מכינים מסלול טיול / שלום נוי

פסח 1988

חיים רחמים עבד בחברת אל על ורכש ניסיון בארגון תעופה ובעיקר בהפעלת מערכת הטיסות של חברת "נופש פלוס". כאשר הכרתי אותו הוא הקים חברת טיסות שכר חדשה משלו, את חברת "קשרי תעופה". הכרנו לאחר שהדרכתי מספר פעמים קבוצות של החברה בחו"ל. אהבתי לשבת איתו במשרדו או בבית קפה סמוך, כאשר השיחות שלנו היו שילוב של דמיון ומציאות: ישבנו והעפנו באוויר מטוסים לארצות שונות, לשדות תעופה שונים גדולים וקטנים בקבוצות של נופש ושל טיול ותיור. היום היו קוראים לשיחות הללו "סיעור מוחות", אז קראתי להן פנטזיות. אהבתי לשבת איתו ולפנטז.

באחת השיחות דיברנו על יוצאי בולגריה הגרים כקהילה גדולה ביפו ורוצים לטוס לביקור / נופש / טיול בארץ הולדתם. "נארגן טיסה לסלוניקי בצפון יוון", הציע חיים, "משם באוטובוס לבולגריה ונחזור דרך איסטנבול". "ומה לגבי נופש ?", שאלתי, "בוא נוסיף כמה ימי נופש בחצי האי חלקידיקי שאינו מופיע על מפות הנופש של הישראלים", הצעתי. הייתה זאת עוד אחת מהתוכניות הרבות שפנטזנו עליהן ורק מעטות מהן זכו למימוש.

 "אתה זוכר שדיברנו על בולגריה לפני שבועיים ?" שאל אותי חיים בהגיעי למשרדי החברה, "אתה מוכן לצאת לבדיקת המסלול שעליו דיברנו ? – צא לדרך. תפנה לרן רונן הוא יארגן הכל". רן היה מנהל האופרציה של החברה. "ברור לך שאני לא טס לבד, יעל טסה איתי". אמרתי לרן. "תסדר את הטיסה עם משרד הנסיעות ביפו", ענה לי, "אגב, בהזדמנות זאת שאתה בטורקיה, תקפוץ לבדוק מספר בתי מלון בחוף קושדסי".

כך יצאנו לדרך. את כרטיסי הטיסה הכין משרד נסיעות של בולגרים ביפו. את הזמנת החדרים בבתי המלון ואת הפגישות עם נציגי חברות התיירות המקומיות לאורך המסלול ביצע רן רונן.

נחתנו באיסטנבול בשעת בוקר מוקדמת מהצפוי ואיש לא חיכה לנו בנמל התעופה. נסענו במונית למלון דילסון המוזמן לנו והערנו את שומר הלילה. כאשר נפתח שולחן הקבלה אמרו לנו את שידענו: קבלת חדרים רק בצהריים. יצאנו לשוטט ברחובות העיר. באחד הרחובות הייתה מספרה קטנה לגברים, החלטתי להיכנס להסתפר. ריח מוזר היה במספרה, אבל קיבלתי אומץ ונכנסנו. כאשר גילו במספרה שאנחנו תיירים, שלחו ילד קטן שחזר עם שתי כוסות קפה ומגש בקלאוות. לאחר שטעמנו ממבחר הממתקים הטורקיים בצד הקפה המר מתוק ישבתי להסתפר. הספר היה מקצוען ולמרות זאת קצת פחדתי, כאשר הניף לעברי את התער לחיתוך הפאות. פחדתי הרבה יותר כאשר לסיום הוא הדליק פיסת בד טבולה בספירט והחל לשרוף את השיער שצמח על האוזניים. רק אז הבנתי מה פשר הריחות המוזרים שקיבלנו את פנינו בכניסה.

כמה דקות לאחר שהגענו לחדר במלון, צלצל הטלפון והסוכן המקומי הזמין אותי לפגישה במשרדו, לאחר שפע התנצלויות על כך שלא קיבל את פנינו בנמל התעופה. ישבנו יחד ועברנו על המסלול והוא הסביר לי את הקושי להוציא רכב שכור מחוץ לטורקיה. "אין ברירה", אמר, "נקנה רכב חדש, נרשום אותו על שמך ותוכל לצאת עם הרכב החדש שלך ליוון ובולגריה". קניית הרכב ורישומו גם בדרכון ארכה שלושה ימים, אותם העברנו באירוח וי.אי.פי של הסוכן המקומי: סיורים מודרכים בעיר, כניסות לכל אתרי התיירות, מסעדות ומועדוני לילה.

איסטנבול, 30-3-1988

לאחר שלושה ימים נפגשנו במשרדו של הסוכן המקומי כדי לקבל את מפתחות המכונית החדשה "שלי". הוא היה עסוק ודיבר בטלפון. ניסיתי לעקוב אחרי השיחה ולא הצלחתי להבין אף מילה אחת – טורקית שפה קשה !

נסענו ברנו שתים עשרה החדשה תוצרת טורקיה וחצינו את רמת אנטוליה בדרך לקושדסי. בכניסה לעיירה בורסה עצרו אותנו שלושה שוטרים, באשמה של נהיגה מהירה בשטח עירוני. ביקשו לבדוק את רישיונות הרכב ולא הצליחו להבין מאיזה צד לקרוא את הפספורט הישראלי. הם דיברו אך ורק טורקית, אמרו לי מילים כמו "ראדאר ראדאר", אמרו "ספיד ספיד" ואני עניתי להם בעברית – "לא מבין מה אתם רוצים". הראו לי את מכשיר המכ"מ והצביעו על מד המהירות במכונית ועדיין "לא הבנתי". ראו שאין עם מי לדבר ואמרו לי בטורקית שוטפת ותנועות ידיים לעוף להם מהעיניים. את זאת הבנתי ועפתי. כאמור – טורקית שפה קשה !

המשכנו בנסיעה. את הווייז עדיין לא המציאו, אבל השילוט בדרכים היה באותיות לטיניות ועל כך תודה למנהיג הטורקי כמאל אטאטורק, שאת הפסלים שלו ראינו מוצגים בכל כיכרות הערים ובכל האתרים שעברנו בדרך: מבורסה ועד הר אולו דאג המושלג ופמוקלה המדהימה, מאיזמיר ועד פרגמון וטרויה.

הגענו למעבר הגבול בין טורקיה ליוון, חצינו את הגבול הטורקי ושם נעצרנו. מסתבר שבכדי להכניס רכב ליוון יש צורך בתעודת ביטוח מיוחדת, סוג של גרין קארד בינלאומי, אותו ניתן להוציא רק בעיר הטורקית מרחק ארבעים קילומטר מהגבול. חזרנו לגבול הטורקי ולא הסכימו להחתים את הדרכון שהרגע הוחתם. נתקענו בין הגבולות. מחוסר ברירה, בחיל ורעדה, הפקדנו את הדרכונים שלנו בידי מאכער מקומי אשר לקח את הדרכונים, עלה על אופנוע ונעלם. שעתיים ישבנו בין מעברי הגבול רועדים מפחד, שמא נפלנו על נוכל שלא יחזור לעולם. סוף טוב הכל טוב – הוא חזר עם החותמות הנדרשות, עברנו את הגבול והגענו בשלום לסלוניקי ביוון.

הנציג המקומי בסלוניקי היה איש חביב ביותר, הוא קיבל אותנו בזרועות פתוחות, דאג שיהיו פרחים ופירות בחדר המלון ושאר פינוקים. בערב הוא הזמין אותנו למסעדת דגים נהדרת על חוף הים ויחד עם רעייתו בילינו ערב נפלא. למחרת הוא נסענו יחד לחלקדיקי וביחד קיימנו סיורים במספר בתי מלון ופגישות עם המנהלים ואנשי השיווק. לפני שהתמקמנו בבית המלון האחרון ללינת לילה, ביקשתי לבקר במערת הנטיפים פטרונלה, כחלק מהמסלול המתוכנן, שהרי הישראלים אוהבים מערות נטיפים. מגרש החניה של המערה היה ריק וגם הקופה הייתה סגורה, פתחו את המערה במיוחד בשבילנו. הנציג החביב הפגיש אותנו עם המדריך המקומי של המערה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות והוא חזר לסלוניקי.

המערה היא מערת נטיפים ככל המערות, אבל ייחודה בכך שנתגלו בה ממצאים פרה היסטוריים ומוצגים בה גם שלדי אדם, כחלק מהמוזיאון לאנתרופולוגיה. בין הסבר להסבר שוחחנו עם המדריך שלנו, סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת סלוניקי, שמעולם לא הדריך ומעולם לא פגש ישראלים. תוך כדי שיחה סיפרנו לו שרוב תושבי ישראל הם יהודים. "גם אתם יהודים ?" שאל. כשהשבנו בחיוב התחיל לצעוק: "זה אתם שהרגתם את ישו !!!". ניסיתי להרגיעו בהתלוצצות, שאנחנו היינו ילדים קטנים כאשר רצחו את ישו – זה לא עזר הוא המשיך לכעוס. היינו בטוחים שהוא ילך וישאיר אותנו סגורים במערה ואנו נצטרף לשלדים המוצגים במערת פטרונלה.

פיצוי על טראומת המערה קיבלנו ממנהל המלון בו התאכסנו שהיה ידיד ישראל. לאחר ארוחת ערב משותפת אתו במלון, "הכריח" אותנו לצפות ביחד במשחק כדורסל ששודר בטלוויזיה. כאשר מכבי תל אביב ניצחה את אריס סלוניקי לא היה מאושר ממנו. ניסינו להיראות גם אנחנו מאושרים, אבל ספורט בכלל וכדורסל בפרט מעולם לא עניינו אותי. בבוקר ראינו את הכותרת הראשית בכל העיתונים, אמנם ביוונית אבל באותיות קידוש לבנה וחשבתי לעצמי: שוב אנחנו המכבים ניצחנו את היוונים, אמנם זה היה בפסח ולא בחנוכה, אבל גם זו לטובה.

הגענו לבולגריה. שלושת הימים במדינה זו היו מדכאים עד למאוד. מיד לאחר מעבר הגבול עקבו אחרינו שני בחורים במכונית רוסית עלובה וסימנו לנו בידיים, שהם מציעים לנו להחליף כסף למטבע המקומי והיו מאוד מאוכזבים כאשר סירבנו. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה קטנה, אכלנו את מנת היום, מנה שהרסה ליעל את הקיבה – כאבים ושלשולים במשך יומיים. שילוטי הדרך היו באותיות קיריליות בלבד ועמדנו כמעט חצי שעה לפענח ולהבין את השלט  СОФИЯ = סופיה.

כשנכנסו לסופיה כבר ויתרנו על הניסיון לפענח את השילוט, מצאנו בחור צעיר על טוסטוס, דובר אנגלית, אשר התנדב להראות לנו את הדרך למלון נובוטל. המלון עצמו היה מפואר ומרשים אבל האנשים ברחובות, בחנויות, בתחנת הרכבת הסמוכה למלון – כולם היו כבויי הבעה. ארוחת ערב אכלנו במסעדת המלון, מקום גדול ומרשים כך גם התפריט. רק זוג אחד היה במסעדה ובגלל גודל המקום היא נראתה נטושה עוד יותר. רוב המנות בתפריט העשיר לא היו בנמצא, מה שכן הצלחנו לקבל היה רחוק מטעים – אבל, היו במקום שלושה נגנים, שעמדו וניגנו על ידנו וכששמעו שאנחנו מישראל אפילו ניגנו "הבה נגילה".

המלון היה ממוקם במרכז העיר ובבוקר יצאנו לסיור רגלי לאתרי התיירות. התחלנו בשוק: מאות דוכנים צמודים זה לזה לאורך של שני קילומטר, כולם מסומנים ברישיון מטעם השלטונות ובכולם אין כמעט כלום: מלפפוני ענק, כרוב לבן בגדלים שונים ותפוחי אדמה. נכנסנו לכלבו הענק ברחוב הראשי ומצאנו מאות מדפים ריקים, בכדי שלא יראו את הריקנות מלאו את המדפים באריזות ריקות של אבקות כביסה ובקבוקים ריקים של סבון נוזלי. בית הכנסת היה בשיפוצים, אבל היה פתוח והתקיימה בו תפילת שחרית לחג שני של פסח. קיבלו את פנינו בשמחה כיהודים מארץ ישראל, סיפרו בגאווה איך שלטונות בולגריה עוזרים במימון השיפוצים וכמעט התעלפו כאשר תרמתי לבית הכנסת עשרים דולר. אגב, אני תמה אם ההלכה מתירה קבלת כסף בחג הפסח ?

אמנם יש בבולגריה כמה שכיות חמדה כמו אתר הסקי ויטושה ומנזר רילה המרשים בהן ביקרנו, אבל המחסור והעוני גרמו לנו לקצר את השהות בארץ זו. את הלילה השלישי בבולגריה העברנו במלון נובוטל בעיר פלובדיב, בחדר רגיל (לא סוויטה) שהיה הגדול ביותר, המפואר ביותר והמאובזר ביותר שהייתי מעודי. יצאנו לאכול גלידה בדוכן קטן בפינת הרחוב, המוכר היה מצויד במאזניים ושקל כל כדור לבל תבוזבז ולו טיפה אחת של גלידה. הפער בין העוני והדלות לעושר והפאר לתיירים גרם לנו לקום מוקדם בבוקר, לוותר על אתרים בדרך ולחצות את הגבול לטורקיה.

את הלילה העברנו בעיר אדירנה, משם חזרה לאיסטנבול וטיסה הביתה.

חזרנו עם תיק גדול מלא ברושורים, חוברות הדרכה, מפות ערים ואתרים, צילומים שאני צילמתי וצילומים שצילמו אחרים. עד היום איש לא פנה אלי לברר, לשאול, לראות את החומר הרב שהבאתי עמי או אפילו לשאול איך היה.

והמסלול ? הוא נשאר על הנייר בלבד ובחלומות.

==========

קישורים:

### בדיקת מסלול: טורקיה-יוון-בולגריה - יוטיוב - 28-3-1988

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

יוון / שלום נוי

סוכות 1978

"איך היה בז'נבה ?" שואלת אותי טובה נצר לאחר שובי לארץ. כזכור, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. "בעלי, אילן, לא רוצה לטוס, אולי תשכנע אותו . . ." מציעה טובה. גם טובה ואילן וגם יעל רעייתי לא היו מעולם בחו"ל ואנחנו כבר בני שלושים פלוס פלוס. נפגשנו שני הזוגות והחלטנו לטוס לארץ קרובה – ליוון.

קנינו את "מדריך לפיד ליוון" ספר ההדרכה היחיד באותם ימים ונפגשנו עם אברהם לזר יליד יוון. אברהם נשוי לבת דודה של אמא של יעל והם גרים בחיפה. לא התעצלנו, נסענו לחיפה, נפגשנו עם אברהם וקיבלנו הרבה עצות שימושיות. "לא משנה באיזה מסלול תבחרו", אמר אברהם, "אתם חייבים להגיע ולבקר במטאורה, הסמוכה לעיר ילדותי לריסה".

טובה הייתה מנהלת בית ספר כפר מל"ל, בית ספר בו לימדה יעל ולכן בחרנו לטוס בחופשת סוכות. כשבוע לפני סוכות, הצטרפה לטיול אחת המורות מבית הספר, אורנה, ובעלה אריה רוף הצעירים מאיתנו במספר שנים. השישיה נחתה באתונה, בירת יוון, וכך התחילה חברות שנמשכה שנים רבות – שנים של פגישות ובילויים, של טיולים בארץ ובעולם, של גידול ילדים ובעיקר הרבה מאוד ארוחות משותפות.

תוכנית הטיול הייתה מאוד פשוטה: כמה ימים באתונה וסביבותיה, שייט במעבורות בין שלושה איים מרכזיים, במכונית לצפון יוון - לריסה ומטאורה וחזרה לאתונה. כבר ביום הראשון הבנו שהתקשורת ביוון תהיה לא פשוטה, האנגלית המצויינת שלנו לא הועילה כאשר השפה היחידה ביוון הייתה יוונית. זה התחיל כאשר חנינו ברחוב קטן ובכדי לזכור את שם הרחוב פענחנו את הכתובת ביוונית: Οδός = אודוס. רק כאשר רצינו לחזור לרחוב בו חנינו גילינו ש"אודוס" ביוונית זה: "רחוב" . . . והיו המון "אודוסים" בכל מקום.

החלטנו לדבר עברית ולהכניס לטקסט מילים אוניברסאליות. כאשר רצינו לאכול במסעדה סלט יווני, השתמשנו במילים גריק סלט וזה עבד. אבל, כשרצינו בצל בסלט היווני, נאלץ אריה לעמוד ולבכות - מסתבר שגם ביוון כאשר חותכים בצל לסלט, זולגות הדמעות כמו בעברית. זה הצליח, קיבלנו בצל בסלט. מצבנו היה הרבה יותר קשה, כאשר רצינו לשוט מהאי סירוס לאי טינוס. נכנסנו למשרד נסיעות בנמל והסברנו בעברית, תוך הפניה אל המפה שעל קיר המשרד ושימוש במלים סירוס וטינוס. האיש במשרד הניע ראשו מימין לשמאל ואמר שלוש פעמים נאיאס. גם במשרד השני אמרו לנו נאיאס וכך גם במשרד הבא. היינו אובדי עצות עד שגילינו את המובן מאליו ליוונים: הנעת הראש מצד אל צד זה "כן" ומלמעלה למטה זה "לא". המילה "נה" – זה כן ו"אוכי" זה לא. תשאלו: מה זה נאיאס ? – מאוד פשוט: זהו השם של המעבורת שמעבירה מאי לאי.

על המזח בנמל סירוס

איך הגענו לסירוס ? אי שאיש לא שמע את שמו ובוודאי לא היה בתכנון הטיול שלנו. יצאנו מנמל פיראוס ושטנו ביום שטוף שמש, כאשר היעד שלנו הוא האי נקסוס, אי מומלץ לתיירים. לאחר כשעה של שייט נעים על מעבורת, שהייתה מלאה רובה ככולה בתושבי האיים, החל הים לגעוש. הגלים היו גבוהים ביותר והמעבורת החלה לעלות ולרדת, כאשר אנחנו התחלנו להרגיש את מערכת העיכול שלנו מתהפכת בקרבנו. כולנו הקאנו את בני המעיים שלנו אבל התנחמנו בכך שגם היוונים שעל המעבורת ואפילו הזקנים והזקנות שרגילים לשוט הקיאו את נשמתם.

"במקום הראשון שהיא (המעבורת) עוגנת אני יורדת !" אמרה יעל בתוקף, כשפניה ירוקות לאחר הקאות רבות, "אתם רוצים להיצמד לתוכנית ? תעשו זאת בלעדי !". המעבורת הגיעה לתחנה הראשונה וכך ירדנו באי סירוס.

נכנסנו למשרד נסיעות בנמל סירוס וקנינו מפה של האי. ראינו מפרץ יפה על המפה והחלטנו להגיע לשם. הפנו אותנו לאוטובוס מקומי שעמד לצאת לכפר היחיד שבמפרץ וכך עלינו על האוטובוס לכפר קיני. בדרך עצר האוטובוס במקומות שונים, העלה והוריד נוסעים עם סלים, עם ארגזים וחבילות ועם כלובי תרנגולות, אווזים ושאר בעלי חיים. בדרך הרצופה עליות וירידות היו הרבה עיקולים חדים ומסוכנים וברוב המקומות האלה בנו מצבות קטנות עם צלבים ונרות דולקים בתוכן. "זה לזכר אלו שלא לקחו טוב את העיקול", הסבירו לנו.

הגענו לכפר קיני ששכן בלב מפרץ מקסים ביופיו. נכנסנו לטברנה שליד תחנת האוטובוס ובקשנו לאכול ארוחת צהריים. הסבירו לנו בתנועות גוף וסימני ידיים שהמטבח סגור וייפתח עוד מעט. "אין טברנות אחרות בכפר מלבד זאת שכאן" אמרו לנו. נאלצנו לשבת ולחכות, ואכן, לאחר כשעתיים הגיע בחור צעיר על קטנוע הציג את עצמו כ"ג'ורג'" והכין לנו ארוחת צהריים (מאוחרת). הבנו שהמושג "חור נידח" חל על הכפר הקטן הזה ושאלנו איך יוצאים מכאן ? והתשובה: רק באוטובוס אשר מגיע רק פעם אחת ביום. אין מלון במקום או בסביבה, אבל יש גברת אחת שמשכירה חדרים. תמורת כמה דרכמות בודדות נשארנו לישון במקום.

בבוקר קמנו ומיהרנו לשתות קפה בטברנה המוכרת לנו, אך מסתבר, כי יורגוס (ג'ורג') עדיין לא התעורר. ראינו התקהלות על חוף הים בין סירות הדייגים, חמישה דייגים בבגדי עבודה התווכחו בקול ובתנועות ידיים. לאחר כעשר דקות של ויכוחים ודיונים, הם, כנראה, קיבלו החלטה שאין טעם לצאת לעבודה היום ושמו פעמיהם לטברנה. יורגוס עדיין לא הגיע ואנחנו הצטרפנו לדייגים לטורניר שש בש סוער. כאן למדנו את המושג "העבודה היא לא ארנבת – היא לא תברח, אפשר לשבת".

עד שיגיע האוטובוס שיוציא אותנו מהמקום החלטנו לשוטט בסמטאות הכפר. מרחוק שמענו קולות של ילדים, הלכנו בכיוון והגענו אל בית הספר. חדר אחד לא גדול ובתוכו כשנים עשר ילדים בכל הגילים. מורה אחד צעיר לתלמידים בני חמש עד ארבע עשרה. ביקשנו רשות להיכנס ל"כיתה" והמורה אישר בשמחה. הוא לא ידע אף מילה באנגלית, אבל כשהזכרנו את המילה ירושלים הוא הבין ושמח לשתף את הילדים בחוויה המדהימה של פגישה עם מורים מעיר הקודש ירושלים.

המשכנו לשוטט בסמטאות הכפר ובצמוד לאחד הבתים הנמוכים עמד מקרר עם גלידות ושלגונים. קנינו גלידה ובעלת המקום, זקנה מקומטת, הזמינה אותנו להיכנס ל"חנות", חדרון קטן עם כמה מדפים וכמות קטנה של מוצרים. בפינת החנות עמדה מרכזת טלפונים כמו מהסרטים של פעם – חוטים, שקעים ותקעים. החלטנו להתחכם עם הזקנה: "אפשר להתקשר לישראל ?" שאלנו, הגברת לא התרגשה, חיפשה ומצאה ספר טלפונים מרופט והחלה לדפדף. לא הבנו מה קורה והתחלנו להתחרט על ההתחכמות שלא הייתה במקומה. בעלת החנות סיימה לדפדף, הראתה לנו שמצאה את מה שחיפשה, את הקידומת לישראל. היא סימנה לנו לחייג ותוך שניות שמענו את קולות  הילדים שלנו בבית, בישראל. מי צחק ממי ?

כשהגענו לאי טינוס כבר היינו למודי ניסיון: אמנם נסענו באוטובוס לחוף הנהדר במפרץ פנורמוס אבל וידאנו שיש אוטובוס בחזרה באותו יום, וידאנו שאפשר לאכול ארוחת צהריים בטברנה שפועלת כל היום ומגישה פירות ים טריים. עד כדי כך טריים היו הקלמארי, שצפינו מקרוב כיצד מנקזים את הדיו מקרבו של הדיונון תוך הטחתו בקיר המזח הצמוד לטברנה. היינו למודי ניסיון עד כדי כך שדאגנו מבעוד מועד להזמין בבוקר מוסקה אמתית לארוחת ערב בטברנת השקנאים, הצמודה למלון שלנו בעיר. כאשר פרצו הזקנים היושבים בטברנה, כטוב ליבם באוזו, בריקוד סיריטאקי סוער, היה זה בונוס להנאתנו.

על המזח במפרץ פנורמוס

בכל המסעדות שאכלנו נהגו להניח על השולחן גיליון נייר כמפת שולחן. בסיום הארוחה כאשר ביקשנו חשבון לתשלום, שלף המלצר את העט או העיפרון וחישב על גיליון הנייר את החשבון. באותם ימים שילמנו בדרכמות, המטבע של יוון. אף לא פעם אחת הצלחנו לנחש את גובה החשבון – תמיד זה יצא פחות מהחישוב שלנו וזול בהרבה ממחיר ארוחה במסעדה בישראל. היו זמנים . . .

בדרך למטאורה עברנו דרך לריסה עיר ילדותו של אברהם לזר, קרוב משפחתה של יעל. במרכז העיר הקטנה נערך באותו יום יריד החורף. כל שנה מגיעים סוחרים ומוכרים לתושבי העיר ותושבי הכפרים בסביבה ביגוד והנעלה לקראת החורף המתקרב ובא. לצד היריד הוקם במקום גם "גן שעשועים": גלגל ענק ממש לא ענק, סוסים עולים ויורדים מונעים על ידי אופניים, משחקי קליעה למטרה והשחלת טבעות, ממתקים, בלונים ושאר שטויות לילדים. באחד הדוכנים מכרו צפצפות מיוחדות: רצועה קטנה של פח דק אליו מחוברת פיסת פלסטיק. המוכר לימד איך מצמידים את הצפצפה לחיך והדגים ציוץ של ציפורים. אריה קנה שתי צפצפות בחמש דרכמות.

דוד אברם צדק. מטאורה הוא מקום מיוחד במינו. צוקי סלע אדירים בגודלם כשמעל הוקמו מנזרים, שהגישה אליהם קשה ביותר. הגענו למטאורה בזריחה והמקום היה מרשים במיוחד ומלא הוד. לאחר ההתפעלות מהמקום וצילומו מכל צד, לאחר שהחלפנו בגדים (מכנסיים ארוכים לבנים וחצאיות לבנות), התחלנו לטפס במדרגות אל אחד המנזרים. אריה צעד מאחור והרגיז את כולנו בניסיונותיו להפעיל את הצפצפה. פה ושם נשמע ציוץ של ציפור או צליל מעצבן אחר, כאשר לפתע דממה. הסתובבנו וראינו את אריה חיוור כסיד – "אל תשאלו, בלעתי את הצפצפה". ניסינו להרגיע אותו, "זה ייצא בסוף, תבדוק בשירותים . . .".

עכשיו ניתן לגלות: הצפצפה לא יצאה עד היום.

=========== 

קישורים:

### זיכרונות אברהם לזר

### יוון 1978 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חו"ל וכו' / שלום נוי

יוני 1981

אסף, הבן הבכור שלנו, מסיים כיתה ח'. במסיבת הסיום אומר לי דוד אגמון, מנהל בית הספר, שהוא ממהר לעזוב את המסיבה - יש לו טיסה עם קבוצה כמדריך בחו"ל.

"אני לא מבין", כך הוא אומר לי, "למה אתה לא מתחיל להדריך, קח את הטלפון של שמולי'ק מ"הסתור" ותגיד שאני שלחתי  אותך".

שמולי'ק פריהר למד איתי באוניברסיטה. לא הייתי צריך את קשריו של דוד אגמון כדי להגיע אליו. נפגשנו במשרדי חברת "הסתור" והוא הזמין אותי מיד, למפגש הדרכה ממוקד לקראת ליווי קבוצות לרומניה. כל הישראלים טסים לרומניה ויש צורך דחוף במדריכים, הגעתי למפגש בגימנסיה הרצליה ולמדתי: איך משחדים במכס, במסעדות, בבתי המלון, בכניסות לאתרים וכו'. קחו אתכם הרבה מסטיקים, סיגריות, גרבי ניילון ודולרים, כך תדאגו להצלחת הטיול.

"זה לא בשבילי", אמרתי לשמולי'ק והחלטתי לוותר על קריירת המדריך בחו"ל.

שבועיים לאחר המפגש, הטלפון מצלצל ושמולי'ק שואל אם אני יכול לטוס למחרת היום ולהחליף מדריכה שחייבת לחזור ארצה מאתונה. למחרת הייתי באתונה, בירת יוון. אפרת סופר העבירה לי "קורס הדרכה" של מספר שעות איך מנהלים טיול. אפרת חזרה לארץ אחרי יום "חפיפה" ואני למדתי בדרך הקשה ולבד, במשך ששה מחזורים, בני שבוע כל אחד, איך להיות מדריך טיולים. כל שבוע הגיע מחזור חדש של נהגי אגד תיור והתהליך הקשה של לקבל קבוצה של "מומחים" לתיירות, לטייל בעיר העלובה והלא תיירותית, ולהצליח להחזירם למטוס עליזים ומרוצים – זה היה בית הספר לתיירות שלי.

לא פלא שכאשר חזרתי, הציע לי שמולי'ק להדריך בקורס מלווי קבוצות, בשיתוף עם בית הספר המרכזי לתיירות בירושלים. הקורס הראשון היה בערד. אני לימדתי את כל הנושאים הקשורים לארגון ומנהלה של הטיול. בעיקר התמקדתי בדרך בה מתגברים ומטפלים בתקלות במהלך הטיול. המצאתי תקלות דמיוניות וביחד הצענו דרכים להתגבר עליהן.

ארבע פעמים טיילתי בסקנדינביה.

בפעם הראשונה היה זה טיול פרטי ביחד עם דודו וחיה דהאן. היה זה טיול מאורגן בחלקו (הפיורדים בנורווגיה), פרטי בחלקו (בנהיגה במכונית פרטית בשבדיה) ומשפחתי בחלקו (דנמרק). התארחנו אצל דוד זמי, האח הצעיר של אבי.

במלחמת העולם השניה, עם גירוש היהודים מגרמניה לפולין, הועלה זמי על ידי הוריו על "רכבת ילדים", רכבת אשר הבריחה ילדים מגרמניה לדנמרק. בדנמרק הסתירו אותם מפני הנאצים אצל משפחות בכפרים. למשפחה שהסתירה את זמי היתה בת יחידה, זמי התאהב ברות, הבת, ולימים התחתנו.

התארחנו אצל זמי ורות בדירתם בקופנהגן. הם גרו בקומה השלישית, מול בית העלמין העירוני הקטן והמטופח. זמי ורות ארחו אותנו כמנהג המסורת הדנית: ארוחות כבדות ובעיקר שתיה חריפה. לעולם לא נשכח את ארוחת הערב המקומית שבישלה למעננו בתם היחידה, רגיצה, בדירתה הקטנטונת בעליית הגג. אי אפשר לשכוח את ה"סאקי" (משקה חריף על בסיס אורז) אשר זמי הכין בעצמו ובעיקר ואת הבקבוק הריק של הוויסקי שהבאנו להם כמתנה מחנות הדיוטי-פרי ושהוא ורות חיסלו תוך יומיים. 

נחתנו בקופנהגן מוקדם בבוקר, לאחר לילה ללא שינה. זמי ורות אספו אותנו בנמל התעופה ולקחו אותנו לקנות מצרכים לארוחת הבוקר. בארוחה שכנע אותנו זמי לטעום מהסאקי שהכין. לא רצינו להעליב ושתינו. לאחר כוסית אחת קטנה של סאקי גם פסל בתולת הים בנמל קופנהגן נראה שונה.

יעל, זמי, רות ובתולת הים הקטנה

בפעם השניה הוזעקתי על ידי שמולי'ק להדריך קבוצה, בזמן מלחמת לבנון השניה. המדריך שתוכנן לצאת עם הקבוצה לסקנדינביה היה במילואים והוא שכנע אותי לצאת במקומו. היה זה טיול עם תקלות רבות: אוטובוס שהתקלקל בשבדיה בדרך לשטוקהולם. נהג האוטובוס שזוהי לו הפעם הראשונה לנהוג באוטובוס מטיילים, עד אז נהג רק משאיות כבדות. זוהי גם הסיבה שהוא טעה טעויות רבות בדרך. מדריכה מקומית שלא הגיעה והיה צורך להטיס מחליפה מקופנהגן לשטוקהולם. ועוד תקלות רבות קטנות כגדולות.

האווירה בסקנדינביה הייתה אנטי ישראלית בשל המלחמה, אבל הטיול היה מוצלח ביותר. בין הנוסעים היו שני נערים שעזרו לי מאוד בעבודות הטכניות ובנשיאת המזוודות. שני נערים שזה היה טיול בר המצווה שלהם, בנים לשני זוגות שאחד מהם היו חניתה ואיציק לנדוי מרעננה. איציק לא התעניין בטיול, לא שם הארץ ולא שם העיר, מה שעניין אותו היה אוכל, שינה וקזינו. עברו שלושים שנה ונפגשנו בטיפולי כימותרפיה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. איציק המשיך לא להתעניין, הפעם לא התעניין בפרטי המחלה והטיפולים. לימים, חניתה פחדה לספר לנו על מותו של איציק וכאשר נודע לנו באנו לבקר אותה זמן רב לאחר השבעה, סיפרה כי כך נהג עד יומו האחרון.

בפעם השלישית נסעתי עם קבוצה של גיל הזהב. לקבוצה הצמידו אחות, למקרה הצורך. היה זה טיול קל ונעים, לאחות לא הייתה עבודה כלל, אבל אני הייתי צריך להרגיע את האחות חסרת המנוחה. היא הייתה עסוקה בקניות ומאחר ואף למדה הדרכת טיולים הייתה עסוקה בלחנך את הנוסעים.

הטיול הרביעי היה טיול מיוחד בכדי ללמד באמצעותו בקורס מלווי קבוצות: טיול כל התקלות האפשריות. היה זה טיול מקיף ומודולרי שכלל: טיסה למוסקבה, רכבת לילה מפחידה ממוסקבה לסנט פטרבורג, אוטובוס רוסי מקרטע מסנט פטרבורג להלסינקי שבפינלנד, טיול מקומי בהלסינקי, שינוי השייט לאניית פאר הגדולה בעולם לשטוקהולם, אוטובוס שטעה והגיע לנמל אחר בשטוקהולם, שייט מסובך בפיורדים של נורווגיה, טיול בדנמרק וטיסה ישירה חזרה לארץ.

כל התקלות הדמיוניות שהמצאתי באותו קורס מדריכים בערד התממשו בטיול הזה. מתקלות קטנות של עיכוב נוסעים בשדה התעופה של מוסקבה, אוטובוס מקולקל בדרך, מזגנים שאינם פועלים, מסעדות ללא לחם ושאר מוצרי יסוד ועד התנפלות וחטיפת ארנק בתחנת הרכבת, רכבת תקועה בדרך, משאית מתהפכת על מכולת המזוודות שלנו בזמן השייט ושיא השיאים: מותה של אחת הנוסעות.

לא פלא שגם הטיסה חזרה לארץ לא הייתה טיסה ישירה מקופנהגן, כמתוכנן, אלא טיסת המשך ארוכה ומפרכת דרך הלסינקי.

החלטתי לוותר, הפעם באופן סופי, על קריירת מדריך בחו"ל.

==========

קישורים:

### הטיול הראשון לסקנדינביה - 1979

### הדרכת קבוצות בחו"ל

### לרשימת כל הסיפורים