קיבוץ כְּרִית / שלום נוי

אריה בן שש עשרה, הוא החליט להיות מורה והתחיל ללמוד במכינה לסמינר למורים יהודיים. המכינה "תלמוד תורה" נמצאת בהוכברג, עיירה קטנה בסמוך לעיר וירצבורג.

אריה בן שמונה עשרה, השנה 1930. אריה התחיל ללמוד במדרשה למורים יהודיים בעיר וירצבוג בגרמניה. המדרשה הייתה אורתודוקסית, אך קיימה גישה ליברלית במידה מסוימת. מצד אחד למדו בה גברים ונשים יחדיו, אך לימודי היהדות תפסו חלק נכבד מתוכנית הלימודים.

בית המדרש למורים יהודיים, וירצבורג, גרמניה, 1934 - אריה עומד ראשון מימין

עם סיום הלימודים התפזרו תלמידי המחזור לכל עבר: רבים היגרו לאמריקה, חלקם נשארו באירופה, אריה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא פנה לאנשי הסוכנות היהודית ואלה שלחו אותו להכשרה בחווה חקלאית לא רחוק מעיר הנמל המבורג.

החווה החקלאית הייתה שייכת לגרמני אמיד ורע לב. הוא לא אהב את היהודים שבאו לעבוד אצלו, אבל לא עמד בפיתוי של כוח עבודה זול, זול מאוד: מגורים עלובים, אוכל דל וללא שכר כלל. אריה התמחה בעיקר בגידול עופות ואפילו אהב את העבודה.

מימין מלשמאל: זמי, פאולה, ירוחם פישל, אריה, פרידה, חיים - דלמנהורסט גרמניה, 1934 

בדרך לנמל ביקר אריה את משפחתו בדלמנהורסט, ביקור פרידה בטרם העלייה לישראל. הם הצטלמו תמונה למזכרת ושם קיבל אריה את ההודעה ששידכו לו בחורה, לצורך ניצול אשרת העלייה לזוג. הבחורה אמורה לחכות לו בנמל שם גם יתחתנו.

בהגיעו לנמל נפגש אריה עם הבחורה שהייתה גבוהה במיוחד ואילו הוא היה, כידוע, נמוך במיוחד. בראותם זה את זו הבינו, לא רק "בני הזוג", אלא גם נציגי הסוכנות היהודית, שהשלטונות הבריטיים בארץ לא יקנו את הבלוף הזה. הם נפרדו מיד ואריה עלה לארץ כרווק.

אריה הגיע לארץ לנמל חיפה ומיד נשלח להכשרה לקיבוץ הרווקים של תנועת השומר הצעיר ששכן סמוך לכפר הדר. קיבוץ כְרִִית קראו להכשרה, כְּרִית ראשי תיבות של "כת רווקים יהיו תמיד". שם מוזר לאנשים מוזרים, רובם ככולם יוצאי פולין ורק אריה וחברו יצחק שטיינמן יוצאי גרמניה. חברי הקיבוץ יצאו עם בוקר לעבודה בפרדסי כפר הדר, חזרו לאוהלי הקיבוץ עם ערב ובילו עד אור הבוקר בבילויי רווקים כיאה לכת שהקימו.

ימים ספורים לאחר הצטרפותו לקיבוץ, חזר אריה לאוהל בסיום יום העבודה וגילה שהמזוודה שהייתה מתחת למיטתו נעלמה. הוא פרץ בצעקות: "גנבים ! גנבים!", הוא לא נרגע עד שהסבירו לו שלא היו גנבים, אלא שכל המזוודות ותוכנן, הם רכוש משותף של הקיבוץ ונלקחו למחסן המשותף. זה לא מצא חן בעיני אריה. "תחזירו לי, לפחות, את התמונות המשפחתיות", ביקש. "אם ברצונך להישאר בקיבוץ אתה לא יכול להחזיק שום רכוש פרטי, גם לא תמונות!", ענו לו.

באותו רגע החליט אריה  לעזוב את הקיבוץ המוזר, בעל השם המוזר, חוקיו המוזרים ואנשיו המוזרים. הוא הצליח למצוא במחסן המשותף ולקחת אתו, רק חלק קטן מהרכוש הפרטי שהיה לו, החלק הגדול של התמונות המשפחתיות שהביא עמו מגרמניה נעלם ואיננו. חברו של אריה, יצחק שטיינמן עזב יחד אתו.

יצחק עבר לגור ברמת גן, עבד בבית חרושת "עלית" וייצר שוקולד, הוא התחתן עם עליזה ולימים שידך את אריה לשושנה. אריה היה בין מקימי המושבה שרונה שליד יבנאל ולאחר שהתחתן ונולד לו בן חזר לכפר הדר.

עברו עשר שנים מאז עזב אריה את כפר הדר. אנשי הגרעין "קיבוץ כְּרִית" כבר עזבו את המקום, לחלק מכת ה"רווקים" אף נולדו ילדים. כולם עזבו את כפר הדר והקימו את קיבוץ כפר מנחם.

אבא שלי היה כל חייו אדם שקט במיוחד ורגוע באישיותו. עד יום מותו הוא היה מתמלא בחימה וזעם רק כאשר היית מזכיר לידו את השם "קיבוץ כְּרִית".

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

תאריכים / שלום נוי

חתונתו של ירוחם פישל שטיינברוך מצ'שאנוב ובחירת לבו פרידה נויר מהעיירה רווה רוסקה, נערכה בבית הכנסת המרכזי, בקיץ 1911, בעיירת הולדתה של פרידה, רווה רוסקה.

כל הגברים במשפחת שטיינברוך היו סופרי סת"ם. זהו מקצוע שמצריך כישרון ומיומנות, אבל שכר גבוה לא היה בצדו. לחיים הרש, אבא של ירוחם פישל, ולכל ילדיו לא הייתה פרנסה מספקת, במקצועם כסופרי סת"ם וירוחם החליט לבנות את ביתם החדש, שלו ושל רעייתו הצעירה פרידה, בעיירה פוטיליץ'. בפוטיליץ' לא  עסק במקצועו כסופר סת"ם אלא עסק בייצור כלי חרס ומכירתם בכפרים בסביבה.

שלוש שנים חי הזוג הצעיר ירוחם ופרידה, בעוני רב, בעיירה הקטנה פוטיליץ'. בנם הבכור של ירוחם פישל ופרידה, לייביש (לימים בגרמניה: ליאו ובישראל: אריה), נולד שם בפוטיליץ ביום שלישי, תשעה באב, 23 ביולי 1912.

כשהיה לייביש הקטן בן שלוש עברה המשפחה מפולין לגרמניה, לעיירה דלמנהורסט. גם כאן לא מצא ירוחם פישל את פרנסתו כסופר סת"ם והוא החליט להתנדב, לפרנסתו, לשרת בצבא האוסטרי. היה זה מיד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר זמן קצר בצבא נפצע ירוחם פישל ברגלו ונשלח להחלים בביתו בגרמניה. לאחר תקופת ההחלמה נקרא לשוב ולשרת בצבא. הוא חזר לשרת באיזור הקרבות, כאשר הוא משאיר בדלמנהורסט את רעייתו פרידה בהריון. ירוחם פישל שרת ונלחם רחוק מהבית כאשר נולדה הבת פאולה  ביום שני 9 באוגוסט 1915. כשיצא לחופשה לראות לראשונה את הבת שנולדה, הבטיח להיות בבית בלידה הבאה. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. פרידה הייתה לבדה בדלמנהורסט לאורך כל תקופת ההריון השלישי כשהיא מטפלת גם בשני ילדיה הקטנים. פרידה הייתה לבדה גם בלידת הבן, חיים (הרמן) שנולד ביום שלישי 24 באפריל 1917. ירוחם פישל השתחרר מהצבא עם סיום מלחמת העולם הראשונה ולראשונה היה בבית כאשר נולד הבן הקטן זמי, בשנת 1919.

ממש בימים אלה, בקיץ 2021, נפתח לציבור הארכיון של הצבא האוסטרי בעיר המחוז פישמישל, פולין, שם גיליתי שני מסמכים שהם אחד: רישום הנישואין של ירוחם פישל ושל פרידה.

מבחינת השלטונות הוא התחתן באותו תאריך בו נרשמו המסמכים, כלומר, בשנת 1917 – זה שיש לו כבר שלושה ילדים בעיירה דלמנהורסט בגרמניה, זה ממש לא חשוב.

לך תסמוך על תאריכים רשמיים . . .

 

רישום נישואין של ירוחם פישל ופרידה, פישמישל, פולין, 1917 (מקור)

 

רישום נישואין של ירוחם פישל ופרידה, פישמישל, פולין, 1917 (באתר "גשר גליציה")

==========

קישורים:

### זיכרונות אריה נוי - חלק ב', סרטון ביוטיוב

 

### משפחת נוי (שטיינברוך) - סרטון ביוטיוב

### עץ משפחת נוי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שמואל / שלום נוי

בחודש דצמבר בשנת 1954 נולד אחי הקטן ירוחם, המכונה ירל'ה. בכדי לשתף את המשפחה בשמחה, שלח אבי שני מברקים למתגוררים רחוק. מברק (טלגרמה) הייתה דרך התקשורת המהירה והיחידה, בעידן בו לא היו טלפונים בכל בית בישראל. אבי טרח וצעד ביום גשום וסוער למרכז רמתים, לסניף הדואר. הוא מילא את טופס המברק וכתב: נולד לנו בן נקודה שמו ירוחם נקודה חתומים: שושנה ואריה נויר נקודה. התשלום עבור משלוח של מברק היה לפי מספר המילים וכל מילה הייתה יקרה מפז, לכן דאג אבי, אריה, לכתוב מברק קצר.  את המברק האחד שלח לכתובת של חיים שטיינברוך ב"קפה הנגב", גדרה, ישראל ואת המברק השני כתב בגרמנית ושלח לכתובתו של זמי שטיינברוך בקופנהגן, דנמרק. כך הוא כתב במברקים לשני אחיו, כי החליט לקרוא לרך הנולד על שם אביהם ירוחם.

המרכז למיון והעברת המברקים (מברקה) היה ברעננה. פקיד מיון הטלגרמות ברעננה, שמואל, ראה את שתי ההודעות ושפשף את עיניו: כל הרבה זמן הוא מחפש שריד ופליט ממשפחתו, משפחת שטיינברוך וכאן בבת אחת, גילה שני שרידים. לאחר שמיהר ושלח את המברקים ליעדם ישב ובהתרגשות גדולה כתב לחיים מגדרה מכתב משלו ובו פירט את הקשר שלו למשפחה:

"אנחנו שנינו הנכדים של חיים הרש שטיינברוך ושל פרידה לבית הלר מצ'שאנוב. אגב, אתה קרוי על שמו. כידוע לך, נולדו לחיים ופרידה ארבעה בנים: זליג, מרדכי, יצחק וירוחם. אני בנו של יצחק, הצעיר מששת ילדיו שנספו כולם, לצערי הרב, בשואה. בגיל צעיר אתה עלית לישראל ואילו אני נשארתי שם ובקושי שרדתי את השואה. אנחנו בני דודים מדרגה ראשונה." עוד הוסיף וכתב איך איבד את כל משפחתו בשואה, איך הכיר והתחתן עם ציפורה, אף היא ניצולת שואה, איך הוא לא יודע מה עלה בגורל אחיו ואחיותיו ואיך הוא עוסק בחיפוש קרובים מאז עלייתו לישראל.

חיים ענה לו במכתב קצר: "אני גר בגדרה וזה רחוק (מרחק שני אוטובוסים). אני מציע לך ליצור קשר עם אחי הבכור, אריה נויר, שגם הוא שטיינברוך במקור וגר קרוב אליך בכפר הדר".

שמואל לא התעצל, הלך ברגל בשבת בבוקר, מרעננה לכפר הדר ושם שמע את ההסבר, מדוע אבי קרוי נויר כשהוא בעצם שטיינברוך.

"ההסבר פשוט מאוד" אמר אבא שלי לבן דודו החדש, שמואל, "אמא ואבא שלי, פרידה וירוחם, התחתנו כמו רבים וטובים בחתונה יהודית, הם נרשמו לנישואין בקהילה היהודית, ולא טרחו לרשום את החתונה אצל הרשויות האזרחיות. כשהיינו צריכים להוציא תעודת לידה, לקראת ההגירה לגרמניה, נכתב מעמד ההורים בתעודת הלידה שלי בפירוש ובאותיות קידוש לבנה "בלתי נשואים" (בפולנית "ילד לא חוקי": (nieślubne".

אמר והראה לו את תעודת הלידה שלו:

תעודת הלידה של אריה נויר, 23-7-1912

שמואל שמח לגלות עוד שטיינברוך אחד והסתפק בכך.

"הייתה לכם משפחה כל כך קטנה", שאלתי את אבא "למה לא שמרתם כל השנים על קשר ביניכם ?"

"שמואל היה איש דתי שהקפיד על קלה כחמורה" ענה, "הוא לא הזמין אותנו אליו מעולם וגם אלינו לכפר הדר, מיעט להגיע, שהרי בבית שלנו לא בדיוק מקפידים על כשרות. כאשר חיים אחי, עזב את קפה "הנגב" בגדרה ועבר לגור ברמתים ופתח מעדניה לא כשרה במרכז המושבה, נותק הקשר לחלוטין".

שמואל שטיינברוך, רעננה, 1955

שמואל שטיינברוך נפטר בשנת 2000, עשרים שנה לאחר מותה של רעייתו ציפי לבית הלוי פרידמן. שניהם נקברו זה לצד זו בבית העלמין הישן ברעננה. לבני הזוג לא היו ילדים ולא משפחה קרובה.

בעץ המשפחה שלנו תמצאו את הבן הרביעי והקטן של חיים ופרידה שטיינברוך, את פישל ירוחם, הלא הוא סבא שלי.

==========

קישורים:

### זכרונות אריה נוי - חלק א', סרטון ביוטיוב

### משפחת נוי (שטיינברוך) - סרטון ביוטיוב

### עץ משפחת נוי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

נפגשים בגן חנה / שלום נוי

מאי 2009

מונס מזורי נפטר. בן מאה ושתיים היה במותו. בהלוויה של אמי שושנה, אותה מאוד אהב, הוא התפלל את תפילת אל מלא רחמים, בכוונה ובעצמה רבה. כשסיים ספד לה ואמר: "שושנה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש, שם למעלה בשמיים". תשע שנים מאוחר יותר בהלוויה של אבי אריה, מונס עדיין היה בכושר וכשסיים את תפילת אל מלא רחמים, שב ואמר אותו דבר: "אריה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש שם למעלה בשמיים".

עברו חמש שנים ומונס המשיך לתפקד כגבאי ומנהל של בית הכנסת בהדר, המשיך ללמד ילדי בר מצווה את התפילות, הפרשה וההפטרה בעליה לתורה ויש אומרים, שאף המשיך לצבוט את ישבנן של החברות, בחוג להתעמלות קשישים בו הקפיד להשתתף. בהלוויה של מונס, שהיה ממייסדי "כפר הדר" השתתפו רבים מוותיקי ותושבי המקום.

בשבעה, כשבאתי לנחם את בנותיו של מונס, השכן של הורי ממורד הרחוב, את כרמלה, נירה ולייקה (לאה), פגשתי את ניצה בורלא. ניצה ואני למדנו יחד מגן הילדים ועד סוף כיתה ח'. ישבנו והעלינו זיכרונות ולפתע היא שואלת את נירה ואותי: "אתם זוכרים את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל?" ואנו עונים: "בטח, אבא שלך טס עם מטוס קל מעל מרכז הכפר וזרק סוכריות לילדים". ניצה התרגזה. היא לא זוכרת את האירוע הזה, אירוע שאבא שלה כיכב כשחקן ראשי.

ניצה אמרה באכזבה: "אני שמעתי את הסיפור על ה"סוכריות מהשמיים" מפיה של חנה הגננת ולא האמנתי שזה היה באמת". נירה ואני הופתענו: "איפה את פוגשת את חנה הגננת, היא עדיין בחיים?" – "פגשתי אותה בבאר-שבע והיא עדיין גרה שם", עונה ניצה ומוסיפה "מה דעתכם לארגן מפגש ילדי גן חנה לדורותיו?".

כעבור חודשיים התאספו ילדי חמשת המחזורים של גן חנה, כל אלה שהצלחנו לאתר, ילידי השנים 1942 – 1947, אשר למדו בגן בין השנים 1945 – 1951. נפגשנו במבנה של גן הילדים בהדר, שהפך למשרדי מפעל המים של הכפר ופרט לכך לא השתנה שם דבר – אפילו הכיור הקטן לנטילת ידיים והשירותים הנמוכים המותאמים לילדים נשארו כשהיו. חנה הגננת הגיעה במלוא מרצה, עשתה לנו שעת ריכוז ולכבוד ניצה שלא זכרה את ה"סוכריות מהשמיים" הורדנו חבילת הפתעה מהתקרה כמקובל בכל מסיבה בגן ילדים. שחזרנו את התמונות לפי המצגת שהוקרנה וסיפרנו זיכרונות.

רבים ובעיקר רבות סיפרו סיפורים מתקופת הגן: העונשים שקבלו, המאכלים שאכלו, הפעילויות והמשחקים ששיחקו. אפילו נירה סיפרה, איך נהגה לנסוע לבריכת השחייה ברמות השבים, על העגלה הרתומה לאתון שנקראה שחורק'ה. מיד קמתי גם אני וסיפרתי סיפור על השכנים שהיו לנו ושהכריחו אותי לשחק עם הילדה שלהם – עולים חדשים שלא דיברו עברית.

למחרת שאלה אותי גילי, אחותי, שגם היא היתה במפגש, איך אני זוכר אירועים ופרטים מגיל כה צעיר? - עניתי לה שאף אחד מהמספרים לא באמת זוכר שום דבר, אבל כמו שנירה ואחרים סיפרו שם "בובע מייסעס" הצטרפתי גם אני למספרים.

כזכור: סיפורי סבתא (בובע מייסעס) לא בהכרח היו – סיפורי סבא: תמונה אחת שווה אלף מלים.

ניצה ואני בפורים: המלך אחשוורוש ואסתר המלכה

מימין: כלילה אריאל, משמאל: אמנון נויבך, לילי כרמי ויגאל כספי

==========

קישורים:

### קטעי מונס מתוך חתונת הזהב של אריה ושושנה - 7-11-1992 - סרטיון ביוטיוב

### מפגש גן חנה - 25-7-2009 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה מדומה (פיקטיבית) / שלום נוי

אביב. מאי 2005

החלטתי לבנות עץ משפחה באינטרנט. קניתי תוכנה והתחלתי להכניס נתונים למחשב. הענפים במשפחת נוי היו פשוטים וברורים: בעבר ראיינתי את ההורים שלי והם דלו מזיכרונם את הפרטים שיכלו לזכור. את אבי אפילו הספקתי להקליט בסרט ווידיאו וכך גם את דודי חיים שזכר הרבה פחות אבל עץ המשפחה היה ברור.

בין שאר הסיפורים שסיפר אבי בקלטת היה הסיפור הבא:

"הסוכנות היהודית סידרה לי סרטיפיקט, אשרת כניסה לארץ ישראל. עליתי כחלוץ לעסוק בחקלאות במסגרת גרעין ציוני. אישור כניסה ליחיד נחשב לבזבוז בעיני הסוכנות היהודית, כי על אותו אישור ניתן להכניס שני אנשים, בתנאי שיהיו זוג. מבלי ידיעתי סדרו לי בת זוג, "אישה" שאמורה הייתה לעלות לארץ כאשתי. כשהגענו לנמל נדהמו אנשי הסוכנות לגלות ש"אשתי" מגיעה לגובה שני מטר ואילו אני, כידוע, קצת יותר נמוך. האנגלים לא יקנו את הבלוף הזה, אמרו בסוכנות וביטלו את הזיווג."

כשפניתי לשולקו (שלום) ולוניה (לאה) אדלמן וביקשתי פרטים, כדי להכניס לעץ המשפחה נתקלתי בקיר אטום. חומה בצורה של שתיקה. שולקו אמר שאינו זוכר ולוניה טענה שאילו שטויות לא חשובות. שניהם סרבו לשתף פעולה. קשר השתיקה כלל גם את שאר בני המשפחה הקרובים והרחוקים ואנחנו לא הצלחנו להבין מדוע.

עם צאתי לפנסיה החלטתי לסרוק את כל אלבומי המשפחה ולזרוק את התמונות המקוריות. שולקו ולוניה הלכו לעולמם ולא היו כבר עמנו. פניתי לקרובי משפחה וגם לדשה (עדה) בת דודה של לוניה ולאברם לזר בעלה, שהיה ממוצא יווני ואהב לעסוק בעץ המשפחה, הצגתי להם תמונות, כדי שיזהו את האנשים שלא היו מוכרים לנו. תוך כדי דפדוף באלבום הישן הם ראו התמונה הזאת:

בגב התמונה היה כתוב: בירושלים, לאחר החתונה.

"מה זה ?" הם שאלו "שולקו ולוניה התחתנו בארץ בפעם שניה ?"

ואז התגלה ה"סוד" הגדול: שולקו עלה לארץ עם גרעין של הנוער הציוני שהקים את קיבוץ תל-יצחק. בכדי לנצל את הסרטיפיקט עוד לפני העלייה על האוניה, "חתנו" אותו אנשי הסוכנות בטרנופול (פולין), עם בחורה בשם לוניה גלבנד. זוגות פיקטיביים כאלה היו מגיעים לארץ ישראל ואז נפרדים, שהרי לא הייתה זו "חתונה" באמת. אבל, שולקו ולוניה הגיעו לארץ ולא נפרדו.

לאחר העלייה לארץ, כשהיו בהכשרה בקיבוץ קריית ענבים, עוד לפני שעלו על הקרקע להקים את קיבוץ תל-יצחק, החליטו שולקו ולוניה להתחתן על באמת, הם נסעו לתל אביב, התחתנו ברבנות ואפילו הנציחו את החתונה בתמונה, עליה נכתב "בירושלים, לאחר החתונה".

"למה זה היה סוד ?" - שאלנו את עדה ואברם.

"אולי בגלל שהיו אלה נישואין של שידוך ולא של אהבה", ענו.

שידוך או לא – הייתה זו אהבה ענקית בין לוניה ושולקו, אהבה עד יום מותם.

ואפילו שבכתובה של החתונה נקוב הסכום של מאה לירות בלבד – לא נפרדו מעולם.

הכתובה: א' בטבת ה'תרצ"ו (1936)

==========

קישורים:

### סיפור חיים של אברהם (אלברטו) לזר

### סיפור חיים של עדה (דשה) לזר (פאטר)

### עדה ואברהם בעץ משפחת נוי

### עדה ואברהם - קשר משפחתי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

שרונה / שלום נוי

קיץ, יוני 1967

מלחמת ששת הימים פרצה ביום ראשון בבוקר. הצנחנים ואני ביניהם עלו להגן על ירושלים מההתקפה של הירדנים. הפלוגה שלי הייתה צריכה לפרוץ לגבעת התחמושת. בחשיכה של שעת הבוקר המוקדמת, עברנו דרך בית הספר לשוטרים הירדני. בעליה לגבעת התחמושת, שכב פצוע צנחן שנכווה מאש (רשף) של הבזוקה שהוא ירה, ליד קיר האבן שבכניסה. אני נפצעתי על ראש הגבעה ליד המבנה שניצב במקום עד היום.

סתיו, אוקטובר 1943

מיד לאחר החתונה עברו אריה ושושנה לגור בשרונה. אריה עבד בעיקר בגידול תרנגולות ושושנה הייתה עקרת בית ועסקה קצת בגידול ירקות בחצר ליד הבית. לאחר שנה נולד הבן הבכור הלא הוא אני. את הדרך לטבריה, לבית החולים הסקוטי, עשו שושנה ואריה בשעות הלילה בעגלה הרתומה לסוס. אני נולדתי בשעת בוקר מוקדמת ובתום שבוע וברית מילה, שביצע רופא בבית החולים, חזרנו לשרונה.

החיים במושב לא היו קלים. התינוק והיולדת היו חולים ולכן, אחרי כמה חודשים, החליטה שושנה לעבור לתקופה קצרה לגור עם ההורים שלה בגבעתיים: עד שבּוּבִּי (זה אני) יקבל במשקל ויבריא ממחלות החורף שתקפו אותו במושב.

אריה מגדל תרנגולות, בשרונה

כך כתבה שושנה משכונת קרית יוסף לשרונה:

"בובי קיבל השבוע 250 גרם. חסר לו עוד 50 גרם ל-5 ק"ג. וכמה חסר לי ל-50 ק"ג, אז נראה בבית, אני מקווה שלא יחסר אלא להיפך, יהיה עודף. גם חיים אמר שאני נראית הרבה יותר טוב. אני מאוד שמחה שאתה ניקית את הבית, אני מקווה שסילקת הרבה פישפשים, זהו הדבר העיקרי שבנקיון. איך אתה מסתדר עם אוכל בשבת? איפה אתה אוכל? אם יש לך הרבה ביצים תעשה לך הרבה חביתות, תחשוב שאני עושה אותם אז זה יהיה טעים".

ואילו אריה מצידו דיווח לה במכתב משרונה:

"אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח".

"היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי. אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול".

שושנה לא אהבה לגור במושבה. לא אהבה את הבוץ והקור, לא אהבה את העבודה הגופנית הקשה, לא את התנים והשועלים, לא את הזבובים ולא את היתושים. היא לא אהבה את השכנים והשכנות, מלבד חברה אחת: שרה ביז'נסקי. לשרה היה בן  בגילי: זאביק שמו. את הכל עשו יחד: טיילו יחד, שיחקו יחד ובתמונה ניתן לראות את שרה מחבקת אותי ואת שושנה מחבקת את זאביק.

שושנה וזאב, שלום ושרה

מלחמת ששת הימים נמשכה עוד כמה ימים, אבל אני אושפזתי פצוע בבית חולים הדסה בירושלים. כאשר שושנה אמי, באה לבקר אותי בבית החולים, כמעט התעלפה מהתרגשות: במסדרון פגשה את שרה אמו של זאביק ביז'נסקי. זאביק הוא אותו צנחן שבער ונכווה ליד החומה בעליה לגבעת התחמושת. למעלה מעשרים שנה חלפו והנה הן שבו ונפגשו.

לא עבר זמן רב ומשפחת נויר: אריה, שושנה ושלום עזבו את שרונה ועברו לגור בהדר.

==========

קיץ, ספטמבר 2019

היום, יום ראשון, 15 בספטמבר 2019, התבשרנו על מותו במפתיע של זאביק. ההודעה הגיעה במייל הפנימי של חיילי המילואים של חטיבה 55, שם גם העלו חברים מהיחידה קוים לדמותו. 

אחד הלוחמים, חיים שלם, כתב לי: אני זוכר היטב את זעקתו של זאביק כשנפצע: ''חובש, חובש, אמא, אמא''!  לימים היינו צוחקים יחד ואומרים כי הוא לא מילא את הפקודה כראוי כי במקום לצעוק רק ''חובש חובש'' כפי שלמדנו ותרגלנו, הוא הוסיף גם את הקריאה ''אמא, אמא''.

ואני שואל: האם אין כאן צירוף מיקרים ?

===========

קישורים:

### גבעת התחמושת - שורשים שחר נוי - 2015 - סרטון ביוטיוב

### עבודת שורשים - שירה ורסנו - 2011 - בלוג

### אהבה בימי שרונה - זיכרונות ומכתבים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

משורר ומוזיקאי / שלום נוי

חורף, 1934

"מר שטיינברוך היקר, . . . ."

כך התחיל המכתב שקיבל אריה שטיינברוך (נויר), מהוגה הדעות, המחנך, הסופר והפילוסוף מרטין בובר.

אריה התחיל ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. מלבד לימודי קודש בשפה העברית, הוא התחיל ללמוד גם גרמנית ואהב במיוחד את הספרות והשירה. בשלב מסוים התחיל אריה, תלמיד הסמינר הדתי, לכתוב שירים בגרמנית. בכדי לדעת מה ערכם של השירים, שלח אותם למספר אישים של אותה תקופה וגם למספר עיתונים.

שני מכתבים מצאנו בבית, מכתבי תשובה שנכתבו בשנת 1934.

המכתב הראשון היה מהפילוסוף הגרמני מרטין בובר שחי באותה תקופה בעיירה הפנהיים ליד פרנקפורט בגרמניה. בובר כתב שלמרות שהוא חולה ויש לו המון דואר על שולחנו, הוא טורח וכותב כמה מילים באופן רציני ו"לא שטחי". הוא מציע לאריה הצעיר לקרוא את הספרים שהוא, בובר, כתב והשקיע בהם ימים כלילות: "אני ואתה", "דיאלוג", "מלחמה למען ישראל" ו"ספר החסידים", בקריאת הספרים יקבל מענה לשאלותיו. בכלל, כדאי שיכתוב על מלחמות, על סבל, על מצוקה, על החיים בכלל ועל אינטימיות בפרט.

המכתב השני היה מהסופר והמשורר הדגול סטפן צוויג, שחי באותו זמן בעיר זלצבורג, אוסטריה. סטפן צוויג ענה לו על גבי גלויה, בה כתב היגדים חשובים על היותו צעיר. בין השאר כתב: "חוסר הידע והבורות של היותך צעיר, שווה אלף מונים מלהיות זקן וחסר בטחון. אין בי רחמים ולא קנאה בכאב ההתבגרות של בני הנוער".

בנימוס גרמני טיפוסי, כתבו שניהם: אתה עדיין צעיר ועליך עוד הרבה ללמוד . . . ..

אריה קיבל את עצתם והפסיק לכתוב. אולם כעבור עשר שנים, כשאריה פגש את שושנה הוא חוזר לכתוב והפעם שירי אהבה וגעגועים. כאשר שושנה נסעה עם שלום הקטן משרונה לבית הוריה בקרית יוסף (גבעתיים), כתב לה את השיר הבא:

איננה 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן,

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

שחורה ככושי הפתיליה/ וגם הדלי הוא ריק,

והמטבח בדומיה/ כעין אילם שותק.

והכפות מלוכלכות,/ לחתוך סכין שכח 

מזמן אינן מצוחצחות/ חלון וכוס ופח. 

וגם המטאטא הדל/ זקנו מורַד ונח 

ורק עכבר קפץ לסל/ ותיכף הוא ברח. 

כי אין בו תוכן, ריק הוא רַק,/ הכל שומם, בודד, 

שעון הפסיק את תיק ותק/ אין זכר ואין נֵד. 

אבלים כאן כלי מטבח/ "איננה" היא בבית 

וכל דבר בשקט נח/ בלי שָיַט אין גם שַיִט. 

והבחור, כי קר לו כאן,/ מרגיש שאין פה סדר, 

בורח גם . . . איפה? לאן?/ החוצה אל העדר. 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן 

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

גם במוסיקה ניסה אריה את מזלו ובסמינר למורים בווירצבוג למד לנגן בכינור. גם כאן לא הפגין כישרון גדול, אך כאשר החליט להיות מורה בארץ, ציין בהסמכתו להוראה את יכולתו בנגינת כינור. שושנה קנתה לאריה כינור לקראת התחלת עבודתו כמורה בבית הספר כפר מל"ל. אריה מעולם לא ניגן בו והכינור העלה אבק בעליית הגג בביתנו.

לאחר שנים גיליתי באקראי, כי בתוך בטן הכינור יש מדבקה דהויה עליה מודפס "סטרדיוואריוס". בדקתי ומצאתי שאלו הכינורות הטובים בעולם. מיד פניתי לבונה כינורות מומחה ושאלתי: "מה ערכו של הכינור ?" – הוא צחק וענה: "הכינור לא נבנה על ידי סטראדיווריוס, זהו דגם פשוט שאינו שווה אגורה".

שנים רבות התחפשתי בפורים למקבץ נדבות, נגן רחוב עיוור, המנגן בכינור סטראדיווריוס . . .

==========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה בקרית יוסף / שלום נוי

סתיו, 1942

שושנה ואריה מתחתנים.

מיד לאחר שמשפחת רוכמן הגיעה לארץ ישראל, התחילה שושנה לעבוד כתופרת בתל אביב. יום יום נסעה באוטובוס לעיר הגדולה ועזרה בפרנסת המשפחה.

לא רחוק משכונת חאפ היה בית חרושת לשוקולד וסוכריות "עלית". כל מי שעבר ליד בית החרושת נהנה מריח השוקולד שנישא שם באוויר. יצחק שטיינמן עבד בבית חרושת עלית. יצחק ואשתו עליזה הכירו את השכנים משכונת חאפ. יצחק שטיינמן היה ב"קיבוץ כרית" ביחד עם אריה נויר. ביחד עלו כקבוצת חלוצים מגרמניה לארץ ישראל וגרו ב"קיבוץ כרית" שליד הדר, היום שכונה בהוד השרון.

אריה סיים את הלימודים ב"חדר" של דלמנהורסט ועבר ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. עם סיום לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל. הוא אמר: "בארץ ישראל לא צריכים מורים אלא עובדי אדמה ועובדי אדמה לא צריכים להיות דתיים". אריה החליט להיות חלוץ. הוא הסיר את הכיפה מראשו והצטרף לגרעין של צעירים שעברו הכשרה חקלאית בעיירה קטנה ליד המבורג.

לאחר שנת הכשרה, בשנת 1938, עלו לארץ. גם אריה וגם יצחק שטיינמן לא מצאו את מקומם במסגרת החברתית של הקיבוץ. הם עזבו: יצחק התחתן עם עליזה ועבר לגור ברמת גן ואילו אריה הרווק יצא עם קבוצה של חלוצים וביחד הקימו את המושבה שרונה, מעל בקעת יבנאל בגליל התחתון.

יצחק ועליזה החליטו לשדך את אריה המושבניק הביישן מהגליל לשושנה היפה מהעיר. השידוך הצליח. השניים התאהבו ממבט ראשון והחליטו להתחתן. הבעיה הייתה שמשפחת רוכמן הייתה משפחה דתית ולא הסכימה ששושנה תתחתן עם חילוני. לאריה לא הייתה ברירה: כשהגיע להיפגש עם הורי הכלה, חבש כיפה לראשו ובשבת התפלל את כל התפילות שזכר מילדותו ב"חדר". שמעון ועטל אישרו את החתן ה"דתי". החתונה יצאה לדרך.

שושנה ואריה אשר גרו רחוק זו מזה, הוא בשרונה בגליל והיא ברמת גן, כתבו מכתבים. בהתחלה התביישה שושנה לכתוב, כי היא ידעה רק אידיש והתקשתה בשפה העברית ואילו אריה שלמד עברית בסמינר למורים, ידע עברית מעולה. אריה אמר לה: "אל תחששי משגיאות, כמו שאת מדברת כך תכתבי". את חילופי המכתבים שלהם, עם שגיאות הכתיב הדפסנו לאחר מותם והכל כתוב בספר הידוע "אהבה בימי שרונה".

ההכנות לחתונה היו קצרות אבל מרגשות. וכך כתבה שושנה לאהובה אריה:

"כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון? היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה".

אריה ושושנה תכננו לחיות בשרונה. ושושנה הייתה צריכה להפסיק לעבוד. וכך היא כותבת לאריה לפני החתונה:

"החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?" אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?" אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות".

בשכונת חאפ בין הצריף של משפחת זלצמן לצריף של משפחת רוכמן היה עץ תות. מתחת לעץ התות בין שני הבתים, תלו מנורות חשמל וקישוטים ובערב סתיו בהיר וצח התחתנו אריה ושושנה.

==========

קישורים:
### אהבה בימי שרונה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג