נפגשים בגן חנה / שלום נוי

מאי 2009

מונס מזורי נפטר. בן מאה ושתיים היה במותו. בהלוויה של אמי שושנה, אותה מאוד אהב, הוא התפלל את תפילת אל מלא רחמים, בכוונה ובעצמה רבה. כשסיים ספד לה ואמר: "שושנה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש, שם למעלה בשמיים". תשע שנים מאוחר יותר בהלוויה של אבי אריה, מונס עדיין היה בכושר וכשסיים את תפילת אל מלא רחמים, שב ואמר אותו דבר: "אריה, אני מבוגר ממך ואני מאמין שעוד מעט ניפגש שם למעלה בשמיים".

עברו חמש שנים ומונס המשיך לתפקד כגבאי ומנהל של בית הכנסת בהדר, המשיך ללמד ילדי בר מצווה את התפילות, הפרשה וההפטרה בעליה לתורה ויש אומרים, שאף המשיך לצבוט את ישבנן של החברות, בחוג להתעמלות קשישים בו הקפיד להשתתף. בהלוויה של מונס, שהיה ממייסדי "כפר הדר" השתתפו רבים מוותיקי ותושבי המקום.

בשבעה, כשבאתי לנחם את בנותיו של מונס, השכן של הורי ממורד הרחוב, את כרמלה, נירה ולייקה (לאה), פגשתי את ניצה בורלא. ניצה ואני למדנו יחד מגן הילדים ועד סוף כיתה ח'. ישבנו והעלינו זיכרונות ולפתע היא שואלת את נירה ואותי: "אתם זוכרים את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל?" ואנו עונים: "בטח, אבא שלך טס עם מטוס קל מעל מרכז הכפר וזרק סוכריות לילדים". ניצה התרגזה. היא לא זוכרת את האירוע הזה, אירוע שאבא שלה כיכב כשחקן ראשי.

ניצה אמרה באכזבה: "אני שמעתי את הסיפור על ה"סוכריות מהשמיים" מפיה של חנה הגננת ולא האמנתי שזה היה באמת". נירה ואני הופתענו: "איפה את פוגשת את חנה הגננת, היא עדיין בחיים?" – "פגשתי אותה בבאר-שבע והיא עדיין גרה שם", עונה ניצה ומוסיפה "מה דעתכם לארגן מפגש ילדי גן חנה לדורותיו?".

כעבור חודשיים התאספו ילדי חמשת המחזורים של גן חנה, כל אלה שהצלחנו לאתר, ילידי השנים 1942 – 1947, אשר למדו בגן בין השנים 1945 – 1951. נפגשנו במבנה של גן הילדים בהדר, שהפך למשרדי מפעל המים של הכפר ופרט לכך לא השתנה שם דבר – אפילו הכיור הקטן לנטילת ידיים והשירותים הנמוכים המותאמים לילדים נשארו כשהיו. חנה הגננת הגיעה במלוא מרצה, עשתה לנו שעת ריכוז ולכבוד ניצה שלא זכרה את ה"סוכריות מהשמיים" הורדנו חבילת הפתעה מהתקרה כמקובל בכל מסיבה בגן ילדים. שחזרנו את התמונות לפי המצגת שהוקרנה וסיפרנו זיכרונות.

רבים ובעיקר רבות סיפרו סיפורים מתקופת הגן: העונשים שקבלו, המאכלים שאכלו, הפעילויות והמשחקים ששיחקו. אפילו נירה סיפרה, איך נהגה לנסוע לבריכת השחייה ברמות השבים, על העגלה הרתומה לאתון שנקראה שחורק'ה. מיד קמתי גם אני וסיפרתי סיפור על השכנים שהיו לנו ושהכריחו אותי לשחק עם הילדה שלהם – עולים חדשים שלא דיברו עברית.

למחרת שאלה אותי גילי, אחותי, שגם היא היתה במפגש, איך אני זוכר אירועים ופרטים מגיל כה צעיר? - עניתי לה שאף אחד מהמספרים לא באמת זוכר שום דבר, אבל כמו שנירה ואחרים סיפרו שם "בובע מייסעס" הצטרפתי גם אני למספרים.

כזכור: סיפורי סבתא (בובע מייסעס) לא בהכרח היו – סיפורי סבא: תמונה אחת שווה אלף מלים.

ניצה ואני בפורים: המלך אחשוורוש ואסתר המלכה

מימין: כלילה אריאל, משמאל: אמנון נויבך, לילי כרמי ויגאל כספי

==========

קישורים:

### קטעי מונס מתוך חתונת הזהב של אריה ושושנה - 7-11-1992 - סרטיון ביוטיוב

### מפגש גן חנה - 25-7-2009 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חו"ל וכו' / שלום נוי

יוני 1981

אסף, הבן הבכור שלנו, מסיים כיתה ח'. במסיבת הסיום אומר לי דוד אגמון, מנהל בית הספר, שהוא ממהר לעזוב את המסיבה - יש לו טיסה עם קבוצה כמדריך בחו"ל.

"אני לא מבין", כך הוא אומר לי, "למה אתה לא מתחיל להדריך, קח את הטלפון של שמולי'ק מ"הסתור" ותגיד שאני שלחתי  אותך".

שמולי'ק פריהר למד איתי באוניברסיטה. לא הייתי צריך את קשריו של דוד אגמון כדי להגיע אליו. נפגשנו במשרדי חברת "הסתור" והוא הזמין אותי מיד, למפגש הדרכה ממוקד לקראת ליווי קבוצות לרומניה. כל הישראלים טסים לרומניה ויש צורך דחוף במדריכים, הגעתי למפגש בגימנסיה הרצליה ולמדתי: איך משחדים במכס, במסעדות, בבתי המלון, בכניסות לאתרים וכו'. קחו אתכם הרבה מסטיקים, סיגריות, גרבי ניילון ודולרים, כך תדאגו להצלחת הטיול.

"זה לא בשבילי", אמרתי לשמולי'ק והחלטתי לוותר על קריירת המדריך בחו"ל.

שבועיים לאחר המפגש, הטלפון מצלצל ושמולי'ק שואל אם אני יכול לטוס למחרת היום ולהחליף מדריכה שחייבת לחזור ארצה מאתונה. למחרת הייתי באתונה, בירת יוון. אפרת סופר העבירה לי "קורס הדרכה" של מספר שעות איך מנהלים טיול. אפרת חזרה לארץ אחרי יום "חפיפה" ואני למדתי בדרך הקשה ולבד, במשך ששה מחזורים, בני שבוע כל אחד, איך להיות מדריך טיולים. כל שבוע הגיע מחזור חדש של נהגי אגד תיור והתהליך הקשה של לקבל קבוצה של "מומחים" לתיירות, לטייל בעיר העלובה והלא תיירותית, ולהצליח להחזירם למטוס עליזים ומרוצים – זה היה בית הספר לתיירות שלי.

לא פלא שכאשר חזרתי, הציע לי שמולי'ק להדריך בקורס מלווי קבוצות, בשיתוף עם בית הספר המרכזי לתיירות בירושלים. הקורס הראשון היה בערד. אני לימדתי את כל הנושאים הקשורים לארגון ומנהלה של הטיול. בעיקר התמקדתי בדרך בה מתגברים ומטפלים בתקלות במהלך הטיול. המצאתי תקלות דמיוניות וביחד הצענו דרכים להתגבר עליהן.

ארבע פעמים טיילתי בסקנדינביה.

בפעם הראשונה היה זה טיול פרטי ביחד עם דודו וחיה דהאן. היה זה טיול מאורגן בחלקו (הפיורדים בנורווגיה), פרטי בחלקו (בנהיגה במכונית פרטית בשבדיה) ומשפחתי בחלקו (דנמרק). התארחנו אצל דוד זמי, האח הצעיר של אבי.

במלחמת העולם השניה, עם גירוש היהודים מגרמניה לפולין, הועלה זמי על ידי הוריו על "רכבת ילדים", רכבת אשר הבריחה ילדים מגרמניה לדנמרק. בדנמרק הסתירו אותם מפני הנאצים אצל משפחות בכפרים. למשפחה שהסתירה את זמי היתה בת יחידה, זמי התאהב ברות, הבת, ולימים התחתנו.

התארחנו אצל זמי ורות בדירתם בקופנהגן. הם גרו בקומה השלישית, מול בית העלמין העירוני הקטן והמטופח. זמי ורות ארחו אותנו כמנהג המסורת הדנית: ארוחות כבדות ובעיקר שתיה חריפה. לעולם לא נשכח את ארוחת הערב המקומית שבישלה למעננו בתם היחידה, רגיצה, בדירתה הקטנטונת בעליית הגג. אי אפשר לשכוח את ה"סאקי" (משקה חריף על בסיס אורז) אשר זמי הכין בעצמו ובעיקר ואת הבקבוק הריק של הוויסקי שהבאנו להם כמתנה מחנות הדיוטי-פרי ושהוא ורות חיסלו תוך יומיים. 

נחתנו בקופנהגן מוקדם בבוקר, לאחר לילה ללא שינה. זמי ורות אספו אותנו בנמל התעופה ולקחו אותנו לקנות מצרכים לארוחת הבוקר. בארוחה שכנע אותנו זמי לטעום מהסאקי שהכין. לא רצינו להעליב ושתינו. לאחר כוסית אחת קטנה של סאקי גם פסל בתולת הים בנמל קופנהגן נראה שונה.

יעל, זמי, רות ובתולת הים הקטנה

בפעם השניה הוזעקתי על ידי שמולי'ק להדריך קבוצה, בזמן מלחמת לבנון השניה. המדריך שתוכנן לצאת עם הקבוצה לסקנדינביה היה במילואים והוא שכנע אותי לצאת במקומו. היה זה טיול עם תקלות רבות: אוטובוס שהתקלקל בשבדיה בדרך לשטוקהולם. נהג האוטובוס שזוהי לו הפעם הראשונה לנהוג באוטובוס מטיילים, עד אז נהג רק משאיות כבדות. זוהי גם הסיבה שהוא טעה טעויות רבות בדרך. מדריכה מקומית שלא הגיעה והיה צורך להטיס מחליפה מקופנהגן לשטוקהולם. ועוד תקלות רבות קטנות כגדולות.

האווירה בסקנדינביה הייתה אנטי ישראלית בשל המלחמה, אבל הטיול היה מוצלח ביותר. בין הנוסעים היו שני נערים שעזרו לי מאוד בעבודות הטכניות ובנשיאת המזוודות. שני נערים שזה היה טיול בר המצווה שלהם, בנים לשני זוגות שאחד מהם היו חניתה ואיציק לנדוי מרעננה. איציק לא התעניין בטיול, לא שם הארץ ולא שם העיר, מה שעניין אותו היה אוכל, שינה וקזינו. עברו שלושים שנה ונפגשנו בטיפולי כימותרפיה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. איציק המשיך לא להתעניין, הפעם לא התעניין בפרטי המחלה והטיפולים. לימים, חניתה פחדה לספר לנו על מותו של איציק וכאשר נודע לנו באנו לבקר אותה זמן רב לאחר השבעה, סיפרה כי כך נהג עד יומו האחרון.

בפעם השלישית נסעתי עם קבוצה של גיל הזהב. לקבוצה הצמידו אחות, למקרה הצורך. היה זה טיול קל ונעים, לאחות לא הייתה עבודה כלל, אבל אני הייתי צריך להרגיע את האחות חסרת המנוחה. היא הייתה עסוקה בקניות ומאחר ואף למדה הדרכת טיולים הייתה עסוקה בלחנך את הנוסעים.

הטיול הרביעי היה טיול מיוחד בכדי ללמד באמצעותו בקורס מלווי קבוצות: טיול כל התקלות האפשריות. היה זה טיול מקיף ומודולרי שכלל: טיסה למוסקבה, רכבת לילה מפחידה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אוטובוס רוסי מקרטע מסנט פטרבורג להלסינקי שבפינלנד, טיול מקומי בהלסינקי, שינוי השייט לאניית פאר הגדולה בעולם לשטוקהולם, אוטובוס שטעה והגיע לנמל אחר בשטוקהולם, שייט מסובך בפיורדים של נורווגיה, טיול בדנמרק וטיסה ישירה חזרה לארץ.

כל התקלות הדמיוניות שהמצאתי באותו קורס מדריכים בערד התממשו בטיול הזה. מתקלות קטנות של עיכוב נוסעים בשדה התעופה של מוסקבה, אוטובוס מקולקל בדרך, מזגנים שאינם פועלים, מסעדות ללא לחם ושאר מוצרי יסוד ועד התנפלות וחטיפת ארנק בתחנת הרכבת, רכבת תקועה בדרך, משאית מתהפכת על מכולת המזוודות שלנו בזמן השייט ושיא השיאים: מותה של אחת הנוסעות.

לא פלא שגם הטיסה חזרה לארץ לא הייתה טיסה ישירה מקופנהגן, כמתוכנן, אלא טיסת המשך ארוכה ומפרכת דרך הלסינקי.

החלטתי לוותר, הפעם באופן סופי, על קריירת מדריך בחו"ל.

==========

קישורים:

### הטיול הראשון לסקנדינביה - 1979

### הדרכת קבוצות בחו"ל

### לרשימת כל הסיפורים

מרק עגבניות / שלום נוי

ספטמבר 2019

קצת לפני ראש השנה, ביום שישי בערב, חגגנו יומולדת מאה לשושנה. שושנה נפטרה בגיל צעיר והיא בת שבעים ושבע בלבד. שושנה נולדה בצמוד לראש השנה, אך חגגה תמיד את יום ההולדת בראש השנה. ההחלטה לחגוג בגדול יומולדת בתאריך עגול לאדם שאיננו עוד, נראית החלטה מוזרה, אך כשבעולם החליטו לחגוג במשך שנה שלמה, חגיגות במלאת מאתים וחמישים שנה להולדתו של בטהובן, חגיגות מאה לשושנה נראו ממש הגיוניות.

באירוע שהתקיים בחצר של גילי על הדשא בניר צבי, השתתפו כל הצאצאים לרבות הנינות החיילות והנין הבכור, תום, שהגיע במיוחד מברלין. באירוע המפואר, מלבד שפע של אוכל ברוח מורשת המטבח של שושנה, היה גם חידון ממוחשב שהצריך הכנה מוקדמת ודברים שכתבה וקראה גילי תחת הכותרת "אמא שלי".

וכך כתבה אחותי גילי, בין השאר:

"אמא שלי הייתה קטנת קומה, אבל בעיני הייתה אישה גדולה.

אמא שלי הייתה אישה צנועה, מסתפקת במה שיש ותמיד מרוצה ושמחה בחלקה.

אמא שלי הייתה אישה חרוצה, מעולם לא התעצלה, שום עבודה לא הייתה קשה בעיניה."

ועוד הוסיפה וכתבה:

"מעל הכל אמא שלי הייתה אשת משפחה – המשפחה עמדה אצלה במקום הראשון,

דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה – היא הייתה האחרונה בשורה."

וזה הזכיר לי:

שושנה בישלה כל יום ארוחת צהרים בת שלוש מנות: מרק, מנה עיקרית וקינוח. היא בישלה לפי המצב הכלכלי בבית, לפי לוח השנה של הירקות והפירות שגדלו בחלקת הקרקע הקטנה שלנו ולפי המצב הכלכלי במדינה הצעירה. גם בתקופת ה"צנע", כאשר בכל המדינה קנו מוצרי מזון ב"נקודות" והשתמשו ב"תלושים" לקניה, לא חסר על שולחננו בבית דבר.

ימי  ההולדת של בעלה וילדיה של שושנה היו מיוחדים מינם. את מנהגי היום המיוחד הזה, הביא אבא שלנו מחגיגות הגבורצטאג (Geburtstag) של יוצאי גרמניה (היקים). בבוקר יום ההולדת, כשקמנו משנתנו, מצאנו ליד המיטה את מתנות יום ההולדת בצד קופסה מלאה בממתקים. לארוחת הצהרים הזמין חתן יום ההולדת את התפריט האהוב עליו וכל המשפחה אכלה את מה שהזמין. אני תמיד הזמנתי כמנה ראשונה מרק עם קרפלך. לשושנה איש לא חגג. לא מתנות בבוקר יום ההולדת, לא קופסה עם ממתקים ובוודאי לא תפריט צהרים אישי. איך כתבה גילי: "דאגה לבעלה ולילדיה יותר מאשר לעצמה".

גילי שנאה מרק עגבניות. האם זה המרקם של האורז בתוך המרק ? האם זו החמיצות הקלה של המרק ? האם זה הצבע האדום כתום ? – חידה היא. כאשר הגיע היום בשבוע או בעונה שהוגש לשולחן מרק עגבניות – סירבה גילי לאכול.

ביום בת המצווה של גילי, בארוחת הצהריים, הוגש לשולחן מרק עגבניות.

"אמא", קראתי, "היום יום ההולדת של גילי, ולא סתם אלא בת מצווה, ואת הכנת לה את המרק שהיא שונאת ?"

"זה מה שהיא הזמינה", ענתה אמי.

"מה קרה ??" – שאלתי את אחותי.

"לאדם מותר לשנות את דעתו ואת טעמו", ענתה.

לך תבין תובנה של ילדת בת מצווה.

-----

שבועיים לפני האירוע של חגיגות המאה, נסעתי לחגוג את יום ההולדת שלי באמסטרדם שבהולנד. נסענו, יעל ואני, להשתתף בכנס בינלאומי של חוקרי משפחה (גנאלוגים) שהתקיים בעיר, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלי. הכנס הוקדש השנה לחקר משפחות בעזרת בדיקות ד.נ.א. במסגרת הכנס גם עשיתי בדיקת ד.נ.א, אשר נשלחה למעבדה בארצות הברית.

שילבנו את אירועי הכנס עם סיורים ובילויים בעיר המרתקת הזו. בימים ביקרנו במוזיאונים, בפארקים ובגנים ואפילו שמענו קונצרט, באולם עם האקוסטיקה הטובה בעולם. בכל ערב בילינו במסעדה זו או אחרת ברחבי אמסטרדם. מאחר והיה מעט קר בחוץ, ביקשנו לפתוח, כמנה ראשונה, במרק שיחמם את גופנו. בכל המסעדות היה בתפריט רק מרק אחד: מרק עגבניות.

אה, שכחתי להזכיר: יעל לא כל כך אוהבת מרק עגבניות.

"תטעמי" אני מפציר בה "מרק העגבניות של ההולנדים שונה לגמרי מזה שאנחנו רגילים לו בארץ". לא עזר דבר. אכלתי מרק עגבניות לבדי גם ביום הולדתי.

*****

היום הגיעו תוצאות בדיקת הד.נ.א. מארצות הברית. התברר לי בסבירות של למעלה משלושים ושבעה אחוזים שיש לי אחות.

==========

קישורים:

 ### מורשת שושנה - סרטון הכנה לחידון

### יומולדת מאה לשושנה - מפגש בניר צבי

### הכנס השנתי באמסטרדם

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מלחמה בהדסה ירושלים / שלום נוי

מרץ 1999

לאחר שנים רבות של עשייה ופעילות בתחום החינוך ולאחר שלושים וארבע שנים כמנהל המרכז הפדגוגי בכפר-סבא, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. פניתי למשרד החינוך והם השיבו, שאני בשיא פעילותי ועדיין צעיר מדי בכדי לפרוש. לא ויתרתי. רציתי לפרוש בשיא הפעילות, הגשתי בקשה לפרישה לגמלאות על בסיס רפואי.

קבעו לי וועדה רפואית.

"אתה מוכר לי", אמרתי לרופא בוועדה הרפואית שזומנתי אליה. ואז נזכרתי:

המלחמה בירושלים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" ירושלים ללא הכרה. כשהתעוררתי לכמה שניות, שאלו אותי לשמי וכנראה שמלמלתי מלמול לא ברור וביקשתי מים. הם רשמו שם לא ברור על המיטה שלי ומיד הכניסו אותי לחדר ניתוח.

 "היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית". המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה להודיע ליעל שאני חי. "תקראו לגבי מאירי ממחלקת יולדות", ביקשתי בשארית כוחותי.

גבי מאירי ויעל גדלו ביחד. אבא של גבי היה מנהל פנימיית מוסינזון במגדיאל ואמה הייתה אחות הפנימייה. הן גדלו בית ליד בית בחצר הגדולה של הפנימייה והיו החברות הכי טובות. גבי הייתה גדולה מיעל ולמדה איתי בכיתה, בתיכון גבעת השלושה, אבל החליטה שאינה רוצה להיות מורה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. היא הייתה אחות במחלקת יולדות בהדסה וגרה בדירה שכורה בירושלים. כשבאו לקרוא לה שאחד הפצועים מחפש אותה ואמרו את השם, ענתה שאינה מכירה מישהו בשם זה (כזכור: כתבו שם לא נכון על המיטה . . .).

"היית בסכנת חיים", אמרה לי גבי כשהגיעה לאחר פנייה נוספת ועדכון השם על המיטה.

"אני מקווה שסכנת החיים תמה ועכשיו אבריא ואצא מכאן מהר", עניתי ולא ידעתי מה אני אומר.

המלחמה בהדסה הייתה עדיין בעיצומה. גבי צלצלה ליעל ומיד התחילה לטפל בי: רחצה את כמויות הפיח שדבק בכל גופי מיריות תותחי הטנק שעמד מעל ראשי. יעל הגיעה לבית החולים ונשארה למורת רוחי עד שהשתחררתי מבית החולים. למורת רוחי, כי הייתה בהריון, ישנה על מזרון דק על הרצפה בדירה השכורה של גבי ונסעה לבית החולים בטרמפים.

כל רופאי בית חולים הדסה היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילויצקי שניהל את המחלקה ודר' שטיינר שהיה מתמחה צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו. כל החולים בחדר היו מרותקים למיטות, מחוברים לאינפוזיות ולמכשירים שונים, כשביקשנו יום אחד מדר' שטיינר, לפתוח חלון בחדר, הסתבך החנון כחצי שעה ואת החלון לא הצליח לפתוח.

פרופסור מילויצקי נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית שהיה מלא ברסיסים. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב. התברר כי בהיותי בחדר ניתוח, הגיעה לבקרני בבית החולים, סבתא אטל. כאשר לא יכלה לראותני, יצאה עם האלפים שזרמו לכותל המערבי להתפלל ולהטמין פתק כמו כולם. אולי בזכות הפתק שהטמינה בין אבניו יצאתי מכלל סכנה וזאת למרות תקלות רבות שקרו לי בבית החולים:

• בחדר ההתאוששות הייתה ידי האחת מחוברת לעירוי דם, ידי השניה הייתה מגובסת ועל פני מסכת חמצן אשר הזרימה אוויר לח לריאות. משהו קרה בווסת והאוויר הפך יותר ויותר ספוג במים עד שרק מים זרמו מהקיר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכולתי להסיר את המסכה. התחלתי להתפתל מצד לצד עד שמישהו ניגש לראות מה קרה והסיר את מסכת החמצן/מים מפני.
• פרופסור מילויצקי החליט בביקור רופאים שגרתי שאני חיוור מדי ויש לתת לי מנת דם. שתי דקות לאחר שחוברתי לשקית הדם התחלתי להתגרד, לפרוח ולהתקשות בנשימה. יעל שנבהלה, ניגשה לעמדת האחיות והאחות אמרה לה: "זה בסדר, הגירוד מראה שהפצעים מתחילים להגליד". היא חזרה לחדר וכשראתה שאני משתולל רצה למסדרון, תפסה רופא והוא תלש את שקית הדם מידי. התברר כי אני אלרגי לתת סוג הדם של התורם ולא הייתי רחוק מסופי בגלל זה ובגלל "הגלדת הפצעים".
• לאחר הניתוח הפלסטי של היד, הייתי צריך לקבל מנת דם נוספת. דר' שטיינר בא אחה"צ לחבר אותי לאינפוזיה. הוא דקר וחיטט כעשרים דקות בזרועי בניסיון למצוא וריד ופצע/קרע מספר עצבים בידי הבריאה. בעדינות, בלי לפגוע בו, ביקשתי לדחות את קבלת הדם למחר בבוקר. למחרת יעל תפסה את פרופ' בלר (מנהל מחלקת ראש) שעבר לתומו במסדרון והוא חיבר אותי תוך שניה לאינפוזיה. משרד הביטחון לא הכיר בפגיעה שגרם לי דר' שטיינר כחלק מהפציעה – הפציעה שלך היא ביד שמאל ואיך אתה מתלונן על יד ימין. לך תסביר להם ....

"אתה היית מתמחה בהדסה ירושלים במלחמת ששת הימים ?", שאלתי את הרופא בוועדה הרפואית, לאחר שאישר לי יציאה לפנסיה מוקדמת.

"כן, למה ?", ענה לי דר' שטיינר.

==========

קישורים:

### על פרופסור מילויצקי

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי א' - נזכרים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ג' - מופיעים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ד' - מברכים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ה' - נפרדים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מלחמה בירושלים / שלום נוי

פברואר 2011

יום שלישי. סתם יום של חול. השעה שבע בערב, הטלפון מצלצל: "שלום, שמי שמואל'יק קראוס, לא, לא הזמר, ואני מצלצל מניו יורק". נשמע כמו מתיחה. "אני עסוק" עניתי "צלצל בעוד שעה". בשעה שמונה בדיוק הוא מצלצל שנית: "אני בן דוד של יקי חץ ומבקש לשאול אותך כמה שאלות".

יקי חץ היה במלחמת ששת הימים יעקב חיימוביץ'. הוא לחם בגבורה בגבעת התחמושת ועוטר בעיטור העוז. לאחר המלחמה, בנוסף לעבודתו בחר בקריירה צבאית, בנוסף לעיסוקו בפעילות של שילוב הקניית מורשת המלחמה והנצחת הנופלים על גבעת התחמושת.

הכרתי את יקי בתקופה הקצרה של ההמתנה בפרדסים של קיבוץ גבעת ברנר, מול מחנה חיל האוויר בתל נוף. איני זוכר הרבה מתקופת ההמתנה והשאלה הראשונה ששמול'יק שאל הייתה: "אתה זוכר שישבתם בפרדסים של גבעת ברנר, מוכנים לצניחה בסיני, ראיתם את המטוסים ממריאים ונוחתים, שמעתם ברדיו על מטוס ירדני מעל כפר סבא ואמרת ליקי: אם הם הגיעו לכפר סבא, זאת הולכת להיות מלחמה קשה ?".

"אני לא זוכר מה אכלתי אתמול", עניתי, "איך אזכור מה אמרתי למי לפני ארבעים וארבע שנים ?". מסתבר שיקי כתב יומן קרב, מתכוון לפרסמו ובן דודו מאמת את הכתוב בו. מאחר וזכרתי מעט מאוד מהמלחמה הוא טרח והזכיר לי פרטים שלא זכרתי ופרטים נוספים שלא ידעתי.

הכל התחיל מיד לאחר יום העצמאות 1967. עבד אל נאצר, נשיא מצריים, סגר את מיצרי טיראן ובארץ התחילו ההכנות למלחמה: החל גיוס כללי וכל הגברים הצעירים נעלמו לצבא אחד אחד. את כולם הרגעתי: המלחמה תפרוץ רק כאשר יגייסו אותנו, הצנחנים. ב-28 במאי יצאנו לסרט בקולנוע בית הפועלים, כאשר חוץ ממני האולם כולו היה מאוכלס רק בנשים. באותו לילה גייסו את החטיבה שלנו, חטיבה חמישים וחמש, התארגנו ליד שדה התעופה לוד - בפרדסי מחנה ישראל. היה ברור שתוך מספר שעות אנחנו מתארגנים לצניחה במצרים. נשארנו שם שישה ימים ללא תנאי מינימום של סניטציה ורק לאחר שרוב חיילי החטיבה חטפו כאבי בטן ושלשולים כתוצאה מן התנאים, העבירו אותנו במסע רגלי לפרדסי גבעת ברנר, לא רחוק ממסלולי שדה התעופה הצבאי של תל-נוף.

בחמישה ביוני בערב, יצאה הפלוגה שלנו להצגה ב"הבימה" בתל-אביב, הצגה מיוחדת לצנחנים. אני ניצלתי את ההזדמנות לצלצול טלפון ופגישה עם יעל שהייתה בתחילת ההריון והגיעה במונית. את ההצגה לא ראיתי, ישבנו בשדרות רוטשילד, שתינו קפה וחזרתי בהסעה המאוחרת לפרדסי גבעת ברנר.

למחרת בשעה שש בבוקר התעוררנו לקולות המטוסים הממריאים ונוחתים בתל-נוף: המלחמה התחילה. לאחר מספר שעות, תוך האזנה לטרנזיסטור בכיס, בו הודיעו על חיסול שדות התעופה המצריים, הגיעו מדריכי הצניחה עם מצנחים וקיבלנו תדריך לצניחה וכיבוש המחנות והעיר אל עריש במצריים. לאחר מספר שעות הודיעו לפלוגה א' להוריד מצנחים ולעלות על האוטובוסים לירושלים המופגזת. לפנות ערב הורדנו כולנו את המצנחים וכל החטיבה עלתה לירושלים.

הגענו לירושלים בלילה. העיר הייתה חשוכה, אך התושבים הסתובבו בחוץ, ברכו אותנו וכיבדו אותנו במשקה ועוגות. לאחר תדריך קצר על גבי תצלום אוויר קטן, לאור פנס כיס, שבו אמר יורם אלישיב המ"מ (מקיבוץ בית אורן): "הגבעה מכונה גבעת התחמושת. נעלה לגבעה כשאני מוביל בראש, בתעלות שאמורות להיות ללא חיילים, כמו הגבעה כולה, אחרי בטור יהיה מיכה היימן (הסמל המתנדב מקבוץ חולדה), לאחריו בטור יהיה הקשר ז'וז'ו אלמליח, זאב ביז'נסקי (זאביק) הבזוקאי והררנ"טיסט (אני). יוסי צדקוני, הסמל בפועל, יהיה באמצע.

הגענו בחצות הלילה לבתי פאג"י, משם היינו צריכים לעלות על גבעת התחמושת, לאחר שפלוגה א' תפרוץ לביה"ס לשוטרים והחבלנים יפנו את הגדרות והמוקשים. כאשר קבלנו פקודה רצנו דרך הפרצה שפרצו החבלנים ונתקלנו לראשונה בפצועים רבים לאורך הדרך. בעליה לגבעה קיבל זאביק פקודה לירות פגז בזוקה, הוא נעמד ליד גדר האבן וירה. הרשף של הבזוקה שחזר אליו מן הקיר הפך אותו ללפיד בוער שכל הרצים בעליה לגבעה לא ישכחו לעולם. רצנו שפופים בתעלה הרדודה כשמסביב אש תופת מכל הכיוונים. במעלה הגבעה, לפני בניני המגורים של הלגיון הערבי, שמענו שריקת פגז ותוך שניה נעלם מיכה היימן שחטף את הפגז בגופו. מה שנותר ממנו היו נעל ודסקית. יורם אלישיב חטף מעט רסיסים בגבו ואילו הקשר ז'וז'ו אלמליח חטף הדף, רץ לאחור כשהוא משאיר לי את מכשיר הקשר, מאוחר יותר התברר שנהרג בתעלות בדרך לפינוי. מיד בראש הגבעה לפני הבניינים התחיל דדי המ"פ להציק בקשר, הוא רצה לדעת את מקומנו. כששאלתי את יורם מה לענות, אמר: שלא יבלבל את המוח. יורם המשיך בקרב ונהרג זמן קצר לאחר מכן (על לחימתו בגבעת התחמושת עוטר לאחר מותו בעיטור המופת). דקה לאחר שדיברתי עם דדי המ"פ פגע פגז והתרסק על הקיר לידנו, את רוב הרסיסים חטפתי אני בחלק השמאלי של הגוף.

נפלתי ונשארתי לשכב ליד הבניין כשלידי גופות של שלושה חיילים מהלגיון הירדני. דרדשתי אשר רץ אחרי, חטף גם הוא מספר רסיסים בידו וכרע לידי בצד המבנה. לפתע התרומם אחד הירדנים, אשר חשבנו שהוא מת, ואמר משהו בערבית, אני צעקתי לדרדשתי שיהרוג אותו. דרדשתי נבהל, שלף רימון, זרק עליו והרגו ובהזדמנו זו הוסיף פציעה נוספת לי. ניסיתי ליצור קשר במכשיר ובמקביל לעצור את זרם הדם בזרוע שמאל עם יד ימין שלא נפגעה. חובש שניסה לצאת מהתעלות לעזרתי חזר לאחור, לאחר שהיה מוקד לצליפות צלפים מרחוק. שלחתי את דרדשתי להזעיק עזרה והמשכתי לשכב בראש הגבעה לידי שלש הגופות של הירדנים, כאשר אני מתאמץ לא לאבד את ההכרה, ממשיך ללחוץ על היד המרוסקת עם היד הבריאה כדי לעצור את שטף הדם.

עם אור ראשון שמעתי רעש עצום וטנק שעלה לגבעה עצר ממש מעל הראש שלי. לא יכולתי לזוז. פחדתי שהטנק לא יבחין בי וירמוס אותי, לכן, כשאני שוכב על הבטן נפנפתי ברגלי השמאלית לטנק, לאותת לו שאני חי. הטנק הנמיך את תותחו, ירה מספר פגזים וחיסל את הצלפים שצלפו אל ראש הגבעה. רק אז הצליח להגיע החובש שהיה בתעלה והתחיל לטפל בי. מיד כשהגיע החובש, "הסרתי אחריות" מעצמי ואיבדתי את ההכרה. רק מאוחר יותר התברר כי דורון הסמג"ד היה על הטנק והוא גם שדאג לפנויי לתאג"ד ומשם לבית החולים הדסה.

"אתה היית הרביעי שעלה על הגבעה" אמר לי שמוליק קראוס "למה ?". "אתה זוכר את המבנים שלידם נפלת ?" שאל. מכיוון שלא ידעתי ולא זכרתי הבטיח לשלוח לי תמונות ומפות. למחרת הגיעו במייל מפות ותמונות וכעבור שבוע התקשר שוב מניו יורק ושוב שוחחנו כשעה, על העובדות והפרטים של אותה מלחמה בירושלים שאת רובה לא זכרתי.

התמונה היחידה שהייתה לי, היא התמונה שצילם אותי חיים שרמן, כחודשיים לאחר המלחמה. "כאן נפצעתי", אני אומר מראה בידי על המקום המשוער ליד המבנה שעל ראש הגבעה, היא גבעת התחמושת.

==========
קישורים:

### יקי חץ בויקיפדיה

### יורם אלישיב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

על קטנוע לחדר לידה / שלום נוי

דצמבר, 1967

לילי כרמי גרה בהדר ולמדה איתי בגן הילדים.

יעל ואני עזבנו את קיבוץ האון כשנה לאחר החתונה, בשנת 1965, וחזרנו לגור בהוד-השרון. לילי הייתה נשואה לחיים שרמן. חיים נולד בשוויץ, הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהוא בן שלוש עשרה, המשפחה עברה לגור ברמות השבים. כמו כל היקים ברמות השבים גם במשפחת שרמן גידלו תרנגולות (נהגו לקרוא למקום: כפר קוקוריקו).

חיים עבד בסניף בנק לאומי בהוד השרון. כשנכנסתי יום אחד לבנק, הוא טעה, חשב שאני מישהו אחר והציע לי בילוי ערב משותף. מאותו ערב הפכנו חברים בלב ובנפש. לחיים ולילי היה קטנוע וגם לנו. טיילנו על הקטנועים בכל הארץ יחד ובילינו כמעט כל ערב יחד.

חורשים את הארץ: לילי, חיים, יעל ואני ברמת הגולן

ואז קרה דבר. יעל נכנסה להריון. מסתבר, כי חיים ולילי ניסו ולא הצליחו להביא ילד לעולם במשך שלוש שנים, הם חשבו שאנחנו במצב דומה. כשיעל הייתה בהריון הם שיתפו אותנו בסודם, אבל החברות בינינו לא הייתה כמקודם.

מלחמת ששת הימים פרצה ואני נפצעתי. כשחזרתי מבית חולים היה לי קשה לנהוג ברכב דו גלגלי והבטן של יעל שהלכה וגדלה, גרמה לכך שהוספנו לקטנוע שלנו סירה – לא לפני שהחלקנו ערב אחד על הכביש הרטוב.

יעל השתתפה בקורס הכנה ללידה. גם אני הצטרפתי פעם אחת לערב "יולדות ובעלים". המדריכה חיה חזרה כל הערב ואמרה: "הריון זה לא מחלה. אם האישה מבקשת מלפפון חמוץ עם שוקולד באמצע הלילה, תגידו לה שתסתובב ותמשיך לישון. אם היא מתפנקת תזכירו לה: הריון זה לא מחלה".

החלטנו להגדיל את הבית לקראת התינוק העומד להיוולד. לא ידענו אם זה בן או בת. במופע של אורי גלר (כשעוד לא היה כל כך מפורסם) שהתקיים בכפר-סבא, העלה את יעל לבמה ואמר לה: "תסיידי את החדר בוורוד, יש לך בבטן בת !". הגדלת הבית כמעט הסתיימה, לא שמענו בקולו של אורי גלר וסיידנו את כל הבית בלבן. יעל עם הבטן כרעה על הרצפה, ניקתה את הסיד מהפנלים וביקשה ממני לעזור.

"אל תשכחי מה אמרה המדריכה חיה", עניתי "הריון זה לא מחלה - וחוץ מזה אנחנו עוד צריכים לצאת הערב לסרט עם חיים ולילי".

נסענו לסרט בקולנוע "מגדיאל". באמצע הסרט המשעשע ("אוכפים לוהטים"), נפתחו ארובות השמיים ובמשך שעה ירד גשם שוטף. גג הקולנוע היה עשוי פח ובגלל הגשם החזק שטופף על הגג לא יכולנו לשמוע את השירים בסרט. הגשם לא פסק לרגע גם כשיצאנו מהקולנוע. עלינו על הקטנוע, יעל בסירה ואנחנו מגששים דרכנו הביתה כשהסירה "שטה" בבורות ובשלוליות הרבות בדרך.

באותו לילה, בשעה שתיים, העירה אותי יעל: "יורדים לי המים" היא אומרת ואני עונה: "זה מהגשם שבחוץ . . .".

עם הקטנוע ויעל בסירה חזרנו לגשם, נסענו לבית היולדות בכפר-סבא: אסף נולד !

 =========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה – שלום כפול שלוש / שלום נוי

אוגוסט, קיץ, 1964

"אני לא רוצה ללכת לצבא" – אמרה יעל כאשר סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים למלאכה בגבעתיים, "אם אתגייס לצבא ישלחו אותי להיות מורה בטבריה או במקום אחר. בוא נתחתן ואני אהיה מורה בטבריה בלי שהצבא יהיה בתמונה".

היה הגיון רב בדבריה והחלטנו להתחתן.

יעל ואני היינו חברים ארבע שנים. הכול התחיל כשהייתי מדריך ב"נוער העובד" ברמתים. מדי יום שישי, בשעות אחר הצהריים, נהגתי להגיע לסניף התנועה (מאוחר יותר שינו את השם ל"קן"), לשבת שם ולהדפיס במכונת הכתיבה של מועצת הפועלים את הדף השבועי. ב"ערב הסניף" היו מחלקים את הדף, בזמן קבלת השבת. גולת הכותרת בדף השבועי היה "שיר השבוע" שאת מילותיו טרחתי לפענח בהאזנה מאומצת לרדיו ומאוחר יותר מהטייפ (רשמקול), לרשום ולהדפיס מדי שבוע בשבוע. היה לי מפתח למזכירות מועצת הפועלים ובכל יום שישי, לפנות ערב, נכנסתי ושכפלתי את הדף השבועי. באחד מימי שישי הגיעה יעל, הציעה את עזרתה בהכנת הדף ומאז הכנו ביחד את הדף השבועי במשך כשנה, עד שהתגייסתי לצבא.

כך פרחה לה החברות בינינו, אשר נמשכה במהלך השירות הצבאי שלי: בהכשרה בקיבוץ כפר רופין, בטירונות הנח"ל במחנה שמונים, בהדרכה בקן הנוער העובד בראשון לציון ובנח"ל המוצנח.

מיד עם שחרורי מהצבא וכשהגיע מועד גיוסה של יעל אשר סיימה לימודיה בסמינר, עברנו לגור יחד בקיבוץ האון. כשפנינו למזכירות הקיבוץ וביקשנו להתחתן בראשית הקיץ, ביקשו מאתנו לדחות את החתונה בחודש. "בט"ו באב, חג האהבה, מתחתנים שני זוגות תוכלו להצטרף אליהם. שלוש חתונות בערב אחד – יהיה יותר שמח !".

וכך התחתנו בט"ו באב שלושה זוגות: ברוך ונינה לנגר, יגאל ורותי'קה שילוני ואנחנו.

לפני החתונה נסענו לרב במושבה כינרת להרשם לנישואין.

"מה שם החתן?", שאל הרב. "שלום" עניתי. "ושם אבי הכלה?" שאל הרב, "שלום" עניתי. "אתה עושה צחוק ממני?" כעס הרב, "גם שמי שלום".

וכך התחתן שלום נויר עם יעל בת שלום אדלמן על ידי הרב שלום כהן מהמושבה כינרת

שלוש פעמים שלום בטקס עם שלוש חתונות בחג האהבה – רק טוב יכול לצאת מזה.

שלום, שלום ושלום . . . ויעל גם

==========

קישורים:

### חתונה בקיבוץ האון

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה מדומה (פיקטיבית) / שלום נוי

אביב. מאי 2005

החלטתי לבנות עץ משפחה באינטרנט. קניתי תוכנה והתחלתי להכניס נתונים למחשב. הענפים במשפחת נוי היו פשוטים וברורים: בעבר ראיינתי את ההורים שלי והם דלו מזיכרונם את הפרטים שיכלו לזכור. את אבי אפילו הספקתי להקליט בסרט ווידיאו וכך גם את דודי חיים שזכר הרבה פחות אבל עץ המשפחה היה ברור.

בין שאר הסיפורים שסיפר אבי בקלטת היה הסיפור הבא:

"הסוכנות היהודית סידרה לי סרטיפיקט, אשרת כניסה לארץ ישראל. עליתי כחלוץ לעסוק בחקלאות במסגרת גרעין ציוני. אישור כניסה ליחיד נחשב לבזבוז בעיני הסוכנות היהודית, כי על אותו אישור ניתן להכניס שני אנשים, בתנאי שיהיו זוג. מבלי ידיעתי סדרו לי בת זוג, "אישה" שאמורה הייתה לעלות לארץ כאשתי. כשהגענו לנמל נדהמו אנשי הסוכנות לגלות ש"אשתי" מגיעה לגובה שני מטר ואילו אני, כידוע, קצת יותר נמוך. האנגלים לא יקנו את הבלוף הזה, אמרו בסוכנות וביטלו את הזיווג."

כשפניתי לשולקו (שלום) ולוניה (לאה) אדלמן וביקשתי פרטים, כדי להכניס לעץ המשפחה נתקלתי בקיר אטום. חומה בצורה של שתיקה. שולקו אמר שאינו זוכר ולוניה טענה שאילו שטויות לא חשובות. שניהם סרבו לשתף פעולה. קשר השתיקה כלל גם את שאר בני המשפחה הקרובים והרחוקים ואנחנו לא הצלחנו להבין מדוע.

עם צאתי לפנסיה החלטתי לסרוק את כל אלבומי המשפחה ולזרוק את התמונות המקוריות. שולקו ולוניה הלכו לעולמם ולא היו כבר עמנו. פניתי לקרובי משפחה וגם לדשה (עדה) בת דודה של לוניה ולאברם לזר בעלה, שהיה ממוצא יווני ואהב לעסוק בעץ המשפחה, הצגתי להם תמונות, כדי שיזהו את האנשים שלא היו מוכרים לנו. תוך כדי דפדוף באלבום הישן הם ראו התמונה הזאת:

בגב התמונה היה כתוב: בירושלים, לאחר החתונה.

"מה זה ?" הם שאלו "שולקו ולוניה התחתנו בארץ בפעם שניה ?"

ואז התגלה ה"סוד" הגדול: שולקו עלה לארץ עם גרעין של הנוער הציוני שהקים את קיבוץ תל-יצחק. בכדי לנצל את הסרטיפיקט עוד לפני העלייה על האוניה, "חתנו" אותו אנשי הסוכנות בטרנופול (פולין), עם בחורה בשם לוניה גלבנד. זוגות פיקטיביים כאלה היו מגיעים לארץ ישראל ואז נפרדים, שהרי לא הייתה זו "חתונה" באמת. אבל, שולקו ולוניה הגיעו לארץ ולא נפרדו.

לאחר העלייה לארץ, כשהיו בהכשרה בקיבוץ קריית ענבים, עוד לפני שעלו על הקרקע להקים את קיבוץ תל-יצחק, החליטו שולקו ולוניה להתחתן על באמת, הם נסעו לתל אביב, התחתנו ברבנות ואפילו הנציחו את החתונה בתמונה, עליה נכתב "בירושלים, לאחר החתונה".

"למה זה היה סוד ?" - שאלנו את עדה ואברם.

"אולי בגלל שהיו אלה נישואין של שידוך ולא של אהבה", ענו.

שידוך או לא – הייתה זו אהבה ענקית בין לוניה ושולקו, אהבה עד יום מותם.

ואפילו שבכתובה של החתונה נקוב הסכום של מאה לירות בלבד – לא נפרדו מעולם.

הכתובה: א' בטבת ה'תרצ"ו (1936)

==========

קישורים:

### סיפור חיים של אברהם (אלברטו) לזר

### סיפור חיים של עדה (דשה) לזר (פאטר)

### עדה ואברהם בעץ משפחת נוי

### עדה ואברהם - קשר משפחתי

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:

"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.

אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:

"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע

==========

קישורים:

### שורשים בהדר - ותיקי הדר מספרים - אתר עיריית הוד השרון

### זיכרונות אריה - חלק ז' - ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג