לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות ירוחם נוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ירוחם נוי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 28 בינואר 2022

שמואל / שלום נוי

בחודש דצמבר בשנת 1954 נולד אחי הקטן ירוחם, המכונה ירל'ה. בכדי לשתף את המשפחה בשמחה, שלח אבי שני מברקים למתגוררים רחוק. מברק (טלגרמה) הייתה דרך התקשורת המהירה והיחידה, בעידן בו לא היו טלפונים בכל בית בישראל. אבי טרח וצעד ביום גשום וסוער למרכז רמתים, לסניף הדואר. הוא מילא את טופס המברק וכתב: נולד לנו בן נקודה שמו ירוחם נקודה חתומים: שושנה ואריה נויר נקודה. התשלום עבור משלוח של מברק היה לפי מספר המילים וכל מילה הייתה יקרה מפז, לכן דאג אבי, אריה, לכתוב מברק קצר.  את המברק האחד שלח לכתובת של חיים שטיינברוך ב"קפה הנגב", גדרה, ישראל ואת המברק השני כתב בגרמנית ושלח לכתובתו של זמי שטיינברוך בקופנהגן, דנמרק. כך הוא כתב במברקים לשני אחיו, כי החליט לקרוא לרך הנולד על שם אביהם ירוחם.

המרכז למיון והעברת המברקים (מברקה) היה ברעננה. פקיד מיון הטלגרמות ברעננה, שמואל, ראה את שתי ההודעות ושפשף את עיניו: כל הרבה זמן הוא מחפש שריד ופליט ממשפחתו, משפחת שטיינברוך וכאן בבת אחת, גילה שני שרידים. לאחר שמיהר ושלח את המברקים ליעדם ישב ובהתרגשות גדולה כתב לחיים מגדרה מכתב משלו ובו פירט את הקשר שלו למשפחה:

"אנחנו שנינו הנכדים של חיים הרש שטיינברוך ושל פרידה לבית הלר מצ'שאנוב. אגב, אתה קרוי על שמו. כידוע לך, נולדו לחיים ופרידה ארבעה בנים: זליג, מרדכי, יצחק וירוחם. אני בנו של יצחק, הצעיר מששת ילדיו שנספו כולם, לצערי הרב, בשואה. בגיל צעיר אתה עלית לישראל ואילו אני נשארתי שם ובקושי שרדתי את השואה. אנחנו בני דודים מדרגה ראשונה." עוד הוסיף וכתב איך איבד את כל משפחתו בשואה, איך הכיר והתחתן עם ציפורה, אף היא ניצולת שואה, איך הוא לא יודע מה עלה בגורל אחיו ואחיותיו ואיך הוא עוסק בחיפוש קרובים מאז עלייתו לישראל.

חיים ענה לו במכתב קצר: "אני גר בגדרה וזה רחוק (מרחק שני אוטובוסים). אני מציע לך ליצור קשר עם אחי הבכור, אריה נויר, שגם הוא שטיינברוך במקור וגר קרוב אליך בכפר הדר".

שמואל לא התעצל, הלך ברגל בשבת בבוקר, מרעננה לכפר הדר ושם שמע את ההסבר, מדוע אבי קרוי נויר כשהוא בעצם שטיינברוך.

"ההסבר פשוט מאוד" אמר אבא שלי לבן דודו החדש, שמואל, "אמא ואבא שלי, פרידה וירוחם, התחתנו כמו רבים וטובים בחתונה יהודית, הם נרשמו לנישואין בקהילה היהודית, ולא טרחו לרשום את החתונה אצל הרשויות האזרחיות. כשהיינו צריכים להוציא תעודת לידה, לקראת ההגירה לגרמניה, נכתב מעמד ההורים בתעודת הלידה שלי בפירוש ובאותיות קידוש לבנה "בלתי נשואים" (בפולנית "ילד לא חוקי": (nieślubne".

אמר והראה לו את תעודת הלידה שלו:

תעודת הלידה של אריה נויר, 23-7-1912

שמואל שמח לגלות עוד שטיינברוך אחד והסתפק בכך.

"הייתה לכם משפחה כל כך קטנה", שאלתי את אבא "למה לא שמרתם כל השנים על קשר ביניכם ?"

"שמואל היה איש דתי שהקפיד על קלה כחמורה" ענה, "הוא לא הזמין אותנו אליו מעולם וגם אלינו לכפר הדר, מיעט להגיע, שהרי בבית שלנו לא בדיוק מקפידים על כשרות. כאשר חיים אחי, עזב את קפה "הנגב" בגדרה ועבר לגור ברמתים ופתח מעדניה לא כשרה במרכז המושבה, נותק הקשר לחלוטין".

שמואל שטיינברוך, רעננה, 1955

שמואל שטיינברוך נפטר בשנת 2000, עשרים שנה לאחר מותה של רעייתו ציפי לבית הלוי פרידמן. שניהם נקברו זה לצד זו בבית העלמין הישן ברעננה. לבני הזוג לא היו ילדים ולא משפחה קרובה.

בעץ המשפחה שלנו תמצאו את הבן הרביעי והקטן של חיים ופרידה שטיינברוך, את פישל ירוחם, הלא הוא סבא שלי.

==========

קישורים:




יום שבת, 25 במאי 2019

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:
"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.


אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:
"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע
==========

קישורים:

יום שלישי, 7 במאי 2019

מגרש בבת ים / שלום נוי

קיץ, 2005

אחי ירוחם שלמה, הידוע בשם החיבה ירלה, מצלצל ומספר שראה בעיתון מודעה של חברה בשם "השבה". במודעה מפנים את בני המשפחה לאתר אינטרנט ובו רשימת נכסים, של אנשים שנספו בשואה והיו בעלי נכסים בארץ ישראל.

בשנת 1932 הגיע סבא שלי, שמעון לייב רוכמן, ביחד עם האחיין של רבקה אטל רבקה אישתו לארץ ישראל. האחיין, מאיר זלצמן, ודודו שמעון גרו יחד בחדר בתל-אביב. מאיר התחיל לעבוד בבית דפוס בשם "אחדות" ושמעון פתח מפעל קטן לייצור נעליים. הם עבדו קשה והתבססו, עד אשר יכלו לקנות כרטיסים ולהעלות את משפחתם שנשארה בפולין.

בכדי להגיע לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי היה צריך באותם ימים אישור מיוחד. שמעון לייב פנה לסוכנות היהודית וביקש אישור מיוחד (סרטיפיקט) להעלות את אשתו, אביה וארבעת ילדיו. הסוכנות היהודית הפנתה את הבקשה לשלטונות הבריטיים ואלה השיבו בשלילה. הם טענו, ששמעון הגיע לארץ ישראל באשרת תייר שתוקפה פג מזמן ולכן לא רק שלא יתנו אישור למשפחה לעלות לארץ אלא שגם עליו לעזוב, אחרת ייעצר כשוהה בלתי חוקי.
מכתב הבקשה ומכתב הסירוב

בסוכנות היהודית הציעו לשמעון לחזור לפולין ולבקש שם אישור. בכדי לשכנע את השלטונות שיתנו לו אישור עליה, הציעו לו לקנות נכס בארץ. כך עשה. לפני שעזב את הארץ קנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב. האחיין של שמעון, מאיר זלצמן, סיפר לי:
"אמרתי לו: דוד שמעון, לך וקנה את חנות הנעליים במרכז תל-אביב, אבל הוא לא שמע בקולי. אנשים סיפרו לו, כי תל-אביב מתפתחת לכיוון דרום ומחיר המגרשים שם ימריא שחקים בעתיד. הוא מיהר וקנה שני מגרשים בחולות מדרום לתל-אביב, בטרם עזב את הארץ".

מי שנוסע היום בכביש המוביל מתל-אביב לאשדוד, יכול לראות אחרי תחנת הדלק "הסיירים", שטח חולי השייך לעיר חולון. שם נמצאים גם שני המגרשים הקטנים שקנה שמעון. המחיר עדיין לא המריא לשחקים ואנחנו מחכים.

שמעון חזר לפולין. הוא פנה לסוכנות היהודית ולאחר מכתבים רבים ופניות אין ספור, אישרו הבריטים למשפחת רוכמן לעלות לארץ ישראל. השמחה במשפחת רוכמן הייתה מהולה בעצב: שלמה, האח הבכור, שהתחתן בינתיים ואף נולדה לו ילדה, היה צריך להגיש בקשת עליה בנפרד, ולמרבה הצער לא יכול היה להצטרף לאביו, לאמו ולאחיותיו.

חברים ו"מומחים" הציעו לשלמה: קנה אדמה בארץ ישראל ואז יאשרו לך לעלות. שלמה ושניים מחבריו קנו, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, מגרש מדרום לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה פרצה. פולין נכבשה על ידי גרמניה והנאצים השמידו את היהודים. שלמה, אשתו ובתו נספו בשואה.
חברת "השבה" מצאה בין המסמכים של הקרן הקיימת לישראל מסמך שבו כתוב שלשלמה רוכמן ביחד עם שני אנשים נוספים, יש מגרש, כיום בעיר בת-ים. לאחר שפנינו באמצעות האינטרנט ומלאנו טפסים ומסמכים לרוב, מסרו לנו אנשי "השבה", את הפרטים הכלליים של המגרש.

גילי אחותי ואני נסענו לראות את המגרש בבת ים. מחלקת ההנדסה של העירייה מסרה לנו כתובת על הטיילת לחוף הים. הגענו למקום ומתברר שבמקום הוקם מלון. חזרנו הביתה מאושרים: ניצחנו במשחק ה"מונופול" - יש לנו גם מגרשים בחולון וגם מלון בבת ים.

עברו שנתיים ומחברת "השבה" הודיעו לנו שחלה טעות: שלמה רוכמן אחר קנה את המגרש עם המלון ולא שלמה רוכמן "שלנו". עברו עוד שנתיים ועיריית חולון הודיעה שיעברו עוד שנים רבות עד שיגיעו לפתח את המגרשים שלנו.

החלטנו למכור את חלקנו במגרשים ולהפסיק לשחק "מונופול".

===========