מיוון ועד יפן. גולת הכותרת היה קורס שנתי מיוחד (בשני מחזורים) בנושא "פרסום ויחסי ציבור במלונאות ותיירות". היה זה קורס מעולה אליו נרשמו רבים מבכירי העובדים והמנהלים של משרד התיירות.

סיום קורס פרסום ויחסי ציבור, יוני 1988, מימין יפית משמאל עדה

קיץ 2018

שנים רבות חלפו, עזבתי את הפעילות בעולם התיירות ונותקו הקשרים עם אנשי התחום. בחלוף השנים הפך העולם להיות וירטואלי ואני מופתע לקבל פנייה בפייסבוק: הצעה לחברות עם עדה פרידמן מירושלים. אישרתי בשמחה את החברות, ביקשתי ואף קיבלתי את מספר הטלפון שלה, ניהלנו שיחה ארוכה וקבענו פגישה לא וירטואלית בירושלים.

עדה אירחה אותנו בדירתם בדיור המוגן "מגדל נופים" אליו עברו עדה וינאי בעלה, המקום מדהים ביופיו ובמיקומו הצופה לנוף שכונת עין כרם. וכאילו לא חלפו שלושים שנה, ממשיכה עדה לעסוק בתחום התיירות: מתנדבת ביד בן צבי ויוזמת ומבצעת של הפרוייקט "תמונה באבן" ברחובות שכונת אוהל משה, ממול לשוק מחנה יהודה. לאחר שעדה ערכה לנו סיור מודרך ברחובות שכונת אוהל משה, ולאחר שקיבלנו הסבר על התמונות באבן ובעיקר של בני משפחתה, ישבנו לארוחת ערב קלה בית הקפה שבמתנ"ס השכונתי. "קפה הדרתא בלב העיר" הוא שמו של הפרוייקט הקהילתי, המופעל בהתנדבות על ידי נשות (המבשלות ואופות) ובני השכונה (הממלצרים) וכל ההכנסות מיועדות לקופת הקהילה ולפעילות השכונתית.

בעוד אנחנו נהנים מהמטעמים אשר מוגשים לשולחן, אנו מעלים זיכרונות משש שנות פעילותי בבית הספר לתיירות. "אתה יודע שהקורס בערד התחיל כבדיחה", כך עדה, "לא היה נעים לי לדחות את בקשתך, לקיים קורס בשיתוף פעולה עם חברה קטנה ולא מוכרת כ"גמא טורס". הצעתי לכם את ערד בידיעה ברורה שלא תקבלו את ההצעה ההזויה הזאת . . .".  

"בדיחה לא מוצלחת, מסתבר" אני מגיב "עובדה !".

=========

הערות וקישורים:

### גיורא בן גרא קורא את המקאמה המסורתית בחתונה המשולשת בקיבוץ האון

### שכונת אהל משה בויקיפדיה

### תמונה באבן – ירושלים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

רישיון נהיגה ב' - לזכרה של נילי ירון / שלום נוי

חנוכה, חורף תש"ף

כבכל שנה בשנים האחרונות, מוזמנים חברים מגרעין תומר להדלקת נרות חנוכה אצלנו. שרים שירי חג מעלים זיכרונות ואוכלים. משנה לשנה אנחנו הולכים ופוחתים והברכה בסוף כל ערב שכזה, בכל שנה: "להתראות בחנוכה בשנה הבאה – באותו הרכב !".

גם השנה נפגשנו ונהנינו מאוד. עשרה ימים לאחר הפגישה השנתית ובלי שום קשר פרסמתי בבלוג שלי את הסיפור "רישיון נהיגה" (5 בינואר 2020). הסיפור מצא חן בעיני רבים וזכה לתגובות רבות.

גרעין תומר, חנוכה, 25 בדצמבר 2019

מחלת הקורונה הגיעה לישראל וסגרה אותנו בבתים. זה התחיל מביטול חלק גדול מחגיגות פורים, נמשך ב"סגר פסח" בו אכלנו את סעודת החג מבודדים איש איש בביתו, עבור דרך המנגל של יום העצמאות אותו עשו רבים על המרפסות ועד ביטול מדורות ל"ג בעומר. נילי, חברתנו האהובה, נפטרה בעיצומם של ימי הקורונה. היא נפטרה לבדה בבית חולים ונמנע מאתנו אפילו להגיע להלוויתה.

בסוף חודש מאי, עם ההקלות בבידוד, החליטה משפחת ירון לקיים אזכרה וגילוי מצבה לנילי. בבית העלמין במושב לכיש, נשאו דברים לדמותה וסיפרו כי בחודשים האחרונים לחייה נרשמה נילי לחוג ציור, לסדנה לכתיבה יוצרת ולחוג התעמלות. על הדשא בחצר משפחת ירון, שם התכנסנו, הציגו את פרי עבודתה של נילי – בציור ובכתיבה.

אזכרה לנילי בחצר משפחת ירון בלכיש, 22 במאי 2020

מה רבה הייתה תדהמתי, כאשר דפדפתי בתוצרי הכתיבה שהיו מוצגים על השולחן, לראות את הסיפור הבא:

סדנת כתיבה מושב לכיש – נילי ירון – 08-01-20 רישיון נהיגה אחד מחבריי מימי הנח'ל והקיבוץ מזכיר במבנה הגוף ובתנועות הידיים הדיבור ובהבעות הפנים את ליאור שליין מהטלביזיה, הוא לא ממש דומה לו פיזית אבל זה הטיפוס. כל רגע בדיבורו מחויך ומגזים אבל תמיד מתקבלת התמונה הכללית ברורה ומדגישה את דעתו הפרטית.  הוא הגיע אלינו לגרעין הנח'ל מאזור המרכז כאשר הגרעין שהוא היה שייך אליו התפרק וחבריו פנו להתגייס בחילות צה'ל האחרים, אבל הוא התעקש ללכת לנח'ל ולקיבוץ ונשלח אלינו ע'י ההנהגה הארצית של תנועת הנוער העובד שאליהם הוא פנה וביקש למצוא לו גרעין נח'ל אחר. היינו באחד מקיבוצי עמק בית שאן והוא סיפר לי שמצאנו חן בעיניו והוא החליט להישאר איתנו ואני זוכרת שהוא השתלב מיד בחברה. הוא סודר לעבוד בענף גידולי שדה בקיבוץ, והעובדים היו מרכז ענף בשם גד ועוד חבר קיבוץ בשם יהושע ומתנדב אמריקני שכל היום שר באנגלית שירי עבודה והללויה. הם עסקו בהשקיית צמחי הכותנה בעזרת צינור פלסטיק שלתוכו נשאבו מימי הירדן, הנהר היה צר ולא נ-ה-ר ממש והמים שנשאבו היו עם דגים, עלים ובוץ והעובדים נאלצו לנקות את הצינורות מהדרעק שהיה בתוכם לפני שהניחו אותם להשקייה על ערוגות הכותנה. לעבודה הם היו נוסעים ברכב פורד טראנטה מימי הצבא הבריטי.וביום השלישי לעבודה בהפסקת המנוחה כשכולם רוצים לשתות מים קרים שהיו בתוך הפורד שומע חברי שגד פונה אליו  ואומר לו כך: לך תביא את הפורד קרוב אנחנו צמאים. לרגע הוא לא קלט שגד מדבר אליו והוא שאל אותו: אני? כן,כן אתה לך תביא אותו עכשיו. מה הוא שולח אותי? חשב לעצמו, אין לי רשיון נהיגה מעולם לא נגעתי בגלגל הגה ולא ידעתי איך מזיזים את הדבר הזה שנקרא אוטו אבל לא אמר את הדברים האלה לגד, והלך לקראת הפורד. הוא סיפר לי שהוא רעד בכל הגוף כשנכנס לפורד ואז שם לב שההגה הוא ימני. הוא חיפש ומצא את כפתור ההתנעה והפורד השמיע קול ונדלק ומכאן ואילך הוא לא ידע מה לעשות. יהושע שהתעצבן עליו כשראה שהוא מתמהמה, רץ לעברו סילק אותו מכיסא הנהג והסביר לו, זה הברקס, זה הקלאץ, פה הגאז, כאן לוחצים, כאן מסובבים וזה הרברס, עכשיו סע!! זה היה השיעור הנהיגה הראשון של חייו שם בשדות הכותנה של הקיבוץ. וכבר למחרת הוא הפך להיות נהג השטח של הפלחה, נהג בכל הטרקטורים לכאן ולשם והמשימות הלכו וגברו. אחרי הטירונות נשלח ע'י התנועה הארצית לארגן את קן הנוער העובד בראשון לציון והדבר הראשון שעשה זה ללמוד נהיגה, הכסף שהיה לו הספיקו לשבעה שיעורים שאותם עבר ומבחן הנהיגה הצחיק אותו ומיד קיבל משימות בהנהגת התנועה: יש לך רישיון נהיגה אז לך תשכור טנדר ותעביר את כל הציוד להפעלת מחנה קיץ לחניכים. יש לך רישיון נהיגה, אמרו לו קרובי משפחתו תסיע אותנו למשפחה בתל אביב, נמאס לנו להיסחב באוטובוסים. יש לך רישיון נהיגה, אמר לו מרכז ענף הבננות בקיבוץ האון קח את הטרקטור עם הבננות למרכז המשלוחים בצמח. יש לך רישיון נהיגה אמרו לו מהמדגה, קח את הג'נבייב תעמיס עליו את הדגים וסע לטבריה לתנובה, ולג'נבייב לא היה בכלל רישיון רכב. וכך כל הזמן הוא נשלח בכל מיני רכבים וטרקטורים לשליחויות ברחבי עמק הירדן ומחוצה לו כי יש רישיון נהיגה. אני כל כך צחקתי מהסיפור ומהתיאור שלו וביקשתי שיכתוב לי את כל סיפור המעשה כדי שאזכור אותו והוא נענה לבקשתי זאת.

קטע נוסף שצד את עיני היה על מירה'לה, חברתה הטובה של נילי, שנפטרה לפני שמונה שנים וקבורה בבית העלמין של מושב לכיש לא רחוק מקברה של נילי. מירה'לה ונילי שרו בלהקת מגפיים ובאזכרה השתתפו חלק מחברי הלהקה שאף שרו לכבודה ולזכרה של נילי.

הרבה שנים לפני שמירה'לה ונילי היו חברות בלהקת מגפיים, הן שרו באירועים שונים בקיבוץ האון ובין השאר גם בחתונה שלי בקיבוץ. לשמחתי יש לי הקלטה של שירי החתונה ולעיתים קרובות אני נהנה לשמוע את הקולות הצלולים של השתיים שרות א-קפלה את "אהובי בנה לי בית בהאון". למרבה השמחה אני יכול גם לשתף בקישורים לסרטונים.

========== 

קישורים:

### "אהובי בנה לי בית" - חתונה בקיבוץ האון - סרטון ביוטיוב

### להקת מגפיים - כאן 11 - סרטון ביוטיוב

### הסיפור המקורי - רשיון נהיגה - בבלוג

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

ציפורים / שלום נוי

קיץ 1965

עזבנו את קיבוץ האון ומיד התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "הדר", בית ספר לחינוך מיוחד בהוד השרון. יעל שובצה לעבוד בבית ספר זה, לאור ניסיונה כמורה למלאכה בחינוך המיוחד בטבריה. מנהל בית הספר שמע שאני מחפש עבודה ומיד הציע לי לחנך את כיתות ז'-ח' בבית הספר. קיבלתי את התפקיד למרות שלא היתה לי תעודת הוראה, אך התחייבתי להשלים את בחינות הסמכה להוראה תוך שנתיים וכך היה.

כמורה מתחיל, הציעו לי להשתמש בעזרי הלימוד שמציעה המרכזיה הפדגוגית, אשר שכנה בקומה השניה של בית ספר כפר מל"ל. "בית הספר לילדי העובדים ע"ש יוסף אהרונוביץ'", זה היה שמו הרשמי של בית הספר אשר שכן ביישוב הקטנטן כפר מל"ל, אולם הכל קראו לו בית ספר כפר מל"ל. היה זה בית הספר בו למדתי ומנהל המרכזיה הפדגוגית, אליעזר כהן, היה מחנך הכיתה שלנו מכיתה ז' עד כיתה ח'. עם צאתו של אליעזר כהן לגמלאות הוא קיבל, במשרה חלקית את ניהול המרכזיה הפדגוגית.

  

מורי בית ספר כפר מל"ל, יושב במרכז: אליעזר כהן

בסיום שנת הלימודים הראשונה שלי, פנה אלי אליעזר כהן וביקש ממני לעזור לו, להעביר את המרכזיה הפדגוגית מכפר מל"ל להוד השרון ובהמשך לעבוד, במשרה חלקית, בשעות אחה"צ, בתפקיד יועץ פדגוגי. בעת העברת המרכזיה למשכנה החדש, נתקלנו בבעיה קשה: איך מעבירים, מבלי לפגוע, את האוסף הנדיר של אליעזר שמאלי.

אליעזר שמאלי היה מורה ומנהל בית ספר כפר מל"ל וכשאני התחלתי ללמוד שם, הפך להיות מפקח על בתי הספר בשרון. אנחנו, תלמידי בית ספר כפר מל"ל, הכרנו את שמו כסופר מפורסם שכתב ספרים רבים, כתב סיפורים רבים אשר התפרסמו במקראות לבתי הספר ואשר את חלקם למדנו בשיעורי ספרות. אולם בעיקר הכרנו את אוסף הציפורים המפוחלצות, קני הציפורים וביצי הציפורים וכן דגמים יפים ורבים של עזרי הוראה, אותם תרם אליעזר שמאלי למרכזיה הפדגוגית. אליעזר שמאלי גר קרוב מאוד לבית הספר ובתו הצעירה תמר למדה אתנו בכיתה.

בזהירות רבה ובמשך שעות עבודה רבות העברנו את האוסף הנדיר למבנה בהוד השרון. שנתיים עברו, אליעזר כהן נאלץ לפרוש ואני זכיתי במכרז לניהול המרכזיה, אשר לימים שינתה את שמה ממרכזיה פדגוגית למרכז פדגוגי או בקיצור: מרפ"ד.

עיריית כפר סבא מאוד רצתה את המרכז הפדגוגי בתחומה, היא אף הציעה לאגף המרפ"דים במשרד החינוך, לשכן את המרפ"ד באגף מיוחד שיוקצה לכך, בהיכל התרבות העירוני העומד להיפתח. הלחץ עשה את שלו והמרכז הפדגוגי הועבר מהוד השרון למבנה זמני בכפר סבא. היה לנו ניסיון בהעברת דירה והאוסף של שמאלי הועבר בשלמות ולא ניזוק כלל.

היכל התרבות של כפר סבא נבנה כמבנה מפואר ומהודר. אדריכלים ומעצבי פנים תכננו כל פינה בהיכל והקפידו על כל פרט. ראש העיר, זאב גלר, ביקר במקום כמעט כל יום, פיקח על העבודה והיה מעורב בכל דבר. המרכז הפדגוגי היה ראשון להיכנס להיכל וראש העיר פסק: אוסף שמאלי לא ייכנס להיכל. "הפוחלצים, הקנים וביצי הציפורים לא מתאימים למקום מפואר כמו היכל התרבות", טען ראש העיר. פרצה מלחמת עולם ביני לבין ראש העיר, מלחמה שהגיעה עד צמרת משרד החינוך.

בצר לי, חיפשתי ומצאתי את אליעזר שמאלי שעבר להתגורר בדיור מוגן ברמת אביב. "אתה יכול לחלק את האוסף לבתי ספר בעיר", אמר, "אבל, יש באוסף ציפור נדירה: עורב לבקן, אותה תדאג להעביר לאוניברסיטת תל אביב". בצער רב פירקנו את אוסף הציפורים וחילקנו בין בתי הספר, את העורב האלבינו, העברתי לאוניברסיטת תל אביב והמלחמה ביני לבין זאב גלר נסתיימה.

שנים עברו, בתוקף תפקידי כמנהל פנימיית עלומים, הזדמנתי לדיור המוגן ברמת אביב. במסדרון, ממהר לחדר האוכל, ראיתי מולי את אליעזר שמאלי.

"אתה זוכר אותי?", שאלתי.

"תשכח ימיני אם ישכחך שמאלי", ענה לי בפרפראזה על הפסוק הידוע ומיהר להיכנס לארוחת הצהריים. אם זכר אותי או לא לעולם לא אדע, אבל אהבתי את שענה לי.

ארבע שנים מאוחר יותר הלך אליעזר שמאלי לעולמו. הוא נקבר לצד רעייתו בחלקת אגודת השומר בבית העלמין בקרית טבעון, לא רחוק מהאנדרטה לזכר אלכסנדר זייד עליו כתב את ספרו המפורסם "אנשי בראשית". הספרים על ציפורי ארצנו שכתב, היו אבני יסוד לזואולוגים וחוקרים רבים. אולם יותר מהכל: אישיותו ואורח חייו, דרכו החינוכית וכישרונו בכתיבת סיפורי ילדים הספוגים באהבת הארץ, הם שזיכו אותו בפרס ישראל לספרות ילדים ביום העצמאות התשיעי של מדינת ישראל. וכך גם כתבו השופטים, בין השאר, בהמלצה לפרס: "כל מה שכתב יש בו תום נפש וענווה, חיבת הארץ ואהבת האדם. כל מה שיצא מתחת עטו הנאמן חתום בחותם האמת".

עברו שנים רבות. בהוד השרון, לא הרחק ממקום מגוריו של אליעזר שמאלי, נבנו שכונות של בתים רבי קומות. בין הבניינים בגובה שש עשרה קומות הוקם בית ספר יסודי חדש, צמוד קרקע וירוק בתפיסת עולמו. קבוצה של ותיקים בעיר, התארגנה והחליטה להנציח את זכרו של המורה המיתולוגי שלהם ולדרוש מהעירייה לקרוא את בית הספר על שמו של אליעזר שמאלי. העירייה נענתה בחיוב, אך למיטב ידיעתי זה לא קרה עד היום.

בכל פעם שאני שומע, בחתונות לפני שבירת הכוס וסיום החופה, את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני . . .", ואני חושב: רק את ירושלים צריך לזכור ? ומה לגבי אותם אנשים כמו האיש ההוא ?

==========

הערות:

◄צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

◄בתמונה מימין לשמאל. עומדים: שושנה צחורי, רנן (מלאכה), אריה נוי, נחמה לב. יושבים: אסתר רייטר, אליעזר ט"ש, אליעזר כהן, מורה למלאכה, רוחמה ישראלי.

קישורים:

### אליעזר שמאלי - ויקיפדיה

### ראשית טיבוע ציפורים בישראל – ברוריה גל – סרטון ביוטיוב

### סופרים מספרים: אליעזר שמאלי – כאן חינוכית – סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963

 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

רישיון נהיגה / שלום נוי

אוגוסט 1961

"לך תביא את הפורד לכאן !"

קרא לעברי גד רון, מרכז ענף גידולי תעשייה של קיבוץ כפר רופין.

היה זה היום השלישי לעבודתי בשדות הכותנה של הקיבוץ.

הצטרפתי לגרעין תומר לאחר שהגרעין בו הייתי חבר התפרק. בהנהגה הארצית של תנועת הנוער העובד אליה פניתי, לאחר פירוק הגרעין שלי, המליצו ואמרו: גרעין תומר הוא גרעין קטן, אך מאוד איכותי, הוא כולל חברים מקן חדרה, קרית אליעזר,חיפה וטבריה. הגרעין יעבור הכשרה בקיבוץ כפר רופין אשר בבקעת בית שאן ואמור להשלים את קיבוץ האון אשר בעמק הירדן.

ארבעה עובדים היינו בשדה הכותנה: גד רון ויהושע ליבנה מוותיקי ומקימי הקיבוץ, טרי המתנדב מארצות הברית ואני שזה עתה הגעתי. עסקנו בהשקיית צמחי הכותנה בשדה הענק. ההשקייה היתה בצורה מיוחדת במינה: צינור פלסטי רחב ביותר הוביל מים שנשאבו מ"נהר" הירדן שזרם בסמוך.
נהר במרכאות היה זה: רוחבו היה מטרים ספורים והמים בו היו מעטים. משאבה הונחה על שפת הנהר והמים שנשאבו היו מלאים בבוץ, עשב, עלים ואפילו דגים קטנים ושאר בעלי חיים ורמשים. תפקידנו היה להעביר את קו ההשקייה מערוגה לערוגה. אורך הערוגות היה מאות מטרים ולפני גלגול הצינורות על גלגלת  שהיתה מחוברת לטרקטור היינו חייבים להוציא מהצינור את הבוץ ושאר המציאות שהיו בתוכו. היתה זו עבודה קשה ביותר והחום הכבד של חודש אוגוסט בבקעת בית שאן עוד תרם את שלו.
אל שדות הכותנה ובחזרה לקיבוץ נסענו במשאית פורד קטנה וישנה, ההגה היה בצד ימין, כנראה חלק מגרוטאות הצבא הבריטי שעזב את הארץ. על המשאית הקטנה היה מיכל מים קרים גדול, שהבאנו איתנו מחדר האוכל.

"את הפורד ?" שאלתי, "אני ?"

"אנחנו צמאים, תעשה זאת מהר!" ענה גד.

הפורד היה במרחק ארבע מאות מטר מן הערוגה בה עבדנו. גד, יהושע וטרי ישבו בקצה הערוגה לנוח. גד ויהושע היו שתקנים ואילו טרי המתנדב מארצות הברית ישב ושר:

Jordan's River is deep and wide, hallelujah
You can't see the other side, hallelujah

(נהר הירדן עמוק ורחב- הללויה - קשה לראות את הצד השני - הללויה)

הוא שר את הגירסה שלו לשיר של הזמר הארי בלפונטה ולא הפסיק לצחוק: כמה "קשה" לראות את הירדנים שעובדים בשדה, מהצד השני של "נהר" הירדן העמוק והרחב.

לא ידעתי מה לעשות. מעולם לא ישבתי על כיסא הנהג של מכונית. מעולם לא נגעתי בגלגל הגה וברור שלא ידעתי איך מזיזים את הדבר הזה. הם ישבו רחוקים ולא ראו איך רעדתי בכל גופי. עליתי לרכב, חיפשתי ומצאתי את כפתור ההתנעה, לחצתי והפורד השמיע קול ונדלק. לא ידעתי איך להמשיך מכאן ומה לעשות – ישבתי ובדקתי את כל החלקים אבל הרכב לא זז. יהושע שאיבד את סבלנותו או שהיה צמא יותר, הגיע, סילק אותי מכיסא הנהג ואמר: בוא, תלמד. זה הגאז, זה הברקס, זה הקלאץ', כאן לוחצים, כאן מסובבים – זה היה שיעור הנהיגה הראשון והאחרון שלי.  

למחרת בהפסקת השתיה, אמר יהושע: "אתה כבר נהג ותיק – לך תביא את הפורד !".

חצי שנה היינו בהכשרה בקיבוץ כפר רופין. חצי שנה עבדתי בשדות הכותנה. חצי שנה נהגתי בפורד הישן ובטרקטורים של ענף גידולי התעשייה. לאחר השל"ת (שירות ללא תשלום) בכפר רופין ולאחר טירונות הנח"ל במחנה שמונים, יצאתי לחל"ת (חופשה ללא תשלום) כמרכז קן הנוער העובד והלומד בראשון לציון. הדבר הראשון שעשיתי בחל"ת היה לעשות רשיון נהיגה. לקחתי שבעה שיעורים בבית ספר לנהיגה בנתניה (לא היה לי כסף ליותר) וניגשתי לטסט. הייתי בטוח שנכשלתי – לא דומה נהיגה בשדות הקיבוץ לנהיגה ברחובות נתניה. מה רבה הייתה תדהמתי כאשר בדף שהודבק על לוח המודעות של משרד הרישוי הופיע שמי בין העוברים בהצלחה את הטסט.

"יש לך רישיון נהיגה" אמרו לי בהנהגה של תנועת הנוער העובד "לך, תשכור טנדר ותעביר את כל הציוד הנחוץ להפעלת מחנה הקיץ של התנועה".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי שולקו, אבא של יעל "בוא, תסיע אותנו לבקר את בני הדודים הגרים בלוד, קשה להגיע אליהם באוטובוסים".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי מרכז ענף הבננות בקיבוץ האון "קח את הטרקטור ותעביר את העגלות עם הבננות שקטפנו היום למרכז המשלוחים בצומת צמח".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי מזכיר הקיבוץ כאשר ביקשתי ללמוד לנגן באקורדיון " קח טרקטור, סע לקיבוץ שער הגולן ותלמד לנגן אצל חיים ברקני".

חלום חיי היה לנגן באקורדיון. זאת הייתה הזדמנות. הקיבוץ נתן לי את האקורדיון של הקיבוץ וסידר לי מורה. לא סתם מורה: חיים ברקני (בקיבוץ שער הגולן קראו לו הניק). כבר אז חיים ברקני היה מלחין מפורסם אשר הלחין שירים רבים וידועים כמו: ביתי אל מול גולן, את תלכי בשדה, החיטה צומחת שוב, מותו של הקיץ ועוד רבים ויפים.
הבעיה הייתה שהייתי אחרי יום עבודה ארוך וקשה, יום עבודה שהתחיל בארבע לפנות בוקר והסתיים בארבע אחה"צ (זוכרים ? – יש לך רישיון נהיגה תעביר את הבננות לצמח). אם נוסיף עוד שעה נהיגה בטרקטור מקרטע מקיבוץ האון לקיבוץ שער הגולן, האצבעות לא בדיוק נשמעו לי. ישבתי אצל הניק בחדר, מחבק את האקורדיון והאצבעות מגמגמות. 
הניק היה מורה נהדר אבל זה לא עזר – לאחר עשרה שיעורים נפרדתי מהמורה, החזרתי את הכלי למחסן הקיבוץ וויתרתי על חלום הנגינה.

לימים שכנעתי את שלושת ילדנו ללמוד לנגן. הם למדו: מנדולינה, חלילית וחליל. הגשמת החלום שלי? או אולי בגלל ש"יש לך רישיון נהיגה".

הנכדים על הפורד בחצר קיבוץ כפר רופין

==========

קישורים:

### ציפורים בכפר רופין - 2016 - סרטון ביוטיוב

### Michael row the boat ashore, hallelujah - השיר במקור - סרטון ביוטיוב (הארי בלפונטה)

### חיים ברקני באתר ויקיפדיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

על קטנוע לחדר לידה / שלום נוי

דצמבר, 1967

לילי כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.

יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965, וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).

חיים עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד ובילינו כמעט כל ערב יחד.

חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן

ואז קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו ערב אחד על הכביש הרטוב.

יעל השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים". המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו לה: הריון זה לא מחלה".

החלטנו להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה: "תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה, ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.

"אל תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת הערב לסרט עם חיים ולילי".

נסענו לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"), נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע. עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות ובשלוליות הרבות בדרך.

באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה מהגשם שבחוץ . . .".

עם הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !

 =========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה – שלום כפול שלוש / שלום נוי

אוגוסט, קיץ, 1964

"אני לא רוצה ללכת לצבא" – אמרה יעל כאשר סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים למלאכה בגבעתיים, "אם אתגייס לצבא ישלחו אותי להיות מורה בטבריה או במקום אחר. בוא נתחתן ואני אהיה מורה בטבריה בלי שהצבא יהיה בתמונה".

היה הגיון רב בדבריה והחלטנו להתחתן.

יעל ואני היינו חברים ארבע שנים. הכול התחיל כשהייתי מדריך ב"נוער העובד" ברמתים. מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, נהגתי להגיע לסניף התנועה (מאוחר יותר שינו את השם ל"קן"), לשבת שם ולהדפיס במכונת הכתיבה של מועצת הפועלים את הדף השבועי. ב"ערב הסניף" היו מחלקים את הדף, בזמן קבלת השבת. גולת הכותרת בדף השבועי היה "שיר השבוע" שאת מילותיו טרחתי לפענח בהאזנה מאומצת לרדיו ומאוחר יותר מהטייפ (רשמקול), לרשום ולהדפיס מדי שבוע בשבוע. היה לי מפתח למזכירות מועצת הפועלים ובכל יום שישי, לפנות ערב, נכנסתי ושכפלתי את הדף השבועי. באחד מימי שישי הגיעה יעל, הציעה את עזרתה בהכנת הדף ומאז הכנו ביחד את הדף השבועי במשך כשנה, עד שהתגייסתי לצבא.

כך פרחה לה החברות בינינו, אשר נמשכה במהלך השירות הצבאי שלי: בהכשרה בקיבוץ כפר רופין, בטירונות הנח"ל במחנה שמונים, בהדרכה בקן הנוער העובד בראשון לציון ובנח"ל המוצנח.

מיד עם שחרורי מהצבא וכשהגיע מועד גיוסה של יעל אשר סיימה לימודיה בסמינר, עברנו לגור יחד בקיבוץ האון. כשפנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו להתחתן בראשית הקיץ, ביקשו מאתנו לדחות את החתונה בחודש. "בט"ו באב, חג האהבה, מתחתנים שני זוגות תוכלו להצטרף אליהם. שלוש חתונות בערב אחד – יהיה יותר שמח !".

וכך התחתנו בט"ו באב שלושה זוגות: ברוך ונינה לנגר, יגאל ורותי'קה שילוני ואנחנו.

לפני החתונה נסענו לרב במושבה כינרת להרשם לנישואין.

"מה שם החתן?", שאל הרב. "שלום" עניתי. "ושם אבי הכלה?" שאל הרב, "שלום" עניתי. "אתה עושה צחוק ממני?" כעס הרב, "גם שמי שלום".

וכך התחתן שלום נויר עם יעל בת שלום אדלמן על ידי הרב שלום כהן מהמושבה כינרת

שלוש פעמים שלום בטקס עם שלוש חתונות בחג האהבה – רק טוב יכול לצאת מזה.

שלום, שלום ושלום . . . ויעל גם

==========

קישורים:

### חתונה בקיבוץ האון

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג