סרטן: פרק ד' - ניתוח / שלום נוי

"הסרטן הרים ראש", אומר לי ד"ר שכטר "גילינו ניצנים של זריעה ואנחנו מפסיקים את הניסוי".

"מה באשר לרמיסיה ?" אני שואל.

"רמיסיה פירושה הפוגה. לא אמרנו לכמה זמן. הייתה הפוגה, נגמרה". יש לו חוש הומור מוזר. על חשבוני.

ביום שישי החלטנו לאכול קלמרי ביין לארוחת ערב. שעתיים לאחר ארוחת הערב התחלתי להרגיש כאבים שהלכו והתגברו. החלטנו לנסוע לחדר מיון בתל השומר. בדרך עצרנו פעמיים בהן הקאתי את ארוחת הערב ובמיון קבעו: יש לך חסימת מעיים, נעשה צילום ס.ט. ונבדוק. לקראת הצילום שתיתי חומר ניגודי מגעיל שניקה את בני מעי, הפחית למינימום את כאבי הבטן וביקשתי ללכת הביתה ולפנות למרפאה האונקולוגית.

"חסימת מעיים היא מסוכנת ועלולה לחזור", אומרת ד"ר רוני שפירא כשסיפרתי לה על אירועי יום שישי "אני מציעה שתעשה ניתוח בטן. אתה יכול לעשות זאת בכל בית חולים שתבחר".

"את מכירה מנתח טוב ?" אני שואל.

רוני מרימה את הטלפון ותוך חמש דקות אני לוחץ את ידו של ד"ר דב זיפל. הוא משכיב אותי על מיטת הבדיקות, ממשש את הבטן, מסתכל על הצלקת במורד הטבור שלי ופולט במבטא אנגלי כבד: "אני מכיר את המקרה שלך. . .".

"הרגע הכרנו!", כך אני "איך אתה מכיר את המקרה???"

"בת זוגי עזרה לנתח אותך בבית חולים השרון. היא שסיפרה לי על המקרה. היא סיפרה איך לא ידעו שהגידול שהוציאו לך היה מלנומה". נזכרתי בקיארה הרופאה האיטלקיה הנחמדה.

יש לך בת זוג מדהימה, אני חושב לעצמי, בארוחת הערב בכדי להגביר את התיאבון, אתם מדברים על מה שהוצאת מהבטן שלי?

ד"ר זיפל ניתח אותי ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה. הניתוח היה ארוך והמשפחה שחיכתה באולם ההמתנה, הייתה עסוקה בבדיקה של כל המכונות ומתקני המזון המהיר שהיו בשטח, כולל מתקן מהיר לטיגון צ'יפס, דבר שגרם לבחילה של כולם. לפתע ראו את ד"ר זיפל יוצא במהירות מחדר הניתוח ובידיו מיכל סגור. "היה מצוין", הוא פולט "הורדנו שבעים סנטימטר מהמעי הדק ואני רץ להעביר אותו למעבדה".

למחרת החלו לפנות מיטות רבות במחלקה הכירורגית אונקולוגית, מחשש שיגיעו פצועים רבים ממבצע "עופרת יצוקה" העומד להתחיל בדרום. אני אושפזתי בחדר זוגי עם שמואל מאשדוד. קלרה אשתו הייתה מודאגת מהטילים שאולי יפלו על ביתם ועל משפחתם והוא היה במצב בריאותי ירוד וחלש מאוד וישן רוב הזמן. ד"ר זיפל נכנס לחדרי, ישב על המיטה לידי והסביר: "בניתוח חתכנו את החלק הנגוע של המעי הדק. בסיום הניתוח חיברנו מחדש את שני החלקים שנשארו. בכדי להיות בטוחים שהחלקים חוברו כמו שצריך, אתה חייב לשבת בשירותים ועד שלא יהיו שם תוצאות אתה תהיה בצום ומחובר לעירוי".

הייתי בצום ארבעה ימים. לא אכלתי ולא שתיתי והייתי מחובר לעירוי. כל בוקר נכנס ד"ר זיפל לחדר שלי, עוד לפני שנכנס למחלקה ולחדר שלו, ישב לידי על המיטה ושאל: "נו????". אחרי ארבעה ימים כשרציתי להשתחרר מהעירוי ולהתחיל לאכול, אמר לי ד"ר זיפל: "אתה יודע מה, אני מוכן לוותר לך על יציאה, אני מסתפק בנפיחה. נאד אחד קטן ואתה מתחיל לאכול. פליז . . .".

ביום חמישי זה קרה: הפלצתי! מיהרתי לספר לד"ר זיפל ושלחתי הודעות בטלפון לכל העולם. חזרתי לאכול ולשתות.

למחרת התחילו שלשולים שנמשכו ונמשכו ולא פסקו עד היום. כעבור חודש ישבתי בהמתנה לצילום סי.טי. וד"ר זיפל עבר במסדרון. אני עוצר אותו:"אתה יודע שעבר המון זמן מאז הניתוח ואני כל הזמן משלשל?"

הוא מגרד בראשו ואומר: "תאמין לי, זה הרבה יותר טוב מעצירות!" ורץ לדרכו.

אנשי חב"ד הגיעו למחלקה בערב שלאחר הניתוח שלי, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם צדו את אסף: "אתה נראה יהודי יקר ואתה חייב לברך". למחרת, אני כבר על הרגליים, הם פנו וביקשו ממני לברך על הנר השני ועשיתי זאת ברצון. ביום שלישי כיבדו את עומר בברכה וכך המשפחה כולה הדליקה מידי ערב את החנוכיה של חב"ד. ביום שני, 28 בדצמבר 2008, שוחררתי מבית החולים. את הנר האחרון של חנוכה הדלקתי בבית.

חנוכה בבית, 28-12-2008

==========

קישורים:

### ד"ר דב זיפל, אתר שיבא, סרטון ביוטיוב 

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

סרטן: פרק א' - מה זה? / שלום נוי

 איך הכל התחיל? מתי זה קרה? איפה נמקם את הסיפור על רצף הזמן?

אני אוהב להתחיל את הסיפור ביום שישי, שישי לשישי, בשנת 2008.

כבר שנים רבות שאנו נוהגים לפקוד את פסטיבל חג שבועות באבו גוש. קנינו כרטיסים לקונצרט בשעה שש, בכנסיית "גבירתנו של ארון הברית" באבו גוש. הזמנו שולחן לארוחת ערב, לאחר הקונצרט, במסעדת "בלק סטיר" במוצא. הזמנו חדר ללינת לילה במלון מעלה החמישה. המזוודה הייתה ארוזה והכול היה מוכן לקראת הנסיעה.

יעל יצאה לקניות אחרונות לקראת הנסיעה. בשעה עשר בבוקר בעודי מדבר בטלפון, התחילו כאבי בטן מאוד, מאוד, מאוד חזקים. אני רגיל לכאבים בכלל ולכאבי בטן מסוגים שונים בפרט, אבל כאבים כאלה לא היו לי מעולם. אני מסיים בבהילות את שיחת הטלפון ומתקשר לטל. טל עובדת כאחות כללית, בבית חולים השרון ויודעת לאבחן. אני מתאר לה את כאבי התופת שאני חש בבטן התחתונה מצד ימין.

"כנראה תוספתן" היא אומרת "אבל צלצל למוקד בכדי שנהיה בטוחים".

אני מצלצל למוקד חירום של קופת חולים, מתאר את הכאבים ובינתיים מתחיל לעלות לי החום ויש לי צמרמורות.

"כנראה תוספתן" מאבחנת האחות במוקד "אבל סע למיון בכדי שנהיה בטוחים".

יעל חוזרת מהקניות ואנחנו נוסעים במהירות, לחדר המיון בבית חולים השרון. טל צלצלה לכירורג התורן ד"ר אלחנדרו שיקבל אותי ואכן הוא מקבל אותי מיד ובודק באופן יסודי.

"זה לא תוספתן" קובע ד"ר אלחנדרו "נאשפז אותך במחלקה כירורגית ונבדוק".

החום קפץ לארבעים מעלות ואני רועד בכל גופי מצמרמורות. אני מתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד, בתוספת תרופות משככות כאבים ומורידי חום. מבצעים צילומים מכל הסוגים וקובעים: "במעי הדק באזור האיליאום נצפו מספר לולאות מעי מורחבות ובבטן ימנית תחתונה באזור איליאום סופי, נצפו מספר קטעי מעי בעלי דופן מעובה מאוד עם בלוטות לימפה מזנטריאליות באזור, שגודלם עד 1.5 ס"מ".

אין לי מושג מה זה אומר אבל בטוח שזה לא תוספתן.

אז, מה יש לי? אני שואל.

"נמשיך לחפש", עונה לי מנהל המחלקה הכירורגית.

"חזרנו לפני שבועיים מקפדוקיה", אני מספר לו, "היו שם המון תיירים במלון שלנו שסבלו מכאבי בטן, קיבלו חום ושלשולים. אולי נדבקתי במטוס בטיסה חזרה לארץ".

את חג שבועות ביליתי בבית חולים, מחובר לאינפוזיה ובנוסף גם בולע תרופות מיוחדות שהביאו במיוחד מבלינסון נגד ה"חיידק מקפדוקיה".

קפדוקיה, 12-5-2008

חלפו כמה ימים, כאבי הבטן חלפו גם וגם החום ירד – אני לוחץ להשתחרר. לאף אחד מהרופאים אין מושג מה יש לי והם מסכימים לשחרר אותי. טל מבקשת שאבדק לפני השחרור על ידי ד"ר דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד', המחלקה בה עבדה שנים רבות. הוא "מגלה" שההמוגלובין בתוצאות בדיקות הדם שלי, נמוך עד מפחיד. "תלך הביתה רק לאחר שתקבל מנת דם". ישבתי בבגדי היציאה הביתה, קיבלתי מנת דם וחזרתי הביתה, לאחר שהבטחתי לעשות עוד בדיקות בקהילה, בכדי שנדע סוף סוף: מה יש לי?

במשך חודש ימים, בקהילה, עשיתי בדיקות דם כל שבוע (ההמוגלובין נשאר נמוך), עשיתי גסטרוסקופיה ושני סוגים של קולונוסקופיה (ללא תוצאות). הרגשתי חלש, עייף ובעיקר מבולבל – מה יש לי?

בהתייעצות עם ד"ר ויקה (ויקטוריה) ביילין, סגנית מנהל מחלקה פנימית ד' בבי"ח השרון, אני מחליט להתאשפז לבירור יסודי. במחלקה קיבלתי שתי מנות דם ונשלחתי לסדרת בדיקות שונות ומשונות. דווקא בבדיקה פשוטה, שנקראת פסג', גילו ש"נמצא עיבוי בדופן המעי הדק בחלק האמצעי שלו, ייתכן שמשהו חיצוני לוחץ". מהו המשהו שלוחץ נדע רק אם ניכנס פנימה בניתוח. בינתיים יש דמם פנימי ואנמיה חזקה.

טל פונה לד"ר אלדד פובזנר, מנהל מחלקה כירורגית ב', ומבקשת שינתח אותי, כי הוא הטוב מכולם. הוא מסכים, אך מבקש לדחות את הניתוח עד לאחר שובו מחו"ל בעוד שבוע וחצי. טל מספרת לו על דחיפות הניתוח בשל הדמם פנימי והאנמיה הקשה, הוא משתכנע ומסכים לנתח אותי למחרת היום, זאת אחרי קבלת קהל במרפאה הפרטית שלו בשעות הבוקר, כל זאת בתנאי שיהיה חדר ניתוח פנוי בשעות אחה"צ. טל מתחילה במירוץ להשיג חדר ניתוח לשעות אחה"צ וכמובן מצליחה.

אני מתאשפז במחלקה כירורגית ב'. ד"ר אלחנדרו והרופאה האיטלקיה היפה קיארה מקבלים אותי ומכינים אותי לניתוח: שולחים לשפע של בדיקות ומחתימים אותי על טפסים להסכמה ללפרסקופיה ו/או כריתה, אם יהיה צורך, במהלך הניתוח. אחר הצהריים מתחיל צום מצד אחד ושתיית "מרוקן" מצד שני. את הלילה אני מבלה בין החדר שהוקצה לי לבין חדר השירותים הסמוך שם אני משלשל את בני מעי.

17 ביולי 2008 - יום חמישי: בשעה שש בבוקר, מעיר אותי איש מפחיד עם קול נמוך בעל מבטא סובייטי כבד בשם זוניה – "באתי לגלח אותך ולקחת אותך לחדר ניתוח". "הניתוח רק אחה"צ" אני מוחה "לך תבדוק". הוא הולך ולא חוזר. התברר שזו טעות.

בשעה שתיים בצהריים אני מובל לחדר ניתוח. יעל ושלושת הילדים מחכים בחוץ. ד"ר פובזנר וד"ר קיארה ניתחו ובסיום הניתוח דיווח למשפחה: "היה צורך לפתוח את הבטן ולהוציא את הגידול וכן לכרות חלק בגודל של שישים ס"מ מן המעי. על המעי היה גידול ממאיר אולי קרצינומה וקרוב לוודאי לימפומה".

בשעות הערב, אחרי שקיבלתי מנת דם בחדר התאוששות, חזרתי למחלקה. בני המשפחה חזרו לביתם וטל נשארה לישון במיטה הסמוכה למיטתי, לשמור עלי. בשעה שלוש לפנות בוקר טל מביאה את דו"ח הניתוח שמאשר את שנמסר כבר למשפחה – הגידול נראה כמו קרצינומה או לימפומה, הוא נשלח לבדיקה פתולוגית במעבדה. נדע תשובה מדויקת תוך יומיים שלושה.

בשעה חמש לפנות בוקר טל נרדמה ואני שמרתי עליה . . .

==========

קישורים:

### קפדוקיה, 11-5-2008, סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג