לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות זלצבורג. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זלצבורג. הצג את כל הרשומות

יום שני, 15 במאי 2023

סרטן: פרק ה' – טילים / שלום נוי

הגיע חודש יוני, שנת 2009. עשיתי צילום סי.טי. שגרתי. כעבור שבוע מצלצל ד"ר שכטר: הגידול גדל, יש שני גידולים גדולים, אנחנו מקיימים מחר קונסיליום, תגיע. אני מגיע ונכנס לחדר של ד"ר רוני שפירא. היא מדברת בטלפון. "תשמע", היא אומרת למדריך טיולים בצד השני, "אי אפשר לטייל בשבת, אנחנו שומרי שבת. אנחנו סוג של דוסים לייט". רוני שפירא לא נראית דוסית, אבל מסתבר שהיא כן. גם ד"ר שכטר לא נראה דתי והכיפה על ראשו קטנה עד מאוד, אבל גם הוא כן. עם חיזוק שכזה מהקב"ה אני מסודר. ד"ר זיפל הלא דתי בכלל מצטרף והקונסיליום מתחיל. הם מביטים בתמונת הדימות של המעיים, מחליפים מידע במינוחים לטיניים, אני לא מבין דבר וחצי דבר. הקונסיליום מסתיים והם מודיעים שהגיעו להחלטה: אין ברירה, אי אפשר לחכות, בחודש אוגוסט מתחילים "טילים".

TIL, ראשי תיבות של Tumor Infiltrating Lymphocytes. מינוח רפואי בעל שם מסובך, אבל בעברית זה נשמע מצוין: כדוריות לבנות טסות כמו טיל והורגות, מחסלות, משמידות כל גידול סרטני שהן מוצאות בדרכן. קל ופשוט? לא כל כך. הטילים מוכנים: זוכרים איך ד"ר זיפל רץ, בפרק הקודם, להביא את הגידולים שלי למעבדה? שם הנדסו את התאים הסרטניים שלי, "הפכו" אותם לטילים והקפיאו. בכדי שזה יפעל יש להוריד את המערכת החיסונית של הגוף עד לאפס ואז להחדיר / להחזיר לגוף את התאים המהונדסים ולזרז אותם לפעול. זה כבר יותר מסובך. כל התהליך מתחילתו ועד סופו אורך כחודש כאשר שלושה שבועות יש להיות בבידוד מוחלט.

את כל ההסבר הזה הסבירו לי הרופאים, קבעו תאריך לטיפול בטילים בעוד חודשיים ועזבו את החדר.

נשארתי בחדר עם רוני ובשקט אני אומר לה: "יש לי בעיה נוספת – אומרים שחולי סרטן מרזים ונראים נורא ורק אני עולה במשקל. מה לעשות?". בלי היסוס היא עונה: "יש לנו דיאטנית נהדרת, יעל שמה, רד קומה למטה ותתייעץ איתה". ירדתי. יעל הדיאטנית הבאמת נהדרת, כמעט התעלפה: שנים היא עובדת ב"בית הסרטן" ומעולם לא פגשה מקרה כזה. היא רגילה להתאים דיאטות השמנה לחולי סרטן לא להרזיה. אחרי שהתעשתה, הבטיחה לשלוח דיאטה בדואר אלקטרוני וביקשה שאחזור אליה בעוד שלושה חודשים.

מה עושים עד אוגוסט? – לקחנו את התאומות, שקד ותמר, בתחילת החופש הגדול, לשבוע של כיף באוסטריה. היה זה מלון בעיירת סקי שעבר הסבה לקיץ עם בריכת שחיה מחוממת. נסענו לטיולים בהרי האלפים, הצטלמנו בשלג, חיפשנו פרחי אדלוויס, סיירנו בעיר זלצבורג ואפילו ביקרנו בארמון על האגם, של לודוויג המשוגע.

אוסטריה, 7-7-2009
ביום השנה הארבעים וחמש לנישואין שלנו, בארבעה באוגוסט 2009, בשעה שתים עשרה בדיוק, התייצבתי עם מזוודה, לא לפני שהשלמתי סבב נוסף של בדיקות וקיבלתי תוצאות טובות (חוץ מסרטן בבטן). הכנתי עצמי לחודש בידוד, עם ספרי קריאה ומחשב נייד, בתוכו סרטים ומשחקים.

מרגע זה שום דבר לא הסתדר:

👈"הגעת עכשיו? החדר עוד לא מוכן!" קיבלה את פני האחות האחראית, ביחידה להשתלת מח עצם, שם אמור להיות חדר מבודד במיוחד, עם כל השקעים, תקעים, חוטים וצינורות, חדר טיפול נמרץ עם אחות צמודה סביב השעון, לטובת ה"טילים". "לכו לאכול תחזרו עוד שעתיים". חזרנו והחדר עדיין לא מוכן. רק בשעה שש בערב החדר היה מוכן. "תקלה בתקשורת" – זה היה ההסבר שקיבלתי – "לא ידענו שזה מתחיל היום". בחדר לא היו מגבות, לא מנורת קריאה ולא מערכת לכיבוי אורות ליד המיטה.
👈היקמן ופורטקט. אלה הם שני סוגים של צנתר, המוחדרים לגוף מתחת לעור, קרוב ללב. כאשר עברתי את טיפולי כימותרפיה שתלו בגופי, בהרדמה מקומית במחלקת כלי דם (אנגיו), את הצנתר פורטקט המכונה בקיצור פורט. הצנתר מאפשר גישה מהירה לווריד המרכזי, חוסך דקירות ביד וחיפושי ווריד ואינו מפריע בחיי היומיום. לפני האשפוז שלחה אותי ד"ר שפירא להתקין בגוף גם את הצנתר השני, היקמן, באותה מחלקה. כך הגעתי לאישפוז עם שני צנתרים. כבר ביום השני, עוד בטרם החל הטיפול, נסתם ההיקמן והזדהם. היו צריכים להוציא אותי מהבידוד, להסיע אותי עם המיטה דרך מסדרונות בית חולים לחדר הניתוח במחלקת אנגיו, בקצה השני של בית החולים, בכדי לשלוף את ההיקמן מגופי. נשארתי רק עם הפורט. הוא היה מחובר לעירוי של נוזלים אינפוזיה קבועה. ביום השמיני לאשפוז, במקלחת, בתנועת יד לא זהירה שלי, נתלש הצינור החיצוני של הפורט והיו צריכים להתקין פורט חדש.
👈בכדי להוריד את המערכת החיסונית למינימום, הערו לגופי כימותרפיה חזקה במיוחד. תוך יומיים התחיל השיער לנשור. אני לא חיכיתי וביקשתי מעומר והוא סיפר את השיער. אבל אז החלה פריחה. פריחה שאף רופא לא הכיר. הרגליים היו אדומות כאילו נשרפו באש חזקה. הרופאים החליטו שזו אלרגיה לכימותרפיה, אמנם קיבלתי מיד תרופות נגד אלרגיה אבל הם לא ידעו איך להעלים את הפריחה. למזלי הפריחה לא גרדה, לא שרפה ולא כאבה ולכן כמוצא אחרון הציעה ד"ר שפירא שיעל תיגש לבית המרקחת ותקנה משחת דזיטין. זוהי משחה עם ריח נוראי. כאשר מורחים שכבה דקה על הטוסיק הקטן של התינוק בקושי מריחים, אבל כשמורחים חצי שפופרת על הרגליים הארוכות שלי, הסירחון נוראי ובחדר אטום כמו שלי, כבר עדיף להישאר עם הפריחה.
👈הייתי מחובר באופן קבוע לעירוי. קיבלתי נוזלים בכמויות. בכדי לבדוק שלא נצברים נוזלים בגוף, חויבתי להטיל שתן לתוך מיכל, למדוד את הכמות ולרשום בטבלה. במשך היום, כל שעה לבלות בשירותים זה דבר מטריד. בלילה לעשות זאת זה כבר סיוט. "אני חייב גם לישון קצת. לא?". אני שואל את ד"ר שפירא "מה הבעיה, תשים פנרוס ותישן כמו תינוק". "מה זה?" אני שואל. "תבקש ותראה". באותו ערב, לפני השינה, אח הלילה התורן התקין לי פנרוס ואכן ישנתי כמו תינוק, השתן זרם ונאסף למדידה בבוקר ואני קמתי רענן. למחרת בערב הייתה אחות ולא אח וזה היה כבר מביך . . .
👈בכדי להגביר את התרבות תאי הדם הלבנים, להגביר את תגובת המערכת החיסונית ולהגביר את ייצור נוגדנים המסייעים לכוון את הפעילות נגד תאים סרטניים, מכניסים לגוף חומר שנקרא אינטרלוקין. פרוטוקול הניסוי של ה"טילים" קובע, שיש להוסיף לגוף חמש עשרה מנות במשך חמישה ימים, שלוש מנות ביממה. כמות החומר בכל מנה נגזרת ממשקל הגוף ומקרה שלי, כזכור, לא הייתי רזה, למרות הדיאטה ששלחה לי יעל הדיאטנית. כעשרים דקות לאחר הכנסת מנת האינטרלוקין בעירוי לגוף, הוא מתחיל להגיב. הצופה מבחוץ רואה גוף רועד ברעידות עזות, כמו בשוק חשמלי. כששאלה אותי טל, בתי, אחות עם ניסיון, מה הרגשתי? ניסיתי להסביר ולא הצלחתי. זוהי תחושה שהגוף מנסה לצאת מתוך העור העוטף אותו, תחושה של מצוקה שאתה כלוא בתוך עצמך ואין לך לאן לברוח, תחושה של כאבים קשים, איומים ונוראיים ולא ברור איזה סוג כאב זה. אפיזודת הטיפול ותופעת הלוואי שלו אורכת עשרים דקות ולהירגע ממנו עוד שעתיים.

👈ביום שלישי, לאחר שהמערכת החיסונית ירדה למינימום, הכניסו לגופי את הטילים ומיד גם את האינטרלוקין. ד"ר רוני שפירא עמדה לידי והכניסה לעירוי נוגדי אלרגיה ומשככי כאבים כשראתה איך הגוף שלי מגיב לאינטרלוקין. שתי אחיות החזיקו את הגוף שלי משני הצדדים, כדי שלא אפול מן המיטה, כתוצאה מהזעזועים הבלתי נשלטים. ד"ר שפירא החליטה לדחות את המנה השנייה למחר כשראתה את תוצאות בדיקות הדם ותגובת הגוף.
למחרת ביקשה טל להיות ליד מיטתי, בכדי להרגיע ולעזור, בזמן קבלת המנה השנייה. שתי דקות לאחר שהאינטרלוקין התחיל להרעיד את גופי, פרצה טל בבכי וברחה מהחדר. הטיפול השני היה גרוע מהיום הקודם, הגוף הגיב בעליית מידות החום, תוצאות מדאיגות של בדיקות הדם וחולשה כללית. שוב הוחלט לדחות את מתן המנה היומית השלישית למחר. 
ביום חמישי, לאחר מתן המנה השלישית וקבלת תוצאות בדיקות הדם, הודיעה לי רוני כי בשיתוף עם ד"ר שכטר, ממקום חופשתו בספרד, הוחלט להפסיק את הטיפול. "מה באשר לפרוטוקול?" אני מזדעק, "צריך עוד שתים עשרה מנות". רוני הסבירה לי שהטיפול מסכן עד מאוד את הכליות שלי. ומוסיפה: "אם נמשיך תצטרך בקרוב דיאליזה . . ." 
👈אוגוסט הוא חודש של חופשות. ד"ר שכטר טייל בספרד, אבל דאג להיות מעודכן, ברמה אישית, בכל המתרחש בחדר האטום והמבודד של ניסוי ה"טילים" בו שכבתי. יומיים לאחר הפסקת הניסוי חזר ד"ר שכטר לארץ וד"ר שפירא יצאה לחופשה. טרם יציאתה לחופשה, בשבת בבוקר, היא הגיעה עם בתה התינוקת לבקר. ד"ר שפירא ידעה שאני מאוכזב קשות מהפסקת הניסוי בטרם עת. רוני הביאה לי במתנה את ספר קריאה עליו דיברנו יום קודם, היא ישבה איתי כשעתיים ודיברנו על הכול. היה זה ביקור חולים ולא ביקור רופאים. אין רופאים כאלה.

הניסוי תם. ביום ראשון החלו להעלות בחזרה את המערכת החיסונית. ביום שלישי יצאתי מהחדר האטום ועברתי מהיחידה המבודדת למחלקה האונקולוגית. ביום חמישי, לאחר הפצרות רבות, הסכימו רופאי המחלקה, בשיתוף ד"ר שכטר, לשחרר אותי הביתה. במקום אשפוז של חודש סיימתי, באכזבה רבה, אשפוז של שבועיים.

עברו שלושה שבועות, חזרתי לשגרה ובנוהל עשיתי בדיקת סי.ט. וקבלת תוצאות כעבור שלושה ימים. ביום שני 14 בספטמבר, קבעתי להיפגש עם יעל הדיאטנית ומיד לאחר מכן עם ד"ר שפירא. "תוכל להביא לי את התיק שלך ממזכירות מכון אלה" ביקשה יעל. עליתי למכון והבאתי את תיק הקרטון עב הכרס והמרופט. יעל פתחה את התיק כדי לרשום את התקדמות הדיאטה וכמעט התעלפה. "מה קרה הפעם?" אני שואל. "דבר עם האונקולוגית שלך" היא אומרת "הגיעו תוצאות הדימות, לי אסור לגלות". יעל יצאה לרגע מהחדר ואני פתחתי את התיק. הדיאטה כבר לא חשובה לי, לקחתי את התיק ועליתי לחדר של ד"ר שפירא.

"מה את אומרת על זה?" אני שואל, ורוני עוברת פתאום לאנגלית: it is too good to be true" או במילים אחרות "אני לא מאמינה !!!"

הגידולים לא נעצרו, הגידולים לא קטנו, הגידולים פשוט נעלמו. הגוף נקי מסרטן!

 ==========

קישורים:



יום שלישי, 21 בספטמבר 2021

נופש פלוס - הסוף / שלום נוי

קיץ 1984

כמלווה קבוצות בחו"ל, אהבתי להדריך בעיקר בנופשונים הרבים והמגוונים של חברת "נופש פלוס". אהבתי את הרגיעה שבניהול הקבוצות שבחרו בטיולים היומיים מרצון, את הישיבה במלון אחד ללא מרוץ נגד הזמן ובעיקר את האפשרות לפגוש וליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית. בקיץ זה חתמה "נופש פלוס" הסכם עם התעשייה האווירית והציעה להם, בצד מבחר נופשונים גם מגוון טיולים באירופה. לאחר שביצעתי שלושה טיולים קצרים, בתחילת הקיץ לאיטליה, לחצו עלי בחברה לקבל טיול ארבע ארצות: איטליה – אוסטריה – גרמניה – יוגוסלביה. מסלול עמוס לעייפה באתרים ובילוי שעות רבות וארוכות באוטובוס.

קיבלתי קבוצה הטרוגנית בצורה לא רגילה: אנשים נחמדים מאוד מול אנטיפטיים ביותר, צעירים נמרצים מול זקנים חסרי כושר ומרץ, עובדי תעשייה אווירית וסתם נספחים. הכניסה ליוגוסלביה הייתה כרוכה, באותם ימים, בהכנת אישור כניסה (ויזה) אישית לכל נוסע. כבר בארץ גליתי בבקשות לויזה, כי אחת הנוסעות, עובדת התעשייה האווירית בשם מיכל, נולדה ב-8 בספטמבר 1943, אך עוד יותר הופתעתי כאשר, מאוחר יותר בטיול,  נודע לי שהיא נולדה באותו בית חולים בטבריה ובערך באותה שעת בוקר, מאותו רגע הפכה ל"אחותי התאומה". מיכל הרווקה וחברתה ברכה, בילו במחיצתי לאורך כל הטיול. מיכל המשיכה לשמור על קשר איתי לאורך שנים והקפידה לשלוח כל שנה ברכה ליום ההולדת ה"משותף" שלנו. המפגש עם מיכל, השיחות הארוכות והשוואת קווי האופי הדומים שלנו היו נקודות האור היחידות בטיול שארך חמישה עשר יום.

בנמל התעופה של טריאסטה חיכה לנו נהג יוגוסלבי צעיר, אשר לו זו הפעם הראשונה שיצא מגבולות ארצו. הוא לא הכיר את מסלול הטיול. האוטובוס היוגוסלבי היה מיושן מאוד, לא מתאים לנסיעות ארוכות ואכן, ארבעה ימים לפני סיום הטיול, בהגיענו לשמורת הטבע פליטוויצה התקלקל האוטובוס. שלחו לנו אוטובוס אחר, חדש, נוח יחסית ונהג טוב יותר ומיומן. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

בית המלון הראשון בונציה, מלון "מודרנו", כשמו כן לא הוא: מלון ישן, מרופט ועלוב ובהתאם לכך, גם השירות וארוחת הבוקר. חברת "נופש פלוס" עשתה דבר נוסף שאסור לעשות: שינתה בתי מלון ובשל כך גם שינתה מסלול, בחלק מהמקרים הקבוצה הרוויחה, לדוגמא: בשל שינוי לינת לילה בבולזנו במקום בקורטינה "הרווחנו" טיול משגע בהרי הדולומיטים. זה לא סיפק את הנוסעים אשר קבעו עם בני משפחתם קשרי טלפון לפי הרשימה שקיבלו לפני הטיול – הקבוצה כעסה. תפקידי היה להרגיע ולכסות על מחדלי החברה.

בהגיענו לאינסברוק התחיל לחץ של הקבוצה לערוך "עיקוף קל" דרך מינכן לקניות. לאחר שקבלתי מכתב חתום ע"י כל משתתפי הטיול, בלי יוצא מן הכלל, הסכמתי כחלק מהניסיון שלי להרגיע כעסים. נסענו למינכן, בניגוד להוראות של איסור שינוי מסלול הטיול. בהגיענו לתחנת הרכבת במינכן קבענו מקום מפגש ליד התחנה ושעת איסוף. הקבוצה התפזרה לקניות. אגב, היה זה הקו המאפיין היחיד שאיחד את הקבוצה ההטרוגנית – קניות. אפילו בחנויות ובערים העלובות ביותר ביוגוסלביה, חזרו הנוסעים מסיור של חצי שעה עמוסי חבילות. כאשר הגעתי עם האוטובוס לנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת, התברר כי אחד הנוסעים, מנשה בן השבעים ותשע, נעלם. התחלתי לחפש ולאחר זמן קצר ארגנתי את הצעירים של הקבוצה לחיפוש מסביב לתחנת הרכבת. לאחר כשעה של חיפושים הזעקתי את המשטרה המקומית של תחנת הרכבת – הם העמידו לרשותי שני שוטרים איתם נכנסתי לחדרי השירותים בכל התחנה ללא תוצאות. פנינו לחפש בגנים וברחובות הסמוכים ולאחר שלוש שעות של חיפושים, גילינו את מנשה יושב על ספסל באחד הרחובות הצדדיים ובוכה. התברר כי כאשר כולם יצאו לקניות הוא נתקף בגעגועים לאשתו, אשר נפטרה מספר חדשים קודם לכן, כך ישב ובכה במשך שעות.

לאחר האיחור בן השלוש שעות, חזרנו למסלול הטיול המקורי ונסענו כיוון זלצבורג. במעבר הגבול לא הסכימו חברי הקבוצה לוותר ולמרות ההליכים המעצבנים, עמדו כשעה וחצי בתור לקבלת החזר המע"מ על קניותיהם. באותו זמן צלצלתי למלון בעיירה הסמוכה לזלצבורג להודיע על איחורנו. את העיירה הקטנה בה היינו אמורים לבלות באותו לילה בקושי איתרנו והנהג הטירון שלנו טעה פעמיים בירידה מהכביש המהיר של עוקף זלצבורג. הגענו קרוב לחצות למלון הכפרי הקטן והציורי על שפת פלג ומוקף יערות. היינו מותשים ובעיקר רעבים. בעלת המלון החליטה לפנק אותנו, טרחה והכינה עבורנו את מעדן הבית (ארוחת ערב שבת !) - קורדון בלו. כאשר גילו הנוסעים, כי לקבלת שבת הם מקבלים חזה עגל ופרוסת שינקן, מגולגלים בגבינה צהובה, מצופים בפירורי לחם ומטוגנים בחמאה - רצו לרצוח אותי. מזל שהיו עייפים מדי.

הארגון "המוצלח" של נופש פלוס נמשך: התברר כי ביקור בקן הנשרים הסמוך לעיירה ברכסטגאדן בגרמניה לא היה כלול במסלול הסיטי טור של המדריכה המקומית האוסטרית בזלצבורג, אך היה צורך לבצעו כי כך רשום בתכנית הכתובה של הנוסעים. נסענו ללא מדריך מקומי, שלמתי מכספי את דמי מעבר הגבולות, שילמתי מכספי למיניבוסים המיוחדים להר וכן שילמתי מכספי עבור כרטיסי הכניסה למעלית קן הנשרים.

למחרת על פי התכנית היינו צריכים לסייר במכרות המלח בעיירה האליין באוסטריה, בקופת המכרה לא הייתה הזמנה על שמנו וגם את הוואוצ'ר האוסטרי שבידי לא הסכימו לקבל. שוב הוצאתי כסף פרטי ומכיוון שהיו לי רק דולרים ולא שילינגים, ומכיוון שלא היה בנק פתוח (יום ראשון), נתקענו זמן רב. רק לאחר טלפון למנהל הבנק המקומי שבילה את יום ראשון בביתו, הסכימו לקבל ממני את הדולרים והסיור בוצע. הקבוצה לא ידעה על כך דבר ואני ידעתי בוודאות שלא תהיה שום בעיה ואקבל את כספי בשובי לארץ.

שמחים ועליזים במכרות המלח בהאליין

סכום כסף גדול ונוסף הוצאתי ביום האחרון של הטיול, כאשר בתוך נמל התעופה של טריאסטה, בבית הקפה של השדה, לא הסכימו לשרת אותנו, עד שלא אשלם את החוב של המדריך מן הטיול הקודם, גוזל, אשר הזמין כיבוד לקבוצה בגלל איחור בטיסה ולא שילם. שוב שילמתי מכספי הפרטי ולקחתי קבלה.

חזרנו לארץ וכרגיל בסיום כל טיול, ריכזתי את כל הקבלות, שהגיעו לסכום של כמעט אלף דולר והגשתי לחברה. חברתי הניה, האחראית על ההדרכה, אמרה שכרגע אין לה מזומנים להעביר לי. אני הצעתי שיזמינו וישלמו עבור חדר במלון, לשלושה ימים במנהטן, ניו יורק, לשם טסנו בטיול פרטי וכך נתקזז.

יעל ואני טסנו לניו יורק עם חניית ביניים של יומיים באמסטרדם. בהגיענו לאסוף את המזוודות בנמל התעופה של אמסטרדם, התברר כי אחת משתי המזוודות (שלי), לא הורדה מהמטוס המשיכה לניו יורק. היה קר וירד גשם ואני בחולצה קצרה וג'ינס. מיהרנו לחנות פתוחה, קניתי טרנינג ובמשך שלשה ימים באמסטרדם הלכתי עם אותם בגדים. רק עם עזיבתנו את הולנד בשדה התעופה, קיבלתי את המזוודה שטסה לארה"ב וחזרה.

בניו-יורק היינו צריכים לקבל מלון במחיר מיוחד ל"נופש פלוס". הגענו למלון "פנטה" בשעת הערב עייפים ומותשים והופתענו לגלות שלא רק שלא שולמו לנו שלושה ימים, אלא אפילו לא הוזמן לנו חדר. לאחר לילה ראשון במלון במחירי רצח, עברנו למלון של זונות אותו מצאנו בדפי זהב של מנהטן. הייתה זאת מתנה מיוחדת של "נופש פלוס" ליום ההולדת שלי שחל באותו יום.

במטוס, בדרך הביתה, קראתי באחד העמודים הפנימיים של עיתון "חדשות" ז"ל את הכותרת הבאה:

כותרת משעשעת שלא גרמה לי אפילו לחייך.

המון בעלי חוב היו ל"נופש פלוס". פניתי לעורכי הדין והצטרפתי לנושים הרבים של החברה. ללא הצלחה, חברת נופש פלוס נעלמה ביחד עם אלף הדולר שלי. . .

==========

קישורים:

יום רביעי, 8 במאי 2019

משורר ומוזיקאי / שלום נוי


חורף, 1934






























"מר שטיינברוך היקר, . . . ."
כך התחיל המכתב שקיבל אריה שטיינברוך (נויר), מהוגה הדעות, המחנך, הסופר והפילוסוף מרטין בובר.

אריה התחיל ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. מלבד לימודי קודש בשפה העברית, הוא התחיל ללמוד גם גרמנית ואהב במיוחד את הספרות והשירה. בשלב מסוים התחיל אריה, תלמיד הסמינר הדתי, לכתוב שירים בגרמנית. בכדי לדעת מה ערכם של השירים, שלח אותם למספר אישים של אותה תקופה וגם למספר עיתונים.

שני מכתבים מצאנו בבית, מכתבי תשובה שנכתבו בשנת 1934.

המכתב הראשון היה מהפילוסוף הגרמני מרטין בובר שחי באותה תקופה בעיירה הפנהיים ליד פרנקפורט בגרמניה. בובר כתב שלמרות שהוא חולה ויש לו המון דואר על שולחנו, הוא טורח וכותב כמה מילים באופן רציני ו"לא שטחי". הוא מציע לאריה הצעיר לקרוא את הספרים שהוא, בובר, כתב והשקיע בהם ימים כלילות: "אני ואתה", "דיאלוג", "מלחמה למען ישראל" ו"ספר החסידים", בקריאת הספרים יקבל מענה לשאלותיו. בכלל, כדאי שיכתוב על מלחמות, על סבל, על מצוקה, על החיים בכלל ועל אינטימיות בפרט.

המכתב השני היה מהסופר והמשורר הדגול סטפן צוויג, שחי באותו זמן בעיר זלצבורג, אוסטריה. סטפן צוויג ענה לו על גבי גלויה, בה כתב היגדים חשובים על היותו צעיר. בין השאר כתב: "חוסר הידע והבורות של היותך צעיר, שווה אלף מונים מלהיות זקן וחסר בטחון. אין בי רחמים ולא קנאה בכאב ההתבגרות של בני הנוער".

בנימוס גרמני טיפוסי, כתבו שניהם: אתה עדיין צעיר ועליך עוד הרבה ללמוד . . . ..

אריה קיבל את עצתם והפסיק לכתוב. אולם כעבור עשר שנים, כשאריה פגש את שושנה הוא חוזר לכתוב והפעם שירי אהבה וגעגועים. כאשר שושנה נסעה עם שלום הקטן משרונה לבית הוריה בקרית יוסף (גבעתיים), כתב לה את השיר הבא:

איננה 
אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן,
כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

שחורה ככושי הפתיליה/ וגם הדלי הוא ריק,

והמטבח בדומיה/ כעין אילם שותק.
והכפות מלוכלכות,/ לחתוך סכין שכח 

מזמן אינן מצוחצחות/ חלון וכוס ופח. 

וגם המטאטא הדל/ זקנו מורַד ונח 

ורק עכבר קפץ לסל/ ותיכף הוא ברח. 

כי אין בו תוכן, ריק הוא רַק,/ הכל שומם, בודד, 

שעון הפסיק את תיק ותק/ אין זכר ואין נֵד. 

אבלים כאן כלי מטבח/ "איננה" היא בבית 

וכל דבר בשקט נח/ בלי שָיַט אין גם שַיִט. 

והבחור, כי קר לו כאן,/ מרגיש שאין פה סדר, 

בורח גם . . . איפה? לאן?/ החוצה אל העדר. 

אשמח לקרוא מכתב ממנה/ שחור על גב לבן 

כי כאן לוחש כל יום: "איננה!"/ כל דוּד כל סיר קטן.

גם במוסיקה ניסה אריה את מזלו ובסמינר למורים בווירצבוג למד לנגן בכינור. גם כאן לא הפגין כישרון גדול, אך כאשר החליט להיות מורה בארץ, ציין בהסמכתו להוראה את יכולתו בנגינת כינור. שושנה קנתה לאריה כינור לקראת התחלת עבודתו כמורה בבית הספר כפר מל"ל. אריה מעולם לא ניגן בו והכינור העלה אבק בעליית הגג בביתנו.
לאחר שנים גיליתי באקראי, כי בתוך בטן הכינור יש מדבקה דהויה עליה מודפס "סטרדיוואריוס". בדקתי ומצאתי שאלו הכינורות הטובים בעולם. מיד פניתי לבונה כינורות מומחה ושאלתי: "מה ערכו של הכינור ?" – הוא צחק וענה: "הכינור לא נבנה על ידי סטראדיווריוס, זהו דגם פשוט שאינו שווה אגורה".

שנים רבות התחפשתי בפורים למקבץ נדבות, נגן רחוב עיוור, המנגן בכינור סטראדיווריוס . . .

==========

קישורים:
### לרשימת כל הסיפורים בבלוג