מנת יתר / שלום נוי

היום יום חמישי. השעה שבע בבוקר. יעל מתארגנת לצאת, לשמוע הרצאות בקתדרה העירונית. כבכל יום חמישי. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מוקדמת ובשגרה אני נוטל את תרופות הבוקר ובולע עשר טיפות קנביס רפואי. היום התחלתי בקבוקון חדש של קנביס. "הטיפות נראות לי כהות יותר וסמיכות יותר" אני מעיר לעצמי "וגם הטעם שונה מהרגיל".

אני חוזר לשבת ליד המחשב ולהמשיך בכתיבה. התחלתי את הבוקר בשעה שלוש. התעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, יש ימים, או נכון יותר יש לילות כאלה, "לילות לבנים". מנסה לעבוד והעיניים נעצמות.

השעה שמונה וחצי. "יעל תצא לקתדרה ואני אלך למיטה להשלים את שעות השינה שהחסרתי הלילה", אני מחליט.

יעל ליד הדלת מוכנה לצאת, הטלפון שלי מצלצל, "תענה לטלפון" היא קוראת לי והטלפון ממשיך לצלצל. יעל נכנסת לחדר לבדוק למה אני לא עונה. הטלפון מונח על השולחן לידי, "למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומגלה שהראש שלי מוטה לצד, הידיים שמוטות לצדדים ואני לא מגיב. היא מטלטלת אותי ומנסה להעיר ולא מצליחה. יעל רצה לדירה הצמודה אלינו, השכן אבי הוא פרמדיק הוא יודע מה לעשות. היא מצלצלת ודופקת על הדלת ואבי מגיע בריצה לחדר. "הוא נושם, הוא לא מת", הוא אומר ליעל ומנסה להעיר אותי, ללא הצלחה. יעל מצלצלת לטל שנכנסת למכונית וטסה לכפר סבא, בינתיים מוצי מצלצל למד"א, הם אומרים שיש אמבולנס ממש קרוב ומיד יגיע, טל מזעיקה בזמן הנהיגה את אסף ואת עומר. האמבולנס מגיע, הפרמדיקים מנסים להעיר אותי, ללא הצלחה. הם מזעיקים ניידת טיפול נמרץ. יעל קוראת לשכנים ממול, שיעזרו לה להעביר אותי למיטה, אני כבד מדי והם לא מצליחים להזיז אותי. אני עדיין יושב על הכיסא לידי המחשב, הראש מוטה לצד והידיים שמוטות. החדר מתמלא באנשים: השכנים בחדר, גלית הגיעה, טל נכנסה ואנשי הניידת לטיפול נמרץ הגיעו. אני פוקח עיניים והפרמדיקית הראשית שואלת אותי: "מה קרה?", בלי להסס אני ממלמל: "קנביס..., במטבח..." ומאבד שוב את ההכרה.

אני מתעורר בחדר מיון, לא מצליח להזיז שום אבר בגוף, לא מצליח לפקוח עיניים וחושב לעצמי: "אם אני מת, איך אזכור את מה שעובר עלי?, אני חייב לזכור הכל!" ושוקע שוב בשינה. אני מתחיל לראות "סרטים": זכרונות מן העבר צפים ועולים והם מוחשיים כל כך, בין סרט לסרט אני צופה בקלדיוסקופ של צבעים מטורפים. "משה, משה תתעורר" מנערים אותי מהשינה, "מי זה משה?" אני שואל את עצמי. "אנחנו הולכים לעשות לך סי.טי. ראש, זה בסדר?" אני נרדם וחוזר לסרטים. הסרטים נמשכים וצבעים מטורפים עפים עלי מכל כיוון בין סרט לסרט ובין התמונות השונות שמוצגות ונעלמות. זמן רב חולף עד ששוב מעירים אותי ומדווחים לי "עשינו לך סי.טי." אני פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרת חדרי המיון של בלינסון: ענפים, עלים ופרחים על רקע שמי תכלת. כל המשפחה עומדת מסביב למיטה עם פנים מודאגים. "מי זאת?" שואל אותי הרופא ומצביע על יעל, "ומי זאת?" ומצביע על טל וכך ממשיך על כל המשפחה. אני מצליח לזהות את כולם ולמלמל את השמות. הרופא מאושר ומצהיר "זה לא אירוע מוחי".

אני עדיין משותק בכל הגוף. הרופא ממשיך: "שים את אצבע ימין על האף", אני מנסה בכל כוחי להזיז את היד לכיוון האף, לא מצליח ונרדם. הסרטים והצבעים נמשכים, אבל כל הזמן יש הפרעות: יעל מנערת אותי: "מה איתך?" היא שואלת, "בסדר", אני עונה וחוזר לסרטים, האחות מנערת אותי:"אני צריכה שתיתן שתן לבדיקת סמים", "בסדר", אני ממלמל וחוזר לצבעים ולתמונות. הרופא מגיע שוב ומבקש שאגע עם האצבע באף. מתחילות לי רעידות בלתי רצוניות ובלתי מוסברות בכף יד ימין. אני נבהל אבל חושב לעצמי "אם יש רעידות כאלה, אז אני לא משותק . . ." ונרדם.

אני מתעורר, פוקח עיניים ומזהה את ציורי הזכוכית בתקרה. "איך זה יכול להיות שמחזיקים אותי בחדר מיון כל כך הרבה ימים?" חושב לעצמי. טל רואה שאני ער ומתקרבת. "איזה יום היום?" אני שואל, "יום חמישי" היא עונה. אני חושב שזה לא הגיוני: ראיתי כל כך הרבה סרטים, תמונות ומראות במשך כמה ימים, כנראה שאיבדתי גם תחושת זמן. אני נרדם.

"הם רוצים לאשפז אותך במחלקה, אבל אני חושבת שעדיף שנחזור הביתה", מעירה אותי טל ואני חושב שאין מי שיטפל בי בבית כשאני משותק. אני מנסה להרים את היד ולהגיע עם האצבע לאף, במאמץ רב אני מרים את היד אבל בקושי מגיע עם האצבע לאף. יש התקדמות, אני שמח, אני לא משותק. "תרים את רגל ימין" פוקדת עלי האחות שמביאה את מכתב השחרור, בשמחה אני מצליח להזיז את הרגל כמה מילימטרים.

אמבולנס פרטי מגיע ומביא אותי הביתה. השכנים יוצאים מהדירות ומביטים עלי בכיסא הגלגלים בעיניים דואגות. אסף מגלגל אותי ובמאמץ רב מכניס אותי למיטה. אני נרדם מיד והפעם ללא סרטים, ללא תמונות וללא צבעים. אחרי שעתיים של שינה טובה, אני מתעורר, הולך לסלון הדירה, שם יושבים מודאגים כל בני המשפחה. "לא קרה שום דבר" אני אומר להם "זה היה פשוט אירוע של אובר דוז – מנת יתר".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

    

סיפורי גנאלוגיה - חלק א': עץ משפחה מורחב / שלום נוי

מרץ, 2020

הרבה שנים לפני שידעתי שיש מונח ששמו "גנאלוגיה", עסקתי בחקר המשפחה שלי: ציירתי "עץ משפחה" וחקרתי פרטים על כל אחד מענפי העץ. הסתפקתי בענפים קרובים ובפרטים מעטים – שם, תאריך לידה והקשר המשפחתי. עם השנים חקר שורשי המשפחה הפך מקצועי ובעיקר ממוחשב. לא עוסקים יותר בחקר עץ משפחה אלא בגנאלוגיה.

אותם קשיים שהיו לי כ"חוקר מתחיל", קיימים גם היום ובעיקר חוסר עניין וחוסר נכונות לעסוק בנושא. "בשביל מה אתה צריך לדעת, את מי זה מעניין?" שאלו לוניה ושולקו, הורי יעל, כששאלתי אותם לפני ארבעים שנה, מה היה שמם של האחים והאחיות של שולקו, אשר נספו בשואה. הם לא הסכימו לתת לי לא שם ולא תאריכי לידה. תגובות כאלה אני מקבל גם היום כאשר מנסה לברר פרטים על בני משפחה שונים.

כניסת המחשב לתחום הגנאלוגיה עושה את החיים קלים יותר, חיבור בין בוני עצי משפחה וכניסת האינטרנט עושים את חקר המשפחות מרתקים יותר. מאגרי מידע שנפתחים לטובת הציבור היא מתנה אדירה לגנאלוגים ומאפשרים הגעה למידע ללא צורך להיתקל בקירות, החסומים על ידי בני משפחה, אשר מסרבים לשתף פעולה. כל אלה מגלים חיבורים מעניינים, אולם מעלים שאלות חדשות: מה גודל העץ שאתה בונה וכמה ענפים וענפי ענפים יהיו בעץ? האם המידע במאגרים אמין? מי הוא בן משפחה ומה גודל משפחה גרעינית?

התשובות לשאלות האלה הפכו קריטיות לאחרונה, כאשר התוכנה למדה לחבר חיבורים ומציעה להוסיף לעץ בני משפחה ולא משנה מה הקשר לעץ שלי. כאשר העברתי את עץ המשפחה שלי לתוכנת "מיי הריטג'" קיבלתי החלטות קשוחות: לא יותר מחמשת אלפים "בני משפחה" בעץ ומרחק של עד עשרה שלבים. בתוכנה יש כרטיס לכל אחד מחברי המשפחה ובכרטיס ניתן להוסיף תמונה של בן המשפחה, מידע רב ככל האפשר ואפילו סיפור חיים.

דוגמא לבעיות שעולות תוך כדי חקר גנאלוגי, ניתן למצוא במקרה של יצחק רבין. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אשר נרצח בשנת 1995 ואמור להיות בעץ שלנו:

ניתן לראות כי הקרבה של דליה, בתם של יצחק ולאה רבין אלי היא שמונה שלבים בלבד. למרבה הצער קיבלתי החלטה  נוספת: כאשר בני זוג מתגרשים נמחק הענף של הגרוש / גרושה מעץ המשפחה שלנו. ברגע שדליה התגרשה מאבי פילוסוף נמחק כל הענף שלה מהעץ וכך נמחקו ראש ממשלת ישראל ושאר בני משפחת רבין מעץ המשפחה שלי. רק דליה רבין נשארה כאשתו לשעבר של אבי פילוסוף, בן הדוד של ג'ו יוחננוף בעלה של דבורה בת דודתי.

אדם חשוב לא פחות הוא עמוס פורת, חבר גרעין תומר, הגרעין שלי. עמוס צלצל אלי באחד הימים ושאל מה הקשר המשפחתי שלי לפולה בליט. מיד פתחתי את עץ המשפחה וביחד גילינו את הקשר שלנו זה לזה:

ניתן לראות כי הקשר המשפחתי הוא מאוד רופף: שרה, אמו של דוד יטיב גיסי, נישאה לאחר גירושיה מאביו של דוד ליצחק לנדאו שהיה אלמן. הקרבה שלנו היא דרך נלידה, אשתו הראשונה של יצחק. אנחנו קרובי משפחה? באידיש היו קוראים לזה "טוכעס קרויבים". ולמרות כל זאת ולמרות שהקרבה היא יותר מעשרה שלבים נשארו עמוס ורחל פורת באילן היוחסין שלי.

חבר גרעין נוסף שגילינו שהוא בן משפחה, הגיע מהשלוחה הבולגרית. אלי זיו פגש את טל בתנו ליד שולחן הכיבוד שהכנו לקראת המפגש השנתי, שאנו עורכים לחברי גרעין תומר בכל שנה בחנוכה.

"מה ליעל ולצ'יקור ? זהו מאכל בולגרי שאני מאוד אוהב !"

"זה הכל בגלל שבן זוגי הוא בולגרי", ענתה טל.

"מה שם משפחתו?" שאל אלי

אלי כמעט התעלף ולא ידע את נפשו, כאשר שמע שמוצי (משה) ורסנו הוא בן זוגה של טל. "אבא של בן זוגך ואני בני דודים מדרגה ראשונה, שנים אני מחפש קשר לבני המשפחה של יצחק ורסנו". בשמחה רבה ובמהירות גדולה הוספתי את אלי וניצה לאילן היוחסין שלנו:

ברגע שהוספתי את אלי וניצה זיו לאילן היוחסין שלי, קיבלתי שפע התאמות שהמערכת הממוחשבת הציעה לי. אחת ההתאמות משכה את תשומת לבי, היה זה שמו של יורם יגאל. יורם הרצה מספר פעמים בסניף השרון של ה"עמותה לחקר משפחות בישראל (עיל"ם)". יורם גם פעיל ב"לתת פנים לנופלים", זהו ארגון מתנדבים אשר עוסק במחקר ובחיפוש מידע על נופלי מלחמות ישראל והוספת הפרטים על מצבותיהם. יורם הוא גנאלוג מומחה ואילן היוחסין שלו מונה עשרות אלפי אנשים. לאחרונה קיבלתי על עצמי את תפקיד יו"ר סניף השרון של עיל"ם וזמן קצר לאחר מכן קיבל יורם תפקיד דומה כיו"ר סניף חיפה והצפון. לא יכולתי להשאירו מחוץ לאילן היוחסין שלי, למרות שהקירבה המשפחתית שלנו רחוקה עד מאוד ומגיעה ליותר מעשרה שלבים.

ברור לחלוטין ש"קרבה" שכזאת היא לא משמעותית, אבל למען הדגשת הבלתי יאומן כדאי לראות כיצד נוצר כאן באילן היוחסין מעגל סגור:

הקרבה שלי לשתי האחיות מטילדה ויוהנה לבית מאינץ יכולה להיות דרך הענף של בתי טל:

או דרך הענף של אסף:

מסתבר שטל ואסף הם קרובי משפחה מדרגה 24, אבל אני בטוח שהם יסתפקו בעובדה שהם אחים.

גנאלוגיה הוא מדע עזר מרתק. ככל שמעמיקים במחקר המשפחתי חושפים עוד ועוד סיפורים. אמנם הסיפורים שייכים אלי רק באופן עקיף ואינם נמצאים בענף המרכזי של אילן היוחסין שלי, אבל בגלל חשיבותם החלטתי לספר את הסיפורים, וזאת בחלקים הבאים.

==========

קישורים:

### מהי  גנאלוגיה - ויקיפדיה

### לתת פנים לנופלים – אתר הארגון

### עיל"ם – אתר העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סיפורי סבא / שלום נוי

קיץ, 2010

משפחת ורסנו נסעה לגרמניה. מוצי, טל, תום, שירה וגלעד ארזו מזוודות, השאירו את דודו הכלב אצל השכנים ואת השקיית העציצים השאירו לנו ונסעו.

הם טיילו בשבילי היער השחור עלו לאלפים, טיילו במכונית וברגל, שטו באגמים, נשמו אוויר צח וחוו חווית גשמים באמצע הקיץ.

שבועיים לאחר שחזרו לארץ, פנה אלי גלעד ואמר:

"סבא, אתה מוכן ללמד אותי אידיש?"

"אידיש ???", נדהמתי, "מאיפה זה צץ לך?"

"כשהיינו בגרמניה שמענו מילים מוכרות שאתה אומר לעיתים קרובות. אמא אמרה שזה באידיש ושזה כמו גרמנית".

ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי: "קודם כל דע לך שאידיש כותבים באותיות עבריות. אין ניקוד ולכן כמו בשפות הלטיניות  הניקוד הוא באמצעות אותיות. זה די פשוט: במקום קמץ ופתח כותבים את האות א', במקום צירה וסגול כותבים את האות ע' והשאר זה בדיוק כמו בעברית".

לאחר ההקדמה המלומדת התחלתי שולף כמה מילים וכמה ביטויים, עד שהגעתי לביטוי "בובע מאיסעס".

"בובע זה סבתא ומאיסעס זה מהמילה מעשיות או סיפורים והביטוי בעברית הוא "סיפורי סבתא". אלה הם בעצם סיפורים שלא ברור אם הם קרו באמת או שהם פרי הדמיון", הסברתי.

"מה ההבדל בין סיפורי סבתא לסיפורי סבא ?", שאלה שירה, שהצטרפה בינתיים לשיעור הראשון באידיש.

"אין מושג כזה סיפורי סבא", עניתי, "כי כל הסיפורים של סבא, כולם קרו באמת".

"איך מוכיחים את זה", שאלו.

"פשוט מאוד", אמרתי, "יש אמרה ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", אני אספר סיפורים, סיפורי סבא, ולכל סיפור אוסיף אלפי מילים בתמונות. זאת ההוכחה הכי טובה".

זה היה הסיפור הראשון והנה ההוכחה: תמונה של טל וגלעד בגרמניה, כפי שמופיעה בדף הפייסבוק של טל. באידיש היו אומרים על זה: "ארופ פון קופ" ובתרגום חופשי: "רד לי מהגב".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג