"זהו סרטן רע מאוד". כך מקבלת את פנינו ד"ר רוני שפירא.
בנפרד מבתים רבים המפוזרים במתחם הענק של בית
חולים תל השומר, ניצב בית בן ארבע קומות, עם שם מאוד קליט: "בית הסרטן".
בצמוד אליו, יש ארבע קומות ענקיות לחניה לבאי הבית. במעבר בין חניון "בית הסרטן" למרפאות השונות, בקומת הלובי הענק, פגשנו את אילן ושרונה. אנחנו מכירים אותם
מטיולים משותפים בארץ ובחו"ל במסגרת "ראש ירוק".
"אילן חולה בלימפומה והוא מטופל כאן",
מספרת שרונה. אני מביט בו בקנאה, ידוע לכל שלימפומה זה סרטן קל. (אילן נפטר
מלימפומה, לאחר ייסורים רבים בעבור שלוש שנים).
"מלנומה זה סרטן רע מאוד". ד"ר שפירא
ממשיכה "אתה נמצא בסטייג' פור, שאין בו הרבה מה לעשות". היא מוציאה דף
ממוחזר ומהצד החלק שלו היא מתחילה לכתוב תכנית פעולה. לא ברור לי למה צריכים
להיות מומחים לאנגלית ולטינית ואי אפשר לומר שיש לי מלנומה שלב ארבע, אבל תכנית
הפעולה שהכינה לנו הייתה משולבת בשלוש השפות. את תכנית הפעולה שהכינה ד"ר
שפירא לפני שלוש עשרה שנים אני שומר עד היום.
תוכנית פעולה, 4-8-2008
"אני לא אוהבת אותה" אומרת טל, כשיצאנו
מחדרה של ד"ר רוני שפירא, "היא מציגה רק את הפן השלילי".
"אני מאוד אוהב אותה" כך אני, "היא
מתארת את המציאות, מסתבר שאין כאן שום פן חיובי".
כפי שניתן לראות בתמונה, זוהי תוכנית זרימה עם מעט מאוד אפשרויות ואני עברתי כמעט את כולן. "אם נמצא גרורות מלנומה בראש ו/או בכל מקום אחר בגוף – לא נוכל לקבל אותך למכון אלה" מוסיפה ד"ר שפירא ושולחת אותי ל"טיול כתובות" של המון המון בדיקות בכל רחבי תל השומר.
בבדיקות ראש מצאו על המח צלקת כתוצאה מאירוע מוחי ישן
- אבל לא מלנומה.
בבדיקות עיניים מצאו ראיה לא משהו שריטות על
הקרנית וקטרקט - אבל לא מלנומה.
בבדיקות אוזניים מצאו שמיעה לקויה וירודה – אבל לא
מלנומה.
בבדיקת הריאות מצאו שחסרה אונה – אבל לא מלנומה.
בבדיקות לב מצאו לב פועם כהלכה, בבדיקות דם גילו
שהדם אדום כמו שצריך, וכך במשך שבועיים עברתי את כל בית חולים וחזרתי עם כל התוצאות
והמסקנה: התקבלתי ל"מכון אלה".
ב"בית הסרטן" יש קומה של מרפאות ואחת המרפאות היא
"מכון אלה". על הקיר בחדר ההמתנה מוצגת תמונה של בחורה כבת עשרים ושש ומתחתיה
הכיתוב: אלה למלבאום – תאריך לידה ותאריך פטירה. אלה ז"ל, יוצרת וזמרת, ביקשה
לפני מותה, בהוספיס בתל השומר, מהוריה, שינציחו את זכרה בחקר המחלה שגרמה למותה.
ההורים, נחמיה וחיה, הקדישו את כל מרצם והונם להנציח את זכרה והקימו מכון לחקר המלנומה.
בצמוד למרפאה הוקמה מעבדה שהייתה לב לבו של המכון לחקר המלנומה על שם אלה למלבאום.
"אני מוכן להתנדב לכל מחקר ובלבד לנסות להבריא
מהמחלה", אני אומר לד"ר שפירא בפגישה השניה. היא הזמינה את מנהל המכון, ד"ר
יעקב שכטר, וביחד החליטו לצרף אותי למחקר הראשון: ניסוי בטקסול.
איני רוצה לשעמם את הקורא בפרטים על הניסוי הארוך
והמייגע, אציין רק שבמשך מספר חודשים הגעתי פעמיים בשבוע למכון, קיבלתי כימותרפיה
חזקה, בצירוף מרכיב נוסף, סינטה שמו, שאיש מאתנו לא ידע אם קיבל את המרכיב או
קיבל רק פלצבו (תרופת דמה). יחד איתי, בשעות הארוכות של ההמתנה והחיבור לעירוי,
במיטה לידי השתתף בניסוי איציק לנדוי מרעננה. את איציק ואת חניתה אשתו, הכרתי
כבעלי החנות לציוד משרדי ומאוחר יותר כנוסעים שלי, בטיול מוצלח לסקנדינביה לפני
כמה שנים. למרבה הצער, איציק נפטר מהמלנומה כעבור שנתיים של סבל.
עברו מספר חודשים. עברתי שנים עשר טיפולים של טקסול
וסינטה. הכימותרפיה של הניסוי גרמה לתופעת לוואי שנקראת נוירופתיה: תחושת יתר,
זרמים וכאבים ברגליים. אמנם דפקו לי את הרגליים, אבל יש תוצאה: רמיסיה בהתפשטות
המלנומה. גם אני התחלתי להשתמש בשפה זרה:
השגתי הפוגה (רמיסיה) - נקווה לטוב !
==========
