היום, יום ראשון 8 בינואר, נפטר שלמה ברודי.
שלמה נטמן בבית העלמין "מנוחה נכונה" עם רעייתו קלרה.
זה ההספד לשלמה שנשאתי בהלווייתו:
לפני חמש שנים בדיוק בשבעה בינואר 2018 עמדתי כאן במקום הזה ונפרדתי בשמי ובשם כל השבט שלנו, שבט נוי, מקלרה רעייתך.
סיפרתי איך לפני חמישים ושבע שנים, בשנת
1966, קנינו את הדירה ברחוב הנרקיס מספר שלוש א', בשיכון עממי בהוד השרון. השכנים
עם קיר משותף בינינו, בבית הדו משפחתי, ברחוב הנרקיס מספר שלוש ב' היו קלרה, שלמה
וילדיהם. סיפרתי איך זמן קצר לאחר שעברנו לגור שם הסרנו את הגדר שהפרידה בין שתי
החצרות, איך יצרנו חצר אחת גדולה, קנינו ביחד מכונה לכיסוח הדשא – כך התחילו יחסי
שכנות נדירים בין משפחתנו לבין משפחתך, משפחת ברודי.
ציטטתי את שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם, בספר
משלי (פרק כ"ז פסוק י'):
"טוב שכן קרוב מאח רחוק" – ומשפחותינו, משפחת נוי ומשפחת ברודי יכולות להעיד ששלמה המלך צדק: בימים טובים ובזמנים רעים, ברגעים של שמחה וברגעים של עצב, בחגים ובימי צרות וקושי, השכנות הטובה שלנו החזיקה מעמד. כל כך הרבה שנים ללא קצה התחלה של ריב זה לגמרי לא פשוט.
בשנים האחרונות, ובמיוחד כאשר ליוויתי את
שלמה לבתי חולים, או לטיפול רפואי, שאלו אותי, כדי למלא טופס רישום: "מה אתה
בשבילו?" לא ידעתי מה להשיב, שהרי אינני בן משפחה מצד אחד אבל מצד שני היינו
ממש משפחה: את החגים חגגנו יחד באירועים משפחתיים היינו יחד ובשנים האחרונות כאשר
מצבו הרפואי של שלמה התערער – נכנסה לתמונה בתנו טל, עם הידע המקצועי שלה, דאגה
לכל צרכיו ואף למעלה מכך ושוב: היינו יחד!
אז מה עונים לממלאי הטפסים ששואלים "מה
אתם בשבילו?" את שאמר שלמה המלך?
זה מזכיר לי סיפור קצר. ומעשה שהיה, כך
היה: שלמה היה זקוק לניתוח בכתף ומכיוון שהיה צריך לחכות זמן רב לתור, הציע לו
הרופא שלו, שינתח אותו בבית חולים "מעייני הישועה", זהו בית חולים חרדי
בלב בני ברק החרדית, אבל התורים שם קצרים ביותר. לאחר הניתוח העבירו את שלמה לחדר
ובו שתי מיטות. שלמה ישן, מתאושש לאחר הניתוח, אני מתרוצץ לארגן את הניירת הלא
פשוטה של אשפוז אצל הדוסים ויעל יושבת ליד מיטתו של שלמה. יעל בולטת בנוף: ללא פאה
על הראש ובמכנסיים. ליד המיטה הסמוכה בחדר, ישב גבר חרדי וקרא פרקי תהילים. יעל,
ידידותית לסביבה, פנתה אל היהודי והחלה לקשור אתו שיחה. השאלה הראשונה ששאל אותה
הייתה (כמובן): "מה את בשבילו?". יעל התחילה להסביר שהיינו שכנים,
נותרנו קשורים והיום אנחנו כמו משפחה. היהודי כמעט התפלץ: "מה? גם אצלכם
החילונים יש דבר כזה של תמיכה, לא של בני משפחה? חשבתי שרק אצלנו....".
יכולתי לספר המון סיפורים על שלמה, אבל אחר
כך הילדים והנכדים שלי יגידו שאני חופר. אבל על סיפור אחד אני לא יכול לוותר, אז
ברשותכם: לשלמה היה מספר על היד. מעולם לא חקרנו אותו יותר מדי על הנושא, חששנו
שזה דבר רגיש ולא ידענו כיצד לנהוג. לימים נסענו, יעל ואני, לפולין למסע מחנות
והגענו לאושוויץ. מי שלא היה שם לא יכול להבין את הצמרמורת וההלם שחווינו בביקור
במקום הנורא הזה. כשחזרנו לארץ וישבנו על הדשא עם משפחת ברודי, כפי שעשינו לעיתים
קרובות, סיפרנו על סיור המחנות שעשינו ואז שאלנו בחיל ורעדה את שלמה על אושוויץ.
"יש לי שלוש קלטות בהן אני מספר את קורות חיי" השיב שלמה "זה חלק מהפרויקט
של סטיבן שפילברג, מעניין אתכם לראות אותן?" – באותו ערב ישבנו שלוש שעות,
צמודים למסך וצפינו בשלוש הקלטות, מרותקים ודומעים מבלי לעצור אפילו לדקה.
"חייבים לעשות משהו", אמרתי
לעצמי אחרי הצפייה בקלטות, "אי אפשר לעבור לסדר היום לאחר חוויה קשה כזאת".
השנים חלפו, את הקלטות העתקנו והעברנו לדיסקים ולאחרונה לקובץ באינטרנט בכדי שכל ילדינו
ולאחרונה גם נכדינו יצפו בהן. בשנים האחרונות התחיל שלמה להיות מוזמן ל"זיכרון
בסלון", הוזמן לספר בבתי ספר את סיפור חייו ובעיני החשוב מכל: סיפורו צולם, נערך
ופורסם ברשת האינטרנט וישמר עמנו לעולמי עד. וגם אני אישית, מבטיח לכתוב ולהנציח את
זכרך. שלמה.
ועל השאלה "שבט נוי, ומשפחת נוי - מה
אתם בשבילו?" אני יכול היום להשיב: אני לא יודע! מה שאני כן יודע זה שאנחנו,
כולנו, אוהבים אותך שלמה וכואבים מאוד את לכתך מאתנו.
==========
