לתגובות


יום שבת, 5 בדצמבר 2020

עיתונים / שלום נוי

 חורף, 2020

כל אנשי כפר הדר, כפר ילדותי, קראו את עיתון "דבר" העיתון של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). כל אנשי הכפר, מלבד משפחת אקסלרוד. כל אנשי כפר הדר היו מפא"יניקים ואילו חיים אקסלרוד היה איש עם עקרונות ובהיותו איש מפלגת הציונים הכללים היה חתום על עיתון "הבוקר". אבא שלי לא היה שמאלני ולא ימני, מפלגות ופוליטיקה לא עניינו אותו במיוחד, לכן במשך שנים רבות לא היה עיתון מצוי בביתנו.

כילד, מאוד קינאתי בחברי לכפר שקראו את "דבר לילדים", שבועון שיצא לאור כנספח לעיתון דבר וכבר כתבתי על כך בסיפור אחר. כשהייתי בן שמונה נוסד עיתון חדש לילדים: "הארץ שלנו". העיתון היה נספח לעיתון "הארץ" ובתחילת דרכו חולק חינם בבית הספר שלנו. היה זה עיתון חדשני וללא הטיה פוליטית. חלק מחדשנותו של העיתון, היה המקום הנרחב שהקצו בו לחומרים שנכתבו על ידי הקוראים הצעירים. "ע"קים" קראו להם – "עיתונאים קטנים". פעם בשנה ערכו תחרות ומי שזכה קיבל את התואר ע"ק.

גם אני השתתפתי בתחרות כאשר הייתי בן עשר. כתבתי סיפור על טיול שערכתי עם חבר, ביום קיץ חם, לכפר הערבי טירה. לטירה לא הגענו, כך בסיפור, אבל חזרנו הביתה עם פח מלא סברס וידיים ופה מלאים בקוצים. בכדי שהסיפור יהיה משעשע, הגזמתי עד מאוד בתיאורים. זכורה לי שורה אחת בסיפור אותו כתבתי לפני למעלה משישים שנה: "היום היה כל כך חם שאת הדרך חזרה הביתה עשינו לצד הנחל שנוצר מהזיעה שזרמה מהגוף שלנו". חשבתי שהסיפור ששלחתי לתחרות הוא סיפור משעשע, אבל מה רבה הייתה הפתעתי וכמה התאכזבתי, כאשר קיבלתי מכתב קצר ובו הודיעו לי שלא זכיתי בתואר ע"ק. כנקמה הפסקתי מיד לקרוא את "הארץ שלנו".

כשנה לאחר מכן, בהיותי בן 11 נוסד עיתון חדש במדינת ישראל – "למרחב". היה זה עיתון פוליטי, ביטאונה של מפלגה חדשה שהוקמה: "אחדות העבודה – פועלי ציון". בשנים הראשונות חולק העיתון חינם ואבי התמים מיהר לחתום עליו. תמים פוליטי היה אבי, אכן הוא קיבל עיתון יומי בחינם, אבל תויג בכפר כאחד שאינו "משלנו". כולם בכפר היו מפא"יניקים ששמו בקלפי פתק עם האות "א" והוא נחשד כאיש אחדות העבודה אשר שם בקלפי פתק עם האותיות "תו".

אני, כילד, לא הייתי מודע לשטויות הפוליטיות שעשה אבי. במשך שנים קראתי את העיתון החינמי שהגיע כל יום לביתנו, למרות שלא הבנתי את רוב המאמרים שכתבו יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יצחק בן אהרון ופעילי מפלגה אחרים. הסתפקתי, כילד, לקרוא את דפי החדשות בעמוד הראשי. רק בהיותי בסוף בית הספר התיכון, שמחתי שאנחנו קוראים את "למרחב" ויכולתי לקרוא את הדיווחים, הכתובים נפלא, אשר כתב המשורר חיים גורי ממשפט אייכמן ואשר פורסמו מידי יום רק בעיתון "למרחב" תחת הכותרת "מול תא הזכוכית".

מה עושים עם העיתון לאחר שמסיימים לקרוא אותו? הקלישאה אומרת: עוטפים בו דג מלוח. אצלנו בבית, נהגנו לשמור את העיתונים הישנים וכאשר הגיע הזמן לעטוף את הפירות על העצים בחצר, להגן על הפרי מפני מזיקים וציפורים - גזרנו את העיתונים, הדבקנו את הקצוות בדבק שהכנו מקמח ומים ועטפנו את הפירות הזעירים. עץ אפרסקים אחד, שני עצים של תפוחי עץ, עץ אחד של אגסים ומאוחר יותר עץ ענק של אבוקדו כל אלה זכו להיות מקושטים בעיתונים הישנים. בחצר הבית, על מגרש בגודל של קצת פחות מדונם אחד, צמחו גם שלושה עצי שזיף, עץ גויאבות ושפע עצי הדר וביניהם ערוגות של ירקות שונים.

שלושה מגרשים גבלו עם המגרש שלנו ברחוב התכלת: במערב המגרש של משפחת רוזנקרנץ אשר היה סוחר עופות ובעל מעשנה לעישון דגים, בצפון המגרש של צבי רובינשטיין שהיה עגלון הכפר וגידל עופות ובדרום המגרש הענק והפרדס של משפחת ברזובסקי אשר היה היוזם, המייסד והגבאי של בית הכנסת. יוסף ברזובסקי היה דתי בעל זקן מרשים ואחי הקטן ירוחם "אימץ" אותו כסבא, ירוחם נהג לעמוד ליד הגדר המשותפת ולקרא בקול "סבא, סבא", פניו של ברזובסקי הזקן היו זורחות והוא היה מאושר באדם. כאשר נפטרו בני הזוג ברזובסקי נכנס לגור בביתם הבן שמואל ששינה את שם משפחתו לליבנה.

כאשר עיתון "למרחב" נסגר הציע שמואל, השכן החדש, סטארט-אפ: אל הגדר הצפונית ואל הגדר הדרומית חיברו צינור קצר שאורכו כאורך העיתון. צבי רובינשטיין קנה את העיתון היומי "מעריב" או "ידיעות אחרונות" כל בוקר. כאשר סיים לקרוא הכניס אותו לצינור, אבי היה מוציא את העיתון מתוך הצינור שבגדר וקורא מהצהריים עד הערב ומעביר לשמואל דרך הצינור המשותף. שמואל היה אוסף את העיתונים. שמואל היה רווק וחי לבדו בבית ההורים. איש לא נכנס לביתו, התריסים והחלונות היו מוגפים תמיד. יש טוענים כי הוא חי בחדר אחד וריכז את אוסף את העיתונים הישנים בשני החדרים האחרים.

עברו שנים. יעל ואני הקמנו בית בשיכון עממי בהוד השרון. לאחר שנים אחדות החליט שמואל למכור את הבית והפרדס בהדר ועבר לגור לא רחוק מביתנו. לעיתים היינו נפגשים ברחובות השיכון ושמואל לא הפסיק להזמין אותנו לבקר, לראות את ביתו ואת הגינה שבחצר.

החלטנו לבקר. "עכשיו העלים נשרו מהעצים, תבואו באביב", אמר שמואל. חיכינו לאביב ואז הוא דחה אותנו לקיץ, בקיץ נדחינו לסתיו וכך הלאה. עברו שנים ועד יום מותו לא הצלחנו לקבוע זמן לבקר אותו.

נשארנו סקרנים עד היום הזה: האם כאשר עבר דירה לקח והעביר גם את אוסף העיתונים הישנים ?




























 המפה מתוך הספר "ימי הדר - סיפורו של כפר הדר"
==========
קישורים:

יום שני, 9 בנובמבר 2020

רשימת הסיפורים - לפי תאריך הפירסום

  1. סיפורי סבא
  2. גרמניה
  3. דלמנהורסט
  4. אוכל
  5. שושנה נולדה בפולין
  6. מגרש בבת ים
  7. תופרת
  8. חתונה בקרית יוסף
  9. משורר ומוסיקאי
  10. מכתב עצוב
  11. שרונה
  12. הבית בהדר
  13. חתונה מדומה (פיקטיבית)
  14. חתונה - שלום כפול שלוש
  15. על קטנוע לחדר לידה
  16. מלחמה בירושלים
  17. מלחמה בהדסה ירושלים
  18. מרק עגבניות
  19. חו"ל וכו'
  20. נפגשים בגן חנה
  21. רישיון נהיגה
  22. סרט קולנוע
  23. סבא שמעון - עשר תמונות ועשר שאלות
  24. תקרת עץ וגג רעפים
  25. מי אתה, אביגד
  26. ציפורים
  27. רישיון נהיגה ב' - לזכרה של נילי ירון
  28. סיפורי גנאלוגיה - חלק א' - רבין, פורת, אלי זיו, יורם יגאל
  29. סיפורי גנאלוגיה - חלק ב' - משה מרזוק
  30. סיפורי גנאלוגיה - חלק ג' - מצבות מספרות
  31. סיפורי גנאלוגיה - חלק ד' - משפחת בן דוד
  32. סיפורה של כיתה
  33. סיפורי גנאלוגיה - חלק ה' - סיפור חייה של ציפורה ברס
  34. עיתונים
  35. מנוחה נכונה
  36. סיפורי גנאלוגיה - חלק ו' - ויקיפדיה
  37. ז'נבה
  38. יוון
  39. ערד 
  40. נופש פלוס - הסוף
  41. מכינים מסלול טיול
  42. כל כלב בא יומו
  43. קבס      
  44. רחל
  45. שמואל
  46. תאריכים
  47. קיבוץ כרית
  48. טיול אחד ושני מכתבים
  49. לכתוב את עצמי - אינני בוכה אף פעם
  50. לכתוב את עצמי - ביקורת
  51. לכתוב את עצמי - פומו
  52. לכתוב את עצמי - צצי
  53. לכתוב את עצמי - תותים 
  54. לכתוב את עצמי - למה לא התקשרת?
  55. סיפורי גנאלוגיה - חלק ז' - שמואל זלצמן
  56. ריגול ומרגלים ב"מנוחה" 
  57. סיפורי גנאלוגיה - חלק ח' - דוד ראובן והסודות
  58. שלמה ברודי
  59. סרטן פרק א' - מה זה?
  60. סרטן פרק ב' - מלנומה
  61. סרטן פרק ג' - מכון אלה
  62. סיפורי גנאלוגיה - חלק ט' - אדלה שואו - שורדת שואה
  63. סרטן פרק ד' - ניתוח
  64. סרטן פרק ה' - טילים
  65. סרטן פרק ו' -סוף דבר
  66. מנת יתר
- - - - - - -

קישורים:

יום שני, 5 באוקטובר 2020

סיפורה של כיתה / שלום נוי

אביב 2020

הקורונה בעיצומה ואנחנו סגורים בבית. אין יוצא ואין בא, אפילו קניות מזמינים בטלפון.

הטלפון מצלצל. "מדבר דוד'קה מקיבוץ כפר מנחם". אני מאמץ את מוחי – לא מכיר.

"למדנו יחד בבית ספר כפר מל"ל" הוא מנסה לעזור לי.

סיימנו את לימודינו בבית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר מל"ל לפני למעלה משישים שנים. דוד גרוייזה היה חניך בתנועת השומר הצעיר ואני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד. שתי תנועות הנוער הללו לא אהבו זו את זו, בלשון המעטה. עם סיום כיתה ח' עברו תלמידים רבים להיות "חניכי חוץ" בקיבוצים רבים בכל רחבי הארץ. עם רובם ככולם לא נשמר שום קשר עד היום הזה.

דוד גרוייזה הפך במשך אותן עשרות שנים לדוד'קה גל אור, התחתן עם בת כפר מנחם וחי להנאתו בקיבוץ זה. החלפנו מספר מילים על ההבדל בין הקורונה שלנו לקורונה שלהם, עוד כמה מילים על מכרים משותפים ונשכחים, החלפנו מספרי טלפון וסיכמנו לשמור על קשר.

אנחנו, ילדי כפר הדר, למדנו ב"בית ספר" קטנטן שהיה ב"בית הפועלים" במרכז הכפר. בבית הספר הזה, היה חדר אחד בלבד, אליו הכניסו כמה שולחנות וכסאות נמוכים, סדרו אותם בשני טורים: בטור הראשון למדו ילדי כיתה א' ובטור השני ילדי כיתה ב'. קראו לו בית ספר "הדר" ולמדו בו פחות מעשרים תלמידים. המורה רינה לימדה את שתי הכיתות בעת ובעונה אחת.

אני למדתי לקרוא בעצמי ובגן הילדים כבר קראתי בקלות ובשטף. אחרי חג הסוכות הגיע ל"בית הספר" המפקח אליעזר שמאלי, לבדוק איך מתנהל המקום. המורה רינה קראה לי וביקשה מהמפקח לבחון אותי. הוא נתן לי לקרוא קטע קשה במיוחד וכאשר סיימתי אמר: "מה הוא עושה בכיתה א' ? מיד להעבירו לכיתה ב' !". עברתי מטור א' לטור ב' אך נשארתי עם אותם ילדים ואותה מורה.

בסיום אותה שנה הוחלט לסגור את בית ספר הדר ולהעביר את כל התלמידים לבית ספר כפר מל"ל. בהתייעצות עם כל המומחים הוחלט שאלמד שנה נוספת בכיתה ב' עם המורה רוחמה. בבית ספר כפר מל"ל היה מנהג: בסיומה של כל שנת לימודים ריכזו את כל תלמידי הכיתה, סידרו אותם בשורות וצילמו צילומי סיום שנה למזכרת.

כל התמונות, לא ברורות בשחור לבן, סרוקות מזה שנים במחשב שלי. שלפתי את תמונת הסיום של כיתה ב' וגיליתי כמעט עשרה תלמידים שלמדו איתי בכיתה שאינם מוכרים לי. העברתי את התמונות לשיפוץ ולצביעה אך ללא הועיל: עשרה אינם מוכרים לי. מה עושים בימים אלה ? פונים לחוכמת המונים, פותחים קבוצת עניין (ווטסאפ). פתחתי קבוצה, קראתי לה בשם "מחזור כ"ב – בי"ס כפר מל"ל", גייסתי חברים למחזור וביקשתי את עזרתם בזיהוי התלמידים הלא מוכרים. ארבעים תלמידים היו בכיתה ב' וזה לא היה קל. חבר מביא חבר ובקבוצת הווטסאפ של מחזור כ"ב היו כבר כמעט עשרים משתתפים אבל הזיהוי היה קשה.

בתמונת הסיום של כיתה ג' היו ארבעים ושמונה תלמידים. איך נוספו עוד עשרה תלמידים ? איך מזהים אותם ואיך התמודדה המורה חיותה עם כמעט חמישים ילדים בכיתה ? שיפצתי את התמונה, צבעתי אותה ופרסמתי בקבוצת הווטסאפ – ללא הועיל - מספר ה"לא ידועים" נשאר כשהיה.

בסיום כיתה ג' נחקק במדינת ישראל הצעירה חוק החינוך הממלכתי 1953. בוטלו הזרמים בחינוך: "בית הספר לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ" הפך להיות סתם בי"ס כפר מל"ל ובית ספר רמתיים הפך להיות ממלכתי א'. כמעט מחצית הכיתה עברה מבית ספרנו לבית הספר הקרוב יותר לביתם. בית הספר הצפוף הפך מרווח והוחלט לפצל אותנו לשתי כיתות קטנות (אגב, דוד / דוד'קה ועוד רבים אחרים למדו בכיתה המקבילה).

בתמונת הסיום של כיתה ד'1, הכיתה שלי, אנחנו רואים כיתה בת עשרים תלמידים ושני מורים מחנכים. המחנך של ד'2, הכיתה המקבילה היה המורה אריה נויר, אבא שלי. בשמחה רבה צורפה גם התמונה הזו לרשימת התמונות. 

בשנה לאחר מכן הוחלט לאחד שוב את שתי הכיתות. המורה אסתר רייטר קיבלה משימה בת שנתיים, לגבש את הכיתה המאוחדת בשנית ליחידה אחת גדולה. בסוף אותה שנה נסגר בית הספר הקטן במושב בני ציון. תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר הצטרפו לבית ספרנו. קיבלנו לכיתה שבעה תלמידים ממושב בני ציון והמורה אסתר נאלצה להתמודד עם גיבוש מחדש של כיתה ו'.

שני מחנכים קיבלו עליהם את החינוך של כיתה ז' שלנו: המורה גרשון ומנהל בית הספר אליעזר כהן. ארבעים ואחד תלמידים סיימו את כיתה ז' ואת כולם בתמונת סיום השנה אני מזהה. כיתה ח' עברה עלינו ללא זעזועים מיוחדים מלבד מלחמה.

רק התחלנו ללמוד בכיתה ח', חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים ופרצה מלחמה - מלחמת סיני. היסטוריונים רבים לא חושבים, עד עצם היום הזה, שהייתה זו מלחמה. מבצע סיני או מבצע קדש היה זה, לטענתם, מבצע ותו לא. אנחנו, תלמידי המחזור היינו שקועים במלחמה לא במבצע: בהתחלה במילוי שקי חול ובחפירות של שוחות ותעלות כנגד התקפה אווירית שלא הגיעה ומאוחר יותר באיסוף כספים. במדינת ישראל הצעירה התארגנה קבוצה אזרחית שהקימה את "קרן המגן". הייתה זו קרן לאיסוף כספים לטובת רכישת נשק להגנה על המדינה. כל אותה שנה היינו עסוקים באיסוף כספים: ממכירת בקבוקים ריקים ועד ויתור על תמונת המחזור ומסיבת סיום השנה. כתבנו הצגה בעצמנו והצטלמנו צילום רגיל כבכל סיום שנה. את כל הכספים שאספנו לסיום המחזור תרמנו ל"קרן המגן".

"פגישה עוד עשרים שנה", כך קראנו להצגה שכתבנו. כל אחד הציג את עצמו, מה יקרה לו בעוד עשרים שנה: מה ילמד, מה המקצוע בו יעסוק, היכן יגור, מה יהיה מצבו המשפחתי וכו'. אני הצגתי את עצמי כמורה. האם זאת הסיבה שבאמת הייתי מורה ? אם כן, אני כועס על עצמי על כך עד היום.

ל"תמונת המחזור" הצטרפו כל עובדי ומורי בית הספר

  ==========

יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק ד': משפחת בן דוד / שלום נוי

ספטמבר 2006

אנחנו מוזמנים לחתונה של שני אלישע ושילה בן דוד. החתונה נערכה בח'ירבת צורה מול נחושה.

על גבעת טרשים, סלעים וקוצים באמצע השום מקום עבדו בני משפחת בן דוד והכשירו את השטח, לערוך שם את טקס החתונה. אמנם בהזמנה לחתונה היה כתוב להגיע בנעלי הליכה נוחות ולא בנעלי עקב, אבל שרידי הקוצים במגרש החניה והצורך לטפס על סלעים הפך את החתונה לאירוע מיוחד במינו. החתן, שילה וכל אחיו הם שעבדו לילות כימים והכשירו את אותה גבעה שכוחת אל לחתונה.

כמה אחים יש לשילה?

בנימין (בני) בן דוד, אביו של שילה, היה נשוי לאסתר ונולדו להם שלושה ילדים. אסתר נהרגה בגיל צעיר מאוד ובני נישא מחדש לרות. שילה הוא הבן הבכור של רות ובני ואחריו נולדו שמונה אחים ואחיות.

חתונה היא תמיד "חגיגה" לגנאלוגים: מוסיפים ענף נוסף לאילן היוחסין ומגלים תגליות. כאשר הוספתי את הענף של שילה לעץ המשפחה, גיליתי המון צאצאיות במשפחת בן דוד שנקראות בשם אסתר, כשם ראשון או שני. למה ?

אסתר (אֶסי) ספקטור נולדה בניו יורק בארצות הברית בשנת תש"ח, שנת הקמת מדינת ישראל. היא גדלה בבית דתי מסורתי. אביה, משה ספקטור, היה מורה לעברית בבית ספר "תלמוד תורה" בברונקס. האב נפטר בגיל צעיר והאם פנינה ביחד עם אסי ואחיה הצעיר עברו לגור עם הדודים אחות אמה. אסי למדה והשלימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת ניו יורק ובמקביל הייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער "מזרחי הצעיר", שם גם הכירה את בנימין בן דוד, אשר חי וגדל אף הוא בניו יורק. כאשר הייתה אסי בת עשרים נישאו השניים בניו יורק ושם גם נולדו שלושת ילדיהם. בשנת 1972, עם סיום לימודיהם עלו אסי ובני למדינת ישראל עם שלושת ילדיהם הרכים בשנים. הם התיישבו במושב הדתי רמת מגשימים שברמת הגולן.

זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהייתה קשה עד מאוד לתושבי היישוב הקטן, התפוצץ פגז שנורה מסוריה במרכז רמת מגשימים. אסי שהייתה בשביל, בדרכה למרפאת היישוב עם בנה הצעיר לקבלת חיסון, נפגעה בגבה ונהרגה במקום. היא נטמנה ב"חלקת הקדושים" בהר הזיתים בירושלים. על המצבה חקוק המשפט: "אף על פי כן, ולמרות הכל . . . ארץ ישראל".

סרט הזיכרון שהפיקה המשפחה לזכרה של אסי מתחיל במשפט הזה. את המשפט הזה כתבה אסי ביומנה בהיותה נערה צעירה והמשפט הזה אומר הכל. כל מי שצופה בסרט הזיכרון מגלה צעירה מיוחדת במינה, צעירה שאהבת ארץ ישראל בערה בה והדביקה את כל הסובבים אותה. בעיתונות שסיקרה את האסון בו קיפחה את חייה כתבו העיתונאים שפע של מילים ותיאורים, שכולם לא בבחינת "אחרי מות, קדושים".

בחרתי לצטט מתוך כתבה בעיתון מעריב:

"אישה צעירה שהייתה לחבריה סמל לאהבת חיים, אהבת אדם ואהבת המולדת".

"אסתר בן דוד שנספתה בהפגזה הסורית, אם לשלושה ילדים, הייתה ברמת מגשימים כשנה וחצי בלבד. בפרק זמן זה נעשתה לרוח החיה של המושב כולו, מארגנת מסיבות, מרכזת פעולות התרבות, מדריכת התעמלות לנשים, ריקודי עם לכל החברים ובאלט קלאסי לפעוטות. הייתה בה, כנראה, שאיפה בלתי נלאית להספיק הרבה ככל האפשר, לספוג מן החיים את מירבם, ולא פחות מזה, לתת לאחרים".

מאיר הראובני, העיתונאי אשר כתב את הדברים, הכיר את אסי רק מדברים ששמע מהמשפחה ומאנשי המושב, אבל, כנראה שהקסם שבאישיותה של אסי השפיע גם עליו, כמו על רבים שזכו להכירה.

למה כל כך הרבה בנות נקראות על שמה ? אני מצטט ממה שאמרה אחת הנכדות הקטנות של אסי בסרט ההנצחה: ". . .למרות שלא הכרתי אותה במציאות, אני מרגישה שאני מכירה מסיפורים ואני נושאת בגאווה את שמה ומקווה לחיות לפי הערכים שהיא חיה". בסרט מופיעות בנות רבות שנושאות בגאווה את השם אסתר אך גם רבות שאינן בנות משפחה, אלא בנות של חברים או סתם אנשים ששמעו או קראו על דמותה של אסתר בן דוד.

 

אסתר בן דוד באילן היוחסין של משפחת נוי

בני בן דוד נשאר אלמן המטופל בשלושה בנים קטנטנים, הגדול בן חמש והקטן בן שנה וחצי. רות (רותי) שפירא הגיעה למושב רמת מגשימים עם גרעין נח"ל של בני עקיבא. רותי ובני התחתנו ברמת מגשימים וגידלו את שלושת הילדים הקטנים. לימים עברו לאלון שבות בגוש עציון ובמהלך השנים נוספו אליהם עוד תשעה ילדים שנולדו לרותי ובני.

ענף גנאלוגי נוסף לאילן היוחסין שלנו הוא הענף של משפחת שפירא. שרה, אמה של רותי באה ממשפחת רמירז שזהו שם לא יהודי בעליל.

יוסף שפירא נולד בורשה והגיע לבוגוטה בירת קולומביה. ערב אחד, במסיבה נפגשו שרה ויוסף והתאהבו. שרה באה מבית נוצרי קתולי שמרני והמשפחה התנגדה בתוקף לקשר בין השניים. בניגוד לעמדת המשפחה שלה, שאיימה להרוג את יוסף היהודי, התגיירה שרה והשניים חיו בבוגוטה והקימו שם משפחה יהודית ענפה. כל אחד מילדיהם בהגיעו לגיל הבגרות עלה לארץ וכאן נאלץ לעבור גיור. בסופה של תקופה עלו גם יוסף ושרה לירושלים, שם הקימו את ביתם. שמונה ילדים נולדו לשרה ויוסף שפירא וכולם חיים בארץ, דודים ודודות לשילה.

מגפת הקורונה, אשר נפלה על העולם כולו בתחילת שנת אלפיים ועשרים, סגרה את כולנו בבידוד בבתים. הפתרון הטכנולוגי לסגר היה הזום. באמצעות הזום הצלחנו לתקשר עם המשפחה הקרובה והרחוקה, עשינו עונג שבת, קיימנו הרצאות ופעילויות חברתיות ואפילו חגגנו את ליל הסדר כהלכתו, אבל, כל אחד מבני המשפחה בביתו. את מגפת הקורונה עברנו עם ממשלת מעבר כושלת, שר בריאות חרדי שמאמין במשיח בן דוד ולא ברפואה וראש ממשלה שלא יודע לקבל החלטות. מדי ערב עלו לשידור ראש הממשלה ושר הבריאות והפילו עלינו גזרות מוזרות בתחום שטיפת ידיים, מסכות וכפפות, יציאה מהבית למרחק מאה מטר ובתחום ההתקהלות של עד עשרה אנשים.

ביום ראשון, ג' בחול המועד פסח, נפטר בני בן דוד לאחר מחלה קשה ולא קורונה. בן שבעים ושלוש היה במותו. בהלוויה שהתקיימה בבית העלמין של גוש עציון הורשו להשתתף רק עשרה מבני המשפחה הגרעינית. מאות רצו "להשתתף" בהלוויה שהתקיימה באמצעות הזום אך המערכת הטכנולוגית הזו אפשרה רק עד למאה משתתפים. 

 ==========


קישורים:

### סרט זיכרון לאסתר (אסי) בן דוד – אולפני אתרוג – יוטיוב

### אסתר הגשימה - עד מותה . . . – מאיר הראובני – כתבה ב"מעריב" -15-2-1974

### "סניורה שפירא" – דוקו בהפקת אביתר רוזנברג – יוטיוב

### אסי בן דוד - בעץ המשפחה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

יום שני, 27 ביולי 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק ג': מצבות מספרות / שלום נוי

סתיו 1983

נעמי פלדנקרייז נפטרה.

בפולניה לכל אחד נתנו כינוי ומאז לא קראו לו מעולם בשמו, אלא אך ורק בכינוי, שמקורו מזכיר את שמו הפרטי. שלום אדלמן ידוע לכולם בשם שולקו ואשתו לאה מוכרת בשם לוניה. אנחנו במשפחה הכרנו את נעמי בשם נטקה. אברהם (אברמק) פלדנקרייז ונטקה, שניהם ניצולי שואה, הכירו והתחתנו בארץ. בדרך כלל לא נוהגים, ובוודאי לא בפולניה, לשאול אדם לגילו, אבל לנו הגנאלוגים זה מרכיב מאוד חשוב לציינו באילן היוחסין.

נטקה נולדה בשנת 1909, כך העיד שולקו בן דודה. "היא בת דודי ובת גילי, גדלנו יחד בטרנופול עיר הולדתנו. איך עם הגיעה לארץ נהייתה צעירה בארבע שנים ?" צחק שולקו, "אבל אם לה זה טוב וזה לא מפריע לאיש, מה איכפת לנו". שינוי תאריך הלידה של נטקה לא הפריע לאיש וכך נשאר עד יום מותה.

חמש שנים לפני מותה חלתה נטקה בדמנציה. אברמק בעלה חשש להשאירה לבד בבית וסידר לה "עבודה" במחסן הבגדים של פנימיית עלומים, אותה הקים וניהל במשך שנים רבות. חניכי הפנימייה נהגו ללעוג לנטקה לאור התנהגותה ועליבותה, הדבר לא הפריע לאברמק, אבל גרם לכעס רב במשפחה שביקשה ממנו להוציאה מהעבודה. 

בשנת 1979 קיבלתי את ניהול פנימיית עלומים, אברמק פרש לגמלאות ולדרישתי הוציא את נעמי איתו. 

לנטקה ולאברמק לא היו ילדים וכאשר נעמי נפטרה הזמין אברמק שתי מצבות וקיבל את ההחלטה מה לרשום כשנת לידה על המצבות. אני הייתי צריך לקבל החלטה גנאלוגית: מה לרשום בעץ המשפחה. לבסוף החלטתי: הכיתוב על המצבה הוא שיקבע. כך תישאר נטקה צעירה בארבע שנים לנצח.

נעמי ואברהם ילידי שנת 1913

לעומת המצבה ה"אנטי גנאלוגית" של נעמי, יש מצבות שעוזרות עד למאוד, כמו למשל, המצבות של ליאון וקייט המספרות בפירוט את מערכת היחסים של המשפחה. ממש להעתיק ולהדביק, בתקווה שאין כאן שום הפתעות.

המצבות של ליאון וקייט זלצמן

ליאון יהודה בן שלום זלצמן בעלה האוהב של קייט קיילא אשתו הנאהבת של ליאון זלצמן הם ההורים האוהבים של שרה, מקס, חנה, יוסף והרולד וסבא וסבתא אוהבים לנכדיהם. הרבה אהבה יש על המצבות, הנמצאות בחלקה היהודית של בית העלמין בעיר וולינגטון, ניו זילנד, אבל גם הרבה מידע. על מצבה קטנה יחסית הצליחו לדחוס בנוסף, גם את שמות ההורים, תאריכים עבריים ואפילו את העובדה שקייט הקפידה על הדלקת נרות שבת והוא, ליאון, הקפיד להתפלל בסידור.

אגב, שלום אביו של ליאון הוא הסבא רבא שלי שאני נקרא על שמו.

בדרך כלל נהוג לכתוב על מצבות, בנוסף לשם הנפטר את שמות אותם קדושים, בני משפחה, שנספו בשואה ואין להם קבר או מצבה וכך להנציח את זכרם ולתת להם יד ושם. על מצבתו של איציק גורן יש מידע שונה: שמות כל אחיו, אלה שנספו בשואה ואלה שחיים. איציק שינה את שם משפחתו מגוטליב לגורן ועל המצבה שהקימו על קברו, בקיבוץ ניר יצחק, פירטו בנוסף לשם הוריו ומקום היוולדו גם את שמות אחיותיו ואחיו. אחותו פנינה מלאה שמונה דפי עד ביד ושם, בדפים אלה הנציחה את שמות האחיות בריינדל, מרל ונחמה ואת שמות בני זוגן וילדיהם שנספו בשואה. מדוע כתבו על המצבה גם את שמות אחיו החיים: יהושע, לייבל ופנינה ?

המצבה על קברו של איציק גורן

יהושע גוטליב ששמו מופיע על המצבה, הוא אביה של שושי גיסתי, אשתו של אחי ירוחם.

אחיו הצעיר של יהושע, אריה לייבל, עבר את המלחמה כפרטיזן, הגיע למילנו באיטליה, למד ולימד שם אומנות ושם גם נפטר מהתקף לב והוא בן ארבעים. יהושע עצמו נפטר בארץ בשנת 1989. מדוע טרח איציק, אשר נפטר בשנת 2005 להנציח את אחיו ששרדו את השואה ואת אחותו פנינה שנישאה ליגאל תלמי מקיבוץ משמר העמק ועדיין חיה בקיבוץ. לא ברור.

נושא בתי הקברות סיקרן אותי מאז ומעולם, הרבה שנים לפני שהתחלתי לעסוק בגנאלוגיה, כמעט בכל טיול בארץ או בחו"ל הקפדתי לפקוד בית קברות אחד או יותר. רק טבעי היה שבבוא היום אצטרף לעמותת "מנוחה נכונה" בכפר סבא ואקים את בית הקברות האזרחי בעיר. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר גיליתי את קיומו של אתר המצבות הגדול בעולם "ביליון גרייבס", התנדבתי ומיד התחלתי לצלם ולתמלל והגעתי לאלפי מצבות: בבית הקברות האזרחי שהקמתי: "מנוחה נכונה", בבית הקברות הקטן של המושבים גני עם וירקונה, ובבית הקברות הגדול והישן של העיר הוד השרון ושל המושבים כפר מל"ל ורמות השבים.

תשאלו "ואתה, מה יהיה כתוב על המצבה שלך ?"

רציתי, בצחוק, שיהיה כתוב: "נולד במזל בתולה ומת מסרטן – חבל שלא להיפך . . ."

וברצינות - אני מאמין שאין צורך לבזבז ולזהם את האדמות של מדינת ישראל, לכן דאגתי שגופתי תישרף והאפר יפוזר באיזור הפיקניק של המשפחה.

ומה לגבי ההנצחה ? – בשביל זה אני כותב את הבלוג !

==========

קישורים:


יום רביעי, 17 ביוני 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק ב': קדושי קהיר / שלום נוי

מרץ, 2020

שבת. שבט נוי המצומצם, ילדים ונכדים, יושבים כבכל שבת אצלנו בסלון לאחר ארוחת הבוהרים.

"יודעים מה גיליתי?" ניסיתי למשוך את תשומת לבם, "הרוג המלכות משה מרזוק קשור למשפחתנו", אמרתי.

"מה זה הרוג מלכות ומי זה משה מרזוק ?" שאלו,

"על תרצה אתר שמעתם?" – אין תגובה...

"נתן אלתרמן..." ניסיתי את מזלי, ללא הצלחה.

איך קשורים כל אלה אלינו ? - בסיפור הבא:

כשנולד גמאל עבד אל נאצר בקהיר, העסיקה משפחתו את רחל מרזוק כמינקת לבנם, לימים הפך גמאל עבד אל נאצר לנשיא מצרים.
לרחל ולאליהו ליאטו מרזוק נולדו בקהיר שלושה בנים: הבן הבכור אלברט נפטר כשהיה תינוק, הבן משה שנולד כמה שנים מאוחר יותר הפך להיות הבכור, ואז נולד האח הצעיר יוסף. משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי ספר הממשלתיים ופנה ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם פואד הראשון בקהיר. הוא התמחה ככירורג וכמרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי, אחר כך בבית החולים לעיניים, ולבסוף בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא מוכשר ורגיש.

משה היה מבית קראי וציוני מילדותו. בהתבגרותו עסק בפעילויות ציוניות בהתארגנות להגנה עצמית, נגד כוונת "האחים המוסלמים" לפגוע באזרחי הרובע היהודי בקהיר. הוא היה פעיל בארגון העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל ומיד עם קום המדינה גויס ליחידות חשאיות של צה"ל שפעלו במצרים.

משה הקים יחידה שפעלה באיסוף מידע ואימונים בקהיר ובאלכסנדריה. השלוחות של היחידה קיבלו הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בשתי הערים, בכדי לקלקל את היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לבריטניה ולארצות הברית. תוך זמן קצר נתגלו השלוחות הסודיות, נתפסו ונחקרו באכזריות. הם נשפטו במשפט ראווה: רובם נידונו לתקופות מאסר ארוכות ואילו שני מפקדי היחידות, ד"ר משה מרזוק מפקד יחידת קהיר ושמואל עזאר מפקד יחידת אלכסנדריה, נידונו למוות בתליה.

רחל, אמו של משה, פנתה לגמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, וביקשה חנינה לבנה מתוקף היותה המינקת שלו בינקותו, ללא הצלחה. השניים הוצאו להורג בתליה. לפני מותו אמר משה לרב הקראי שבא לחזק את רוחו: "סעו כולכם לשם (לישראל), אין לכם מה לחפש פה". לאחיו יוסף, אשר עלה לישראל והתחיל את שירותו הצבאי שלח את המסר הבא: "שלושה דברים אני מבקש:  דבר ראשון לא לנקום את דמי, דבר שני לטעת עץ בארץ ישראל לזכרי ודבר שלישי לקרוא משה לבן שיוולד לך".

האח הצעיר יוסף הלך בעקבות אביו שהיה רוקח ולמד גם הוא רוקחות. יוסף הגיע לארץ לאחר סיום לימודיו, התגייס לצה"ל ובעת שירותו נודע לו על מות אחיו. יוסף כתב ספר על אחיו ובו הוא מתאר איך השלטונות בישראל התעלמו ממנו ומאמו שעלתה לארץ זמן קצר לאחר המשפט. היחידים שגילו עניין בחייל הבודד ובאמו השכולה היו נשיא המדינה באותה עת יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. הנשיא ורעייתו הזמינו אותם לביתם וגילו יחס חם ואוהד, אולי בשל היותם גם הם הורים שכולים.

סיפור גבורתו של ד"ר משה מרזוק נעלם במכוון מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה. הסיבות לכך היו שבסיפור יש מעשי בגידה של הממונים, פקודות לא חוקיות, הוראות לא הגיוניות, ויכוחים פנימיים, ועדות חקירה, עדויות שקר, זיוף מסמכים ועוד ועוד. להיסטוריה של מדינת ישראל נכנסו עשרות ספרים ומחקרים רבים שהציגו צדדים שונים של הפרשה.

"הפרשה", הוא אחד המונחים שנכנסו להיסטוריה של ישראל, וכך גם "העסק הביש", "מי נתן את ההוראה?" ו"הקצין הבכיר". שמות של רבים מנבחרי מדינת ישראל באותה עת: פנחס לבון מ"פרשת לבון", "הזקן" דוד בן גוריון, משה דיין ("אם הייתי יודע מי נתן את ההוראה הייתי מוציא לו את העין השניה", אמר שמעון פרס). כולם ועוד רבים נוספים היו מעורבים בפרשה. הפרשה טלטלה את צמרת המדינה במשך עשרות שנים, אבל את המחיר שילמו כל גיבורי הפרשה שנשארו בכלא כל אותן שנים וגם אחרי שחרורם קיבלו כתף קרה מהמדינה למענה פעלו.

על הפרשה הוטלה צנזורה צבאית ואיפול מירבי. הראשון שכתב ופרסם על הפרשה היה נתן אלתרמן. נתן אלתרמן כתב בעיתון "דבר" את "הטור השביעי", טור שליווה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. במדינת ישראל חשבו שמה שקרה בקהיר היתה עלילה נגד היהודים. נתן אלתרמן היה מקורב לצמרת המדינה וידע את האמת. הוא כתב שיר ארוך, בן שבעה עשר בתים, הרומז על המחדל הישראלי כאשר נתנו הוראה לבצע פעילות צבאית במצרים. ד"ר משה מרזוק התנגד לפעילות אבל שילם בחייו את המחיר. השיר "הדף הפתוח" הוגש לצנזורה הצבאית ואושר לפרסום בטור השביעי.

 בספר שכתב יוסף הוא מתאר את המאבק להעלאת גופותיהם של הרוגי המלכות, זה היה המאבק העצוב מכולם. היו הזדמנויות רבות לאחר מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור - מדינת ישראל לא עשתה דבר ובמכוון. כשנה לפני ביקור אנואר סאדת בארץ ולקראת הסכם השלום עם מצרים, ביוזמת יוסף עצמו, אשר כתב מכתב אישי לנשיא מצרים, הוחזרו הגופות לישראל ונקברו בחלקת "עולי הגרדום" בהר הרצל בירושלים.

משה ביקש שיטעו עץ באדמת ישראל. גם כאן נלחמה משפחת מרזוק מלחמה קשה עם השלטונות, עד שזכתה לטעת את יער "קדושי קהיר" באזור מושב עמינדב. "קדושי קהיר" הוא רק אחד השמות בהם הנציחו את מרזוק ועזאר: הוציאו בולים לזכרם, קראו גנים ציבוריים ורחובות בכל הארץ לזכרם. הערה גנאלוגית: תיאורים יסודיים, טובים מאוד ומפורטים מצאתי, במפתיע, באתר "אישי רחוב", פשר שמות רחובות של עיריית תל אביב יפו.

ד"ר יוסף מרזוק רצה להקים בית בישראל, להינשא לבחירת לבו מרים דייסי ילידת טבריה. אף שתרם תרומה גדולה למדינה כקצין בכיר בצה"ל, כעובד בכיר במעבדה לנגיפים ביפו וכאח שכול לאחד מ"קדושי קהיר" – כאשר ביקש להוציא תעודת רווקות, סירבה הרבנות להיענות לבקשתו בשל היותו קראי. חודשים רבים חלפו ורק בהשתדלותו של יצחק בן צבי קיבל יוסף תעודת רווקות ועלה בידו להתחתן.

לפי בקשתו של אחיו, קרא יוסף לבנו הבכור שנולד יום לפני שחרור ירושלים בשם משה.

"איך הסיפור הארוך הזה קשור אלינו?" שאלו השומעים,

"פשוט מאוד" עניתי, "אליהו אלישע, סבא של אלי אלישע, אבא של גלית שלנו, הוא אח של מרייטה מנשה, סבתא של משה מרזוק, גיבור סיפורנו".

אבא של גלית הוא בן דוד מדרגה שניה של הרוג המלכות משה מרזוק גיבור "מבצע סוזנה".


"ואיך כל היתר?" שאלו,

"מכאן זה קל", עניתי, "משה בנו של יוסף התחתן עם יעל סלור שהיא נכדתו של נתן אלתרמן".


נתן אלתרמן היה מעורב, פוליטית ומקצועית, בפרשת "העסק הביש". אולם אני אישית, אוהב עד למאוד, דווקא את שירו המרגש "שיר משמר" בביצוע של חוה אלברשטיין. את השיר הידוע גם בשם "שמרי נפשך", כתב אלתרמן לבתו היחידה, תרצה אתר, אשר כידוע לא שמרה את נפשה . . .

אבל, זהו סיפור אחר אותו תקראו במקום אחר.

==========

קישורים:

יום שישי, 12 ביוני 2020

סיפורי גנאלוגיה - חלק א': עץ משפחה מורחב / שלום נוי

מרץ, 2020

הרבה שנים לפני שידעתי שיש מונח ששמו "גנאלוגיה", עסקתי בחקר המשפחה שלי: ציירתי "עץ משפחה" וחקרתי פרטים על כל אחד מענפי העץ. הסתפקתי בענפים קרובים ובפרטים מעטים – שם, תאריך לידה והקשר המשפחתי. עם השנים חקר שורשי המשפחה הפך מקצועי ובעיקר ממוחשב. לא עוסקים יותר בחקר עץ משפחה אלא בגנאלוגיה.

אותם קשיים שהיו לי כ"חוקר מתחיל", קיימים גם היום ובעיקר חוסר עניין וחוסר נכונות לעסוק בנושא. "בשביל מה אתה צריך לדעת, את מי זה מעניין?" שאלו לוניה ושולקו, הורי יעל, כששאלתי אותם לפני ארבעים שנה, מה היה שמם של האחים והאחיות של שולקו, אשר נספו בשואה. הם לא הסכימו לתת לי לא שם ולא תאריכי לידה. תגובות כאלה אני מקבל גם היום כאשר מנסה לברר פרטים על בני משפחה שונים.

כניסת המחשב לתחום הגנאלוגיה עושה את החיים קלים יותר, חיבור בין בוני עצי משפחה וכניסת האינטרנט עושים את חקר המשפחות מרתקים יותר. מאגרי מידע שנפתחים לטובת הציבור היא מתנה אדירה לגנאלוגים ומאפשרים הגעה למידע ללא צורך להיתקל בקירות, החסומים על ידי בני משפחה, אשר מסרבים לשתף פעולה. כל אלה מגלים חיבורים מעניינים, אולם מעלים שאלות חדשות: מה גודל העץ שאתה בונה וכמה ענפים וענפי ענפים יהיו בעץ? האם המידע במאגרים אמין? מי הוא בן משפחה ומה גודל משפחה גרעינית?

התשובות לשאלות האלה הפכו קריטיות לאחרונה, כאשר התוכנה למדה לחבר חיבורים ומציעה להוסיף לעץ בני משפחה ולא משנה מה הקשר לעץ שלי. כאשר העברתי את עץ המשפחה שלי לתוכנת "מיי הריטג'" קיבלתי החלטות קשוחות: לא יותר מחמשת אלפים "בני משפחה" בעץ ומרחק של עד עשרה שלבים. בתוכנה יש כרטיס לכל אחד מחברי המשפחה ובכרטיס ניתן להוסיף תמונה של בן המשפחה, מידע רב ככל האפשר ואפילו סיפור חיים.

דוגמא לבעיות שעולות תוך כדי חקר גנאלוגי, ניתן למצוא במקרה של יצחק רבין. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אשר נרצח בשנת 1995 ואמור להיות בעץ שלנו:


ניתן לראות כי הקרבה של דליה, בתם של יצחק ולאה רבין אלי היא שמונה שלבים בלבד. למרבה הצער קיבלתי החלטה  נוספת: כאשר בני זוג מתגרשים נמחק הענף של הגרוש / גרושה מעץ המשפחה שלנו. ברגע שדליה התגרשה מאבי פילוסוף נמחק כל הענף שלה מהעץ וכך נמחקו ראש ממשלת ישראל ושאר בני משפחת רבין מעץ המשפחה שלי. רק דליה רבין נשארה כאשתו לשעבר של אבי פילוסוף, בן הדוד של ג'ו יוחננוף בעלה של דבורה בת דודתי.

אדם חשוב לא פחות הוא עמוס פורת, חבר גרעין תומר, הגרעין שלי. עמוס צלצל אלי באחד הימים ושאל מה הקשר המשפחתי שלי לפולה בליט. מיד פתחתי את עץ המשפחה וביחד גילינו את הקשר שלנו זה לזה:




ניתן לראות כי הקשר המשפחתי הוא מאוד רופף: שרה, אמו של דוד יטיב גיסי, נישאה לאחר גירושיה מאביו של דוד ליצחק לנדאו שהיה אלמן. הקרבה שלנו היא דרך נלידה, אשתו הראשונה של יצחק. אנחנו קרובי משפחה? באידיש היו קוראים לזה "טוכעס קרויבים". ולמרות כל זאת ולמרות שהקרבה היא יותר מעשרה שלבים נשארו עמוס ורחל פורת באילן היוחסין שלי.

חבר גרעין נוסף שגילינו שהוא בן משפחה, הגיע מהשלוחה הבולגרית. אלי זיו פגש את טל בתנו ליד שולחן הכיבוד שהכנו לקראת המפגש השנתי, שאנו עורכים לחברי גרעין תומר בכל שנה בחנוכה.

"מה ליעל ולצ'יקור ? זהו מאכל בולגרי שאני מאוד אוהב !"

"זה הכל בגלל שבן זוגי הוא בולגרי", ענתה טל.

"מה שם משפחתו?" שאל אלי

אלי כמעט התעלף ולא ידע את נפשו, כאשר שמע שמוצי (משה) ורסנו הוא בן זוגה של טל. "אבא של בן זוגך ואני בני דודים מדרגה ראשונה, שנים אני מחפש קשר לבני המשפחה של יצחק ורסנו". בשמחה רבה ובמהירות גדולה הוספתי את אלי וניצה לאילן היוחסין שלנו:


ברגע שהוספתי את אלי וניצה זיו לאילן היוחסין שלי, קיבלתי שפע התאמות שהמערכת הממוחשבת הציעה לי. אחת ההתאמות משכה את תשומת לבי, היה זה שמו של יורם יגאל. יורם הרצה מספר פעמים בסניף השרון של ה"עמותה לחקר משפחות בישראל (עיל"ם)". יורם גם פעיל ב"לתת פנים לנופלים", זהו ארגון מתנדבים אשר עוסק במחקר ובחיפוש מידע על נופלי מלחמות ישראל והוספת הפרטים על מצבותיהם. יורם הוא גנאלוג מומחה ואילן היוחסין שלו מונה עשרות אלפי אנשים. לאחרונה קיבלתי על עצמי את תפקיד יו"ר סניף השרון של עיל"ם וזמן קצר לאחר מכן קיבל יורם תפקיד דומה כיו"ר סניף חיפה והצפון. לא יכולתי להשאירו מחוץ לאילן היוחסין שלי, למרות שהקירבה המשפחתית שלנו רחוקה עד מאוד ומגיעה ליותר מעשרה שלבים.


ברור לחלוטין ש"קרבה" שכזאת היא לא משמעותית, אבל למען הדגשת הבלתי יאומן כדאי לראות כיצד נוצר כאן באילן היוחסין מעגל סגור:

הקרבה שלי לשתי האחיות מטילדה ויוהנה לבית מאינץ יכולה להיות דרך הענף של בתי טל:


או דרך הענף של אסף:


מסתבר שטל ואסף הם קרובי משפחה מדרגה 24, אבל אני בטוח שהם יסתפקו בעובדה שהם אחים.

גנאלוגיה הוא מדע עזר מרתק. ככל שמעמיקים במחקר המשפחתי חושפים עוד ועוד סיפורים. אמנם הסיפורים שייכים אלי רק באופן עקיף ואינם נמצאים בענף המרכזי של אילן היוחסין שלי, אבל בגלל חשיבותם החלטתי לספר את הסיפורים, וזאת בחלקים הבאים.

==========

קישורים: