תקרת עץ וגג רעפים / שלום נוי

אוקטובר 2013

מערכת הבחירות לעיריית כפר סבא בעיצומה. יהודה בן חמו מציג מועמדותו בפעם השלישית, לאחר עשר שנות כהונה כראש העירייה. בכל מקום שנפגשים, מדברים על שחיתותו של ראש העיר, אשר דאג בעשר שנות כהונתו, לפתח יחסים עם קבלנים בכדי להשיג טובות הנאה אישיות. שוב ושוב עולה הנושא של שיפוץ בית ספיר, שעלה מיליונים מעל ומעבר למתוכנן, לשמחתם של הקבלנים.

את בית ספיר תכנן האדריכל מוטי בן חורין, אדריכל בעל שם שתכנן את בית אייזנברג ואת בית פלאטו שרון בסביון, את מצודת זאב ואת בית אסיה בתל אביב והכי חשוב את התוספת לבית יעל ושלום נוי בהוד השרון.

כשעזבנו את קיבוץ האון החלטנו לחזור להוד השרון. חיפשנו לקנות דירה והגענו לביתם של דניה ויוסי, ברחוב הנרקיס בשכון עממי. יוסי ודניה מכרו לנו בית קטן בן שני חדרים והמליצו בחום על השכנים בדו-משפחתי, קלרה ושלמה ברודי. קלרה הייתה עקרת בית ושלמה היה נגר גגות, ניצול שואה, אשר שרד את התופת של מחנה אושוויץ. זמן קצר לאחר שקנינו את הבית, סילקנו את הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לחצר של משפחת ברודי ומאז אנחנו בקשרים של ידידות עד עצם היום הזה.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אסף עמד לצאת לאוויר העולם, הדירה הייתה קטנה וצפופה והחלטנו לשפץ ולהגדיל את הבית.

"אני מבין בנושאי בנייה ואני אטפל בנושא" אמר שולקו אביה של יעל, שהיה מנהל המשק בכפר הנוער מוסינזון ("המוסד"). 

"אני גידלתי את האדריכל מוטי בן חורין מאז שהיה ילד קטן ובא עם אביו למוסד. הוא חייב לי ויעשה זאת בחינם".

שמחנו, אבל היינו מודאגים. מוטי בן חורין אדריכל מפורסם ידוע בארץ ולא מתעסק בשטויות, של הרחבת בית קטן בשטח של חמישים מטרים מרובעים. שולקו קבע עם מוטי בשעה ארבע אחה"צ. יעל אפתה עוגה, הקפה היה מוכן ואנחנו ידענו מה לבקש מהאדריכל המפורסם. מוטי הגיע, נכנס לבית כרוח סערה, הציץ לחצר ואמר: "אני אשלח לכם תכניות ביום ראשון, תהיה לכם פה בונבוניירה", נכנס למכונית ונעלם. לא קפה, לא עוגה ולא שמע את בקשותינו.

ביום ראשון הגיעו התוכניות. נבהלנו. מסדרון באורך שני מטר חיבר את הבית הקיים לבית החדש, החלק החדש היה ריבוע של שבעה מטרים וכלל בתוכו: שירותים, מטבח, פינת אוכל וסלון. זה לא היה נורא כל כך, למרות שמטבח במרכז הבית, ללא הפרדה מפינת האוכל והסלון לא היו כל כך מקובלים בזמן ההוא. אבל הפירוט היה מופרע עוד יותר: קירות מבלוקים בבניה נקיה ללא טיח וצבע, רצפה של מרצפות מלבניות באלכסון מפינה לפינה, תקרת עץ עם רווחים וציפוי שחור של ניילון וצמר סלעים ביניהם, תקרת העץ צמודה לגג הרעפים, חיזוק הגג על ידי קורות עץ מרובעות כמו אדני רכבת בתוך הבית, פרזולי מתכת צבועים באדום לחיבור הקורות, ארובה גדולה במרכז הגג וחלונות הזזה גדולים עם מסתורים צבועים גם הם בצבע אדום. כמעט שכחתי: הגג מכוסה ברעפי סביון.

צלצלנו למוטי מבוהלים. "אנחנו רוצים בית נורמלי ולא בונבוניירה", אמרנו לו.

מוטי בן חורין נתן לנו כמה כתובות של בונבוניירות שהוא תכנן ונסענו לבדוק. זה היה פחות מפחיד משחששנו. החלטנו לאמץ את התוכנית. הכנסנו כמה שינויים קטנים בתוכניות הבניה ויצאנו לדרך.

"יש לי קבלן שיעשה את העבודה בחצי מחיר" אמר שולקו המבין גם בבניה, והזמין את ברוך קאופמן לעשות את העבודה. 

קאופמן עשה את העבודה בפחות מחצי המחיר, אבל המחיר ששילמנו היה גבוה ביותר:

    ברוך קאופמן יצק את היסודות והעמודים לא לפי התוכנית, חלק מהם הוא אפילו נאלץ לפרק ולצקת מחדש. את הטעויות בהבנת התוכנית הוא החביא בין היסודות ומתחת למרצפות.

הקירות נבנו עקומים. את זאת גילינו בזמן שבנינו את תקרת העץ: כאשר הגיעו לארובה במרכז החדר, לא הצליחו ליצור ריבוע. אהרון חבה, נגר הגגות ושותפו של שלמה ברודי, השכן שלנו, עזב בכעס את העבודה, כי הם נאלצו לפרק את תקרת העץ כולה ולבנות אותה מחדש לתיקון העיוות. תזכורת לקירות העקומים קיבלנו לאחר כמה שנים, כאשר ארון המטבח שהיה מחובר לקיר, קרס יום אחד ונפל וכלי האוכל שבתוכו התנפצו לרסיסים. מסתבר שאת הקירות העקומים כיסה הקבלן ברוך בשכבות של טיח להסתרת העיוות.

הרעפים שכיסו את הגג לא היו "רעפי סביון" ולא עמדו בתקן. מוטי בן חורין הגיע ודרש לפרק את כל הגג ולכסות מחדש ברעפים כנדרש בתוכניות הבניה. יומיים לא התקרבנו לבית מפחד הרעפנים, אשר נאלצו לפרק ולכסות בשנית את כל הגג, פחדנו שיזרקו את הרעפים מראש הגג אל הראש שלנו.

את הקיר המפריד בין המטבח לסלון היה צריך לבנות מבלוקים דקים, בבנייה "נקיה" ומודגשת ובקווים ישרים כמו לוח שחמט. "המהנדס שלכם לא מבין כלום בבניה" אמר ברוך הקבלן "הזול". הוא בנה קיר בלוקים רגיל, עם חיזוקים. "תכסו את הקיר בטפטים מנצרים וקש תוצרת חוץ, על חשבונו של קאופמן" פסק מוטי כשהגיע לראות את התקדמות הבניה.

אסף נולד. ברוך קאופמן נעלם. סיימנו את השיפוץ, חיבור החלק החדש לישן, עם קבלן נורמלי. נשארנו חייבים לברוך אלף לירות. הוא לא בא לגבות את החוב ואחרי מספר חודשים קנינו בכסף הזה את המכונית הראשונה שלנו, פורד אנגליה ישנה. אחרי חמש שנים צלצל קאופמן וביקש שנשלם את הכסף המגיע לו. הצעתי לו שניפגש אצל מוטי בן חורין לבוררות. הוא לא הגיע לבוררות עד היום.

תקרת עץ, קורות חיזוק, קיר מצופה בטפט וארון תלוי

הרבה שנים עברו מאז. מוטי בן חורין תכנן הרבה בתים. ברוך קופמן הלך לעולמו. בעיתון "הארץ" מראיינים את מוטי בן חורין וכך הוא מספר:

"יום אחד התקשרה אלי עיתונאית שסיפרה לי, שסביב הבניין שלי (בית ספיר) מתרחשת שערורייה, שבונים שם קומה נוספת. עיריית כפר סבא פנתה אלי בזמנו לבדוק אפשרות לבנות עוד קומה. אני מסרתי להם תכנית אבל הם עשו משהו שונה לגמרי. העיתונאית שהתקשרה המליצה לי לא לבוא לשם כי אני עלול לקבל דום לב. נפגשתי עם ראש העיר ואמרתי לו: "על הבניין יש שלט מתכת עם השם שלי, למה לא מצאת לנכון להרים טלפון?" אז הוא אמר שאמרו לו שנפטרתי. שאלתי אותו: "אם חשבת שהאדריכל מת, למה לא שלחת מכתב תנחומים לאשתו?" הלכתי לשם וראיתי את התוספת ובעיני זה דווקא נפלא. זה כל כך נורא שאולי יגרום לאנשים להעריך את מה שעשיתי".

==========

הערות:

◄ צביעת התמונה בתוכנת מיי הריטג'

קישורים:

### מוטי בן חורין – ויקיפדיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

רישיון נהיגה / שלום נוי

אוגוסט 1961

"לך תביא את הפורד לכאן !"

קרא לעברי גד רון, מרכז ענף גידולי תעשייה של קיבוץ כפר רופין.

היה זה היום השלישי לעבודתי בשדות הכותנה של הקיבוץ.

הצטרפתי לגרעין תומר לאחר שהגרעין בו הייתי חבר התפרק. בהנהגה הארצית של תנועת הנוער העובד אליה פניתי, לאחר פירוק הגרעין שלי, המליצו ואמרו: גרעין תומר הוא גרעין קטן, אך מאוד איכותי, הוא כולל חברים מקן חדרה, קרית אליעזר,חיפה וטבריה. הגרעין יעבור הכשרה בקיבוץ כפר רופין אשר בבקעת בית שאן ואמור להשלים את קיבוץ האון אשר בעמק הירדן.

ארבעה עובדים היינו בשדה הכותנה: גד רון ויהושע ליבנה מוותיקי ומקימי הקיבוץ, טרי המתנדב מארצות הברית ואני שזה עתה הגעתי. עסקנו בהשקיית צמחי הכותנה בשדה הענק. ההשקייה היתה בצורה מיוחדת במינה: צינור פלסטי רחב ביותר הוביל מים שנשאבו מ"נהר" הירדן שזרם בסמוך.
נהר במרכאות היה זה: רוחבו היה מטרים ספורים והמים בו היו מעטים. משאבה הונחה על שפת הנהר והמים שנשאבו היו מלאים בבוץ, עשב, עלים ואפילו דגים קטנים ושאר בעלי חיים ורמשים. תפקידנו היה להעביר את קו ההשקייה מערוגה לערוגה. אורך הערוגות היה מאות מטרים ולפני גלגול הצינורות על גלגלת  שהיתה מחוברת לטרקטור היינו חייבים להוציא מהצינור את הבוץ ושאר המציאות שהיו בתוכו. היתה זו עבודה קשה ביותר והחום הכבד של חודש אוגוסט בבקעת בית שאן עוד תרם את שלו.
אל שדות הכותנה ובחזרה לקיבוץ נסענו במשאית פורד קטנה וישנה, ההגה היה בצד ימין, כנראה חלק מגרוטאות הצבא הבריטי שעזב את הארץ. על המשאית הקטנה היה מיכל מים קרים גדול, שהבאנו איתנו מחדר האוכל.

"את הפורד ?" שאלתי, "אני ?"

"אנחנו צמאים, תעשה זאת מהר!" ענה גד.

הפורד היה במרחק ארבע מאות מטר מן הערוגה בה עבדנו. גד, יהושע וטרי ישבו בקצה הערוגה לנוח. גד ויהושע היו שתקנים ואילו טרי המתנדב מארצות הברית ישב ושר:

Jordan's River is deep and wide, hallelujah
You can't see the other side, hallelujah

(נהר הירדן עמוק ורחב- הללויה - קשה לראות את הצד השני - הללויה)

הוא שר את הגירסה שלו לשיר של הזמר הארי בלפונטה ולא הפסיק לצחוק: כמה "קשה" לראות את הירדנים שעובדים בשדה, מהצד השני של "נהר" הירדן העמוק והרחב.

לא ידעתי מה לעשות. מעולם לא ישבתי על כיסא הנהג של מכונית. מעולם לא נגעתי בגלגל הגה וברור שלא ידעתי איך מזיזים את הדבר הזה. הם ישבו רחוקים ולא ראו איך רעדתי בכל גופי. עליתי לרכב, חיפשתי ומצאתי את כפתור ההתנעה, לחצתי והפורד השמיע קול ונדלק. לא ידעתי איך להמשיך מכאן ומה לעשות – ישבתי ובדקתי את כל החלקים אבל הרכב לא זז. יהושע שאיבד את סבלנותו או שהיה צמא יותר, הגיע, סילק אותי מכיסא הנהג ואמר: בוא, תלמד. זה הגאז, זה הברקס, זה הקלאץ', כאן לוחצים, כאן מסובבים – זה היה שיעור הנהיגה הראשון והאחרון שלי.  

למחרת בהפסקת השתיה, אמר יהושע: "אתה כבר נהג ותיק – לך תביא את הפורד !".

חצי שנה היינו בהכשרה בקיבוץ כפר רופין. חצי שנה עבדתי בשדות הכותנה. חצי שנה נהגתי בפורד הישן ובטרקטורים של ענף גידולי התעשייה. לאחר השל"ת (שירות ללא תשלום) בכפר רופין ולאחר טירונות הנח"ל במחנה שמונים, יצאתי לחל"ת (חופשה ללא תשלום) כמרכז קן הנוער העובד והלומד בראשון לציון. הדבר הראשון שעשיתי בחל"ת היה לעשות רשיון נהיגה. לקחתי שבעה שיעורים בבית ספר לנהיגה בנתניה (לא היה לי כסף ליותר) וניגשתי לטסט. הייתי בטוח שנכשלתי – לא דומה נהיגה בשדות הקיבוץ לנהיגה ברחובות נתניה. מה רבה הייתה תדהמתי כאשר בדף שהודבק על לוח המודעות של משרד הרישוי הופיע שמי בין העוברים בהצלחה את הטסט.

"יש לך רישיון נהיגה" אמרו לי בהנהגה של תנועת הנוער העובד "לך, תשכור טנדר ותעביר את כל הציוד הנחוץ להפעלת מחנה הקיץ של התנועה".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי שולקו, אבא של יעל "בוא, תסיע אותנו לבקר את בני הדודים הגרים בלוד, קשה להגיע אליהם באוטובוסים".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי מרכז ענף הבננות בקיבוץ האון "קח את הטרקטור ותעביר את העגלות עם הבננות שקטפנו היום למרכז המשלוחים בצומת צמח".

"יש לך רישיון נהיגה" אמר לי מזכיר הקיבוץ כאשר ביקשתי ללמוד לנגן באקורדיון " קח טרקטור, סע לקיבוץ שער הגולן ותלמד לנגן אצל חיים ברקני".

חלום חיי היה לנגן באקורדיון. זאת הייתה הזדמנות. הקיבוץ נתן לי את האקורדיון של הקיבוץ וסידר לי מורה. לא סתם מורה: חיים ברקני (בקיבוץ שער הגולן קראו לו הניק). כבר אז חיים ברקני היה מלחין מפורסם אשר הלחין שירים רבים וידועים כמו: ביתי אל מול גולן, את תלכי בשדה, החיטה צומחת שוב, מותו של הקיץ ועוד רבים ויפים.
הבעיה הייתה שהייתי אחרי יום עבודה ארוך וקשה, יום עבודה שהתחיל בארבע לפנות בוקר והסתיים בארבע אחה"צ (זוכרים ? – יש לך רישיון נהיגה תעביר את הבננות לצמח). אם נוסיף עוד שעה נהיגה בטרקטור מקרטע מקיבוץ האון לקיבוץ שער הגולן, האצבעות לא בדיוק נשמעו לי. ישבתי אצל הניק בחדר, מחבק את האקורדיון והאצבעות מגמגמות. 
הניק היה מורה נהדר אבל זה לא עזר – לאחר עשרה שיעורים נפרדתי מהמורה, החזרתי את הכלי למחסן הקיבוץ וויתרתי על חלום הנגינה.

לימים שכנעתי את שלושת ילדנו ללמוד לנגן. הם למדו: מנדולינה, חלילית וחליל. הגשמת החלום שלי? או אולי בגלל ש"יש לך רישיון נהיגה".

הנכדים על הפורד בחצר קיבוץ כפר רופין

==========

קישורים:

### ציפורים בכפר רופין - 2016 - סרטון ביוטיוב

### Michael row the boat ashore, hallelujah - השיר במקור - סרטון ביוטיוב (הארי בלפונטה)

### חיים ברקני באתר ויקיפדיה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה – שלום כפול שלוש / שלום נוי

אוגוסט, קיץ, 1964

"אני לא רוצה ללכת לצבא" – אמרה יעל כאשר סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים למלאכה בגבעתיים, "אם אתגייס לצבא ישלחו אותי להיות מורה בטבריה או במקום אחר. בוא נתחתן ואני אהיה מורה בטבריה בלי שהצבא יהיה בתמונה".

היה הגיון רב בדבריה והחלטנו להתחתן.

יעל ואני היינו חברים ארבע שנים. הכול התחיל כשהייתי מדריך ב"נוער העובד" ברמתים. מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, נהגתי להגיע לסניף התנועה (מאוחר יותר שינו את השם ל"קן"), לשבת שם ולהדפיס במכונת הכתיבה של מועצת הפועלים את הדף השבועי. ב"ערב הסניף" היו מחלקים את הדף, בזמן קבלת השבת. גולת הכותרת בדף השבועי היה "שיר השבוע" שאת מילותיו טרחתי לפענח בהאזנה מאומצת לרדיו ומאוחר יותר מהטייפ (רשמקול), לרשום ולהדפיס מדי שבוע בשבוע. היה לי מפתח למזכירות מועצת הפועלים ובכל יום שישי, לפנות ערב, נכנסתי ושכפלתי את הדף השבועי. באחד מימי שישי הגיעה יעל, הציעה את עזרתה בהכנת הדף ומאז הכנו ביחד את הדף השבועי במשך כשנה, עד שהתגייסתי לצבא.

כך פרחה לה החברות בינינו, אשר נמשכה במהלך השירות הצבאי שלי: בהכשרה בקיבוץ כפר רופין, בטירונות הנח"ל במחנה שמונים, בהדרכה בקן הנוער העובד בראשון לציון ובנח"ל המוצנח.

מיד עם שחרורי מהצבא וכשהגיע מועד גיוסה של יעל אשר סיימה לימודיה בסמינר, עברנו לגור יחד בקיבוץ האון. כשפנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו להתחתן בראשית הקיץ, ביקשו מאתנו לדחות את החתונה בחודש. "בט"ו באב, חג האהבה, מתחתנים שני זוגות תוכלו להצטרף אליהם. שלוש חתונות בערב אחד – יהיה יותר שמח !".

וכך התחתנו בט"ו באב שלושה זוגות: ברוך ונינה לנגר, יגאל ורותי'קה שילוני ואנחנו.

לפני החתונה נסענו לרב במושבה כינרת להרשם לנישואין.

"מה שם החתן?", שאל הרב. "שלום" עניתי. "ושם אבי הכלה?" שאל הרב, "שלום" עניתי. "אתה עושה צחוק ממני?" כעס הרב, "גם שמי שלום".

וכך התחתן שלום נויר עם יעל בת שלום אדלמן על ידי הרב שלום כהן מהמושבה כינרת

שלוש פעמים שלום בטקס עם שלוש חתונות בחג האהבה – רק טוב יכול לצאת מזה.

שלום, שלום ושלום . . . ויעל גם

==========

קישורים:

### חתונה בקיבוץ האון

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה מדומה (פיקטיבית) / שלום נוי

אביב. מאי 2005

החלטתי לבנות עץ משפחה באינטרנט. קניתי תוכנה והתחלתי להכניס נתונים למחשב. הענפים במשפחת נוי היו פשוטים וברורים: בעבר ראיינתי את ההורים שלי והם דלו מזיכרונם את הפרטים שיכלו לזכור. את אבי אפילו הספקתי להקליט בסרט ווידיאו וכך גם את דודי חיים שזכר הרבה פחות אבל עץ המשפחה היה ברור.

בין שאר הסיפורים שסיפר אבי בקלטת היה הסיפור הבא:

"הסוכנות היהודית סידרה לי סרטיפיקט, אשרת כניסה לארץ ישראל. עליתי כחלוץ לעסוק בחקלאות במסגרת גרעין ציוני. אישור כניסה ליחיד נחשב לבזבוז בעיני הסוכנות היהודית, כי על אותו אישור ניתן להכניס שני אנשים, בתנאי שיהיו זוג. מבלי ידיעתי סדרו לי בת זוג, "אישה" שאמורה הייתה לעלות לארץ כאשתי. כשהגענו לנמל נדהמו אנשי הסוכנות לגלות ש"אשתי" מגיעה לגובה שני מטר ואילו אני, כידוע, קצת יותר נמוך. האנגלים לא יקנו את הבלוף הזה, אמרו בסוכנות וביטלו את הזיווג."

כשפניתי לשולקו (שלום) ולוניה (לאה) אדלמן וביקשתי פרטים, כדי להכניס לעץ המשפחה נתקלתי בקיר אטום. חומה בצורה של שתיקה. שולקו אמר שאינו זוכר ולוניה טענה שאילו שטויות לא חשובות. שניהם סרבו לשתף פעולה. קשר השתיקה כלל גם את שאר בני המשפחה הקרובים והרחוקים ואנחנו לא הצלחנו להבין מדוע.

עם צאתי לפנסיה החלטתי לסרוק את כל אלבומי המשפחה ולזרוק את התמונות המקוריות. שולקו ולוניה הלכו לעולמם ולא היו כבר עמנו. פניתי לקרובי משפחה וגם לדשה (עדה) בת דודה של לוניה ולאברם לזר בעלה, שהיה ממוצא יווני ואהב לעסוק בעץ המשפחה, הצגתי להם תמונות, כדי שיזהו את האנשים שלא היו מוכרים לנו. תוך כדי דפדוף באלבום הישן הם ראו התמונה הזאת:

בגב התמונה היה כתוב: בירושלים, לאחר החתונה.

"מה זה ?" הם שאלו "שולקו ולוניה התחתנו בארץ בפעם שניה ?"

ואז התגלה ה"סוד" הגדול: שולקו עלה לארץ עם גרעין של הנוער הציוני שהקים את קיבוץ תל-יצחק. בכדי לנצל את הסרטיפיקט עוד לפני העלייה על האוניה, "חתנו" אותו אנשי הסוכנות בטרנופול (פולין), עם בחורה בשם לוניה גלבנד. זוגות פיקטיביים כאלה היו מגיעים לארץ ישראל ואז נפרדים, שהרי לא הייתה זו "חתונה" באמת. אבל, שולקו ולוניה הגיעו לארץ ולא נפרדו.

לאחר העלייה לארץ, כשהיו בהכשרה בקיבוץ קריית ענבים, עוד לפני שעלו על הקרקע להקים את קיבוץ תל-יצחק, החליטו שולקו ולוניה להתחתן על באמת, הם נסעו לתל אביב, התחתנו ברבנות ואפילו הנציחו את החתונה בתמונה, עליה נכתב "בירושלים, לאחר החתונה".

"למה זה היה סוד ?" - שאלנו את עדה ואברם.

"אולי בגלל שהיו אלה נישואין של שידוך ולא של אהבה", ענו.

שידוך או לא – הייתה זו אהבה ענקית בין לוניה ושולקו, אהבה עד יום מותם.

ואפילו שבכתובה של החתונה נקוב הסכום של מאה לירות בלבד – לא נפרדו מעולם.

הכתובה: א' בטבת ה'תרצ"ו (1936)

==========

קישורים:

### סיפור חיים של אברהם (אלברטו) לזר

### סיפור חיים של עדה (דשה) לזר (פאטר)

### עדה ואברהם בעץ משפחת נוי

### עדה ואברהם - קשר משפחתי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג