ההמראה של טיסת אל על מספר 381 מנתב"ג למילאנו שבאיטליה, התעכבה בגלל תקלה במערכת הניקוז של המטוס. הגענו למילאנו רק בשעה שבע בערב ועמדנו בתור למונית לעיר כשעה. לא היו מוניות מחוץ לשדה התעופה ונאלצנו לחכות ביחד עם עוד כשבעים איש. היינו רגועים. כרגיל, אנחנו דואגים להזמין מלון ללילה הראשון מראש, במקרה שלנו לשני לילות. את כל שירותי הקרקע לטיול, ממילאנו באיטליה למנטון בצרפת ובחזרה, הזמנו דרך חברת דיזנהאוז, חברה ידועה בשירותים הטובים והמהימנים שהיא נותנת.
סוף סוף
הגיעה מונית. יעל ואני היינו רעבים ומותשים. חלמנו על מקלחת חמה וארוחת ערב טובה
למרות השעה המאוחרת. הגענו למלון קוראלו בשעה תשע בערב ומסרנו לאדם שעמד בדלפק הקבלה, את
שובר ההזמנה של חברת דיזנהאוז. את מלון קוראלו בחרנו חודש מראש, בשל מחירו הסביר
ומיקומו במרכז העיר. האיש בדלפק הקבלה, מסתבר שהיה זה שומר הלילה, דיבר רק
איטלקית. הוא בדק את השובר שמסרנו מכל צדדיו והזעיק בחורה נחמדה שידעה אנגלית והיא
תרגמה לנו:
"אין לנו
שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."
אנחנו:
"זה לא יכול להיות. דיזנהאוז חברה רצינית. תבדקו את הפרטים בשובר!"
שומר הלילה
מתקשר לאן שמתקשר ומבקש שנמתין. אנחנו ממתינים. מגיע פקיד בכיר שמבין עניין ומדבר
גם אנגלית ובפיו הבשורה: "אין לנו שום הזמנה על שמכם במלון. המלון מלא עד אפס
מקום בשל תערוכה גדולה שמתקיימת בעיר."
היינו
מיואשים. "מה עושים ?" אנחנו שואלים את הפקיד.
"אנסה
לעזור" הוא משיב ומתחיל לצלצל לבתי מלון בסביבה. לאחר מספר לא קטן של שיחות,
בהן גילינו שכל בתי המלון מלאים בשל אותה תערוכה, הוא צוהל: "מצאתי !"
יש בית מלון מרוחק הרבה יותר ממרכז העיר ובמחיר כפול, אבל יש בו חדר פנוי לשני
לילות".
הפקיד הבכיר
היה נחמד ואפילו הזמין לנו מונית. הוא מסר את כתובתו של מלון אקורסיו ובשעת לילה
מאוחרת הגשמנו את החלום למקלחת חמה וארוחת ערב.
לא המקלחת
ולא ארוחת פירות ים המצויינת שאכלנו במסעדת דגים ליד המלון, לא יכלו להרגיע את
תחושת הכעס והתסכול שחשנו כלפי חברת דיזנהאוז.
המשך הטיול
היה ללא שום תקלות: המכונית שהזמנו חיכתה לנו בזמן, המלון שהזמנו ישירות במנטון שבדרום צרפת, היה
מצוין והכל התנהל על פי התוכנית.
כאשר חזרנו
לישראל, כבר היינו רגועים והאירוע המצער בערב הראשון כמעט נשכח. כתבתי מכתב לחברת דיזנהאוז
ותיארתי את האירוע על כל פרטיו. לא ביקשתי פיצוי על הצער, הכעס ועוגמת הנפש שהיו
לנו במילאנו, ביקשתי רק לקבל את ההחזר על התשלום ששילמנו לבית המלון שלא מומש, את
ההפרש במחיר הלינה בין מלון קוראלו למלון אקורסיו ואת התשלומים ששילמנו למוניות. צירפנו
קבלות ומסמכים והיה ברור לנו, שתוך זמן קצר נקבל מכתב התנצלות ואת ההחזר הכספי.
חלפו
שבועיים. התקשרנו לחברת דיזנהויז וביררנו האם הם קיבלו את המכתב שלנו ואת כל
המסמכים. הפקידה בצדו השני של קו הטלפון אישרה שהחומר הגיע והועבר למנכ"ל.
עוד שבועיים חלפו ובשיחת טלפון נוספת הסבירה הפקידה שהמנכ"ל עסוק. כעבור חודש
נוסף, ביקשנו לדבר עם המנכ"ל, אך לא הצלחנו. המנכ"ל עסוק.
מ. היא חברה
טובה שלנו. ישבנו בביתה והיא בגאווה רבה ובהקשר כלשהו סיפרה: "אתם יודעים
שהבן השלישי שלי, קובי, הוא מנכ"ל בחברת דיזנהאוז". מ. היתה נשואה מספר
פעמים, התגרשה והתאלמנה מספר פעמים. עד היום איני יכול לעקוב אחרי המספר והשמות של
כל ילדיה מבני הזוג הרבים שהיו לה. "את בקשר טוב איתו ?" אני שואל, "בוודאי"
היא עונה.
אני מתחיל
לספר לה על המכתב שכתבתי למנכ"ל ולא זכיתי לקבל תגובה כלשהי.
מ. לובשת ארשת
פנים של "אני מצטערת", מפסיקה אותי ואומרת: "תשמע, קבעתי לי חוק: אני לעולם
לא מדברת עם ילדי על ענייני עבודתם !".
כעבור שלושה
חודשים קיבלתי צ'ק מחברת הנסיעות דיזנהאוז. על הספח היה כתוב: החזר הוצאות. לא
פיצוי, לא הסבר ולא התנצלות. החזר הוצאות ותו לא.
פסטיבל
ההדרים, מנטון, 25-2-2007
ארבע שנים
חלפו מאז הטיול שלנו לפסטיבל ההדרים במנטון. הטלפון מצלצל, מ. חברתנו על הקו: "טל,
הבת שלכם עובדת בבית חולים השרון, נכון?, יש לי בקשה: הכלה שלי, אשתו של קובי בני,
אושפזה הלילה בבית חולים השרון, אפשר לבקש . . .".
לבשתי ארשת
פנים של "אני מצטער" (למרות שקשה לראות זאת בטלפון), הפסקתי את שטף
דיבורה ואמרתי: "תשמעי, קבעתי לי חוק: אני לעולם לא מדבר עם ילדי על ענייני עבודתם
!".
על זה נאמר
בערבית: כֻלּ כַלְב בִיגִ'י יוֹמו ובעברית: כל כלב בא יומו.
