דצמבר, 1967
לילי
כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.
יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965,
וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות
השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן
גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).
חיים
עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר
והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו
חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד
ובילינו כמעט כל ערב יחד.
חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן
ואז
קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.
מלחמת
ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי
והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו
ערב אחד על הכביש הרטוב.
יעל
השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים".
המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון
חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו
לה: הריון זה לא מחלה".
החלטנו
להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של
אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה:
"תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא
שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה,
ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.
"אל
תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת
הערב לסרט עם חיים ולילי".
נסענו
לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"),
נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם
החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע.
עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות
ובשלוליות הרבות בדרך.
באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה
מהגשם שבחוץ . . .".
עם
הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !
