קיבוץ כְּרִית / שלום נוי

אריה בן שש עשרה, הוא החליט להיות מורה והתחיל ללמוד במכינה לסמינר למורים יהודיים. המכינה "תלמוד תורה" נמצאת בהוכברג, עיירה קטנה בסמוך לעיר וירצבורג.

אריה בן שמונה עשרה, השנה 1930. אריה התחיל ללמוד במדרשה למורים יהודיים בעיר וירצבוג בגרמניה. המדרשה הייתה אורתודוקסית, אך קיימה גישה ליברלית במידה מסוימת. מצד אחד למדו בה גברים ונשים יחדיו, אך לימודי היהדות תפסו חלק נכבד מתוכנית הלימודים.

בית המדרש למורים יהודיים, וירצבורג, גרמניה, 1934 - אריה עומד ראשון מימין

עם סיום הלימודים התפזרו תלמידי המחזור לכל עבר: רבים היגרו לאמריקה, חלקם נשארו באירופה, אריה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא פנה לאנשי הסוכנות היהודית ואלה שלחו אותו להכשרה בחווה חקלאית לא רחוק מעיר הנמל המבורג.

החווה החקלאית הייתה שייכת לגרמני אמיד ורע לב. הוא לא אהב את היהודים שבאו לעבוד אצלו, אבל לא עמד בפיתוי של כוח עבודה זול, זול מאוד: מגורים עלובים, אוכל דל וללא שכר כלל. אריה התמחה בעיקר בגידול עופות ואפילו אהב את העבודה.

מימין מלשמאל: זמי, פאולה, ירוחם פישל, אריה, פרידה, חיים - דלמנהורסט גרמניה, 1934 

בדרך לנמל ביקר אריה את משפחתו בדלמנהורסט, ביקור פרידה בטרם העלייה לישראל. הם הצטלמו תמונה למזכרת ושם קיבל אריה את ההודעה ששידכו לו בחורה, לצורך ניצול אשרת העלייה לזוג. הבחורה אמורה לחכות לו בנמל שם גם יתחתנו.

בהגיעו לנמל נפגש אריה עם הבחורה שהייתה גבוהה במיוחד ואילו הוא היה, כידוע, נמוך במיוחד. בראותם זה את זו הבינו, לא רק "בני הזוג", אלא גם נציגי הסוכנות היהודית, שהשלטונות הבריטיים בארץ לא יקנו את הבלוף הזה. הם נפרדו מיד ואריה עלה לארץ כרווק.

אריה הגיע לארץ לנמל חיפה ומיד נשלח להכשרה לקיבוץ הרווקים של תנועת השומר הצעיר ששכן סמוך לכפר הדר. קיבוץ כְרִִית קראו להכשרה, כְּרִית ראשי תיבות של "כת רווקים יהיו תמיד". שם מוזר לאנשים מוזרים, רובם ככולם יוצאי פולין ורק אריה וחברו יצחק שטיינמן יוצאי גרמניה. חברי הקיבוץ יצאו עם בוקר לעבודה בפרדסי כפר הדר, חזרו לאוהלי הקיבוץ עם ערב ובילו עד אור הבוקר בבילויי רווקים כיאה לכת שהקימו.

ימים ספורים לאחר הצטרפותו לקיבוץ, חזר אריה לאוהל בסיום יום העבודה וגילה שהמזוודה שהייתה מתחת למיטתו נעלמה. הוא פרץ בצעקות: "גנבים ! גנבים!", הוא לא נרגע עד שהסבירו לו שלא היו גנבים, אלא שכל המזוודות ותוכנן, הם רכוש משותף של הקיבוץ ונלקחו למחסן המשותף. זה לא מצא חן בעיני אריה. "תחזירו לי, לפחות, את התמונות המשפחתיות", ביקש. "אם ברצונך להישאר בקיבוץ אתה לא יכול להחזיק שום רכוש פרטי, גם לא תמונות!", ענו לו.

באותו רגע החליט אריה  לעזוב את הקיבוץ המוזר, בעל השם המוזר, חוקיו המוזרים ואנשיו המוזרים. הוא הצליח למצוא במחסן המשותף ולקחת אתו, רק חלק קטן מהרכוש הפרטי שהיה לו, החלק הגדול של התמונות המשפחתיות שהביא עמו מגרמניה נעלם ואיננו. חברו של אריה, יצחק שטיינמן עזב יחד אתו.

יצחק עבר לגור ברמת גן, עבד בבית חרושת "עלית" וייצר שוקולד, הוא התחתן עם עליזה ולימים שידך את אריה לשושנה. אריה היה בין מקימי המושבה שרונה שליד יבנאל ולאחר שהתחתן ונולד לו בן חזר לכפר הדר.

עברו עשר שנים מאז עזב אריה את כפר הדר. אנשי הגרעין "קיבוץ כְּרִית" כבר עזבו את המקום, לחלק מכת ה"רווקים" אף נולדו ילדים. כולם עזבו את כפר הדר והקימו את קיבוץ כפר מנחם.

אבא שלי היה כל חייו אדם שקט במיוחד ורגוע באישיותו. עד יום מותו הוא היה מתמלא בחימה וזעם רק כאשר היית מזכיר לידו את השם "קיבוץ כְּרִית".

 ==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:

לעשנא יום 26/1/39

 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.

א.נ,

בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

חתונה בקרית יוסף / שלום נוי

סתיו, 1942

שושנה ואריה מתחתנים.

מיד לאחר שמשפחת רוכמן הגיעה לארץ ישראל, התחילה שושנה לעבוד כתופרת בתל אביב. יום יום נסעה באוטובוס לעיר הגדולה ועזרה בפרנסת המשפחה.

לא רחוק משכונת חאפ היה בית חרושת לשוקולד וסוכריות "עלית". כל מי שעבר ליד בית החרושת נהנה מריח השוקולד שנישא שם באוויר. יצחק שטיינמן עבד בבית חרושת עלית. יצחק ואשתו עליזה הכירו את השכנים משכונת חאפ. יצחק שטיינמן היה ב"קיבוץ כרית" ביחד עם אריה נויר. ביחד עלו כקבוצת חלוצים מגרמניה לארץ ישראל וגרו ב"קיבוץ כרית" שליד הדר, היום שכונה בהוד השרון.

אריה סיים את הלימודים ב"חדר" של דלמנהורסט ועבר ללמוד בסמינר למורים עבריים בעיר וירצבורג בגרמניה. עם סיום לימודיו החליט לעלות לארץ ישראל. הוא אמר: "בארץ ישראל לא צריכים מורים אלא עובדי אדמה ועובדי אדמה לא צריכים להיות דתיים". אריה החליט להיות חלוץ. הוא הסיר את הכיפה מראשו והצטרף לגרעין של צעירים שעברו הכשרה חקלאית בעיירה קטנה ליד המבורג.

לאחר שנת הכשרה, בשנת 1938, עלו לארץ. גם אריה וגם יצחק שטיינמן לא מצאו את מקומם במסגרת החברתית של הקיבוץ. הם עזבו: יצחק התחתן עם עליזה ועבר לגור ברמת גן ואילו אריה הרווק יצא עם קבוצה של חלוצים וביחד הקימו את המושבה שרונה, מעל בקעת יבנאל בגליל התחתון.

יצחק ועליזה החליטו לשדך את אריה המושבניק הביישן מהגליל לשושנה היפה מהעיר. השידוך הצליח. השניים התאהבו ממבט ראשון והחליטו להתחתן. הבעיה הייתה שמשפחת רוכמן הייתה משפחה דתית ולא הסכימה ששושנה תתחתן עם חילוני. לאריה לא הייתה ברירה: כשהגיע להיפגש עם הורי הכלה, חבש כיפה לראשו ובשבת התפלל את כל התפילות שזכר מילדותו ב"חדר". שמעון ועטל אישרו את החתן ה"דתי". החתונה יצאה לדרך.

שושנה ואריה אשר גרו רחוק זו מזה, הוא בשרונה בגליל והיא ברמת גן, כתבו מכתבים. בהתחלה התביישה שושנה לכתוב, כי היא ידעה רק אידיש והתקשתה בשפה העברית ואילו אריה שלמד עברית בסמינר למורים, ידע עברית מעולה. אריה אמר לה: "אל תחששי משגיאות, כמו שאת מדברת כך תכתבי". את חילופי המכתבים שלהם, עם שגיאות הכתיב הדפסנו לאחר מותם והכל כתוב בספר הידוע "אהבה בימי שרונה".

ההכנות לחתונה היו קצרות אבל מרגשות. וכך כתבה שושנה לאהובה אריה:

"כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון? היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה".

אריה ושושנה תכננו לחיות בשרונה. ושושנה הייתה צריכה להפסיק לעבוד. וכך היא כותבת לאריה לפני החתונה:

"החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?" אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?" אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות".

בשכונת חאפ בין הצריף של משפחת זלצמן לצריף של משפחת רוכמן היה עץ תות. מתחת לעץ התות בין שני הבתים, תלו מנורות חשמל וקישוטים ובערב סתיו בהיר וצח התחתנו אריה ושושנה.

==========

קישורים:
### אהבה בימי שרונה

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

אוכל / שלום נוי

ספטמבר 2007

לא אכלנו שווארמה בדלמנהורסט, יש מספיק מזה בארץ. מצאנו מסעדה עם אוכל מקומי טעים ומשמין. ישבנו במסעדה ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שסיפר אבי ואף כתב בזיכרונותיו.

וכך כתב:

"הייתי ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מיליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז ריחמו עלי ולא נתנו לי עוד תרד.

רק בביקורי בפעם השנייה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12, התרפאתי, הטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה".

בהבראה, אריה ליאו במשקפיים יושב בצד ימין למטה

שנים רבות ביקשנו, אחותי גילי ואני מאבא שיכתוב את זיכרונותיו והוא אכן התחיל לכתוב. עם מותה של אמי, שושנה, הפסיק לכתוב ולא יסף...

==========
קישורים:

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

דלמנהורסט / שלום נוי

ספטמבר 2007

יעל ואני הגענו לדלמנהורסט בצהריים. עיירה קטנה, נקיה, מטופחת ומשובצת בגנים ציבוריים וגינות פרטיות משופעות בפרחים, מדרחוב קטן וכיכר שוק נחמדה ליד בית העירייה. חיפשנו מקום לאכול וגילינו ש"בני דודינו", הערבים, הגיעו גם לכאן: הם  פתחו שלוש מסעדות שווארמה בעיירה קטנה. כיום אין בעיר תושבים יהודים, אבל ערבים יש בה בשפע.

יצאנו לחפש את בית משפחת שטיינברוך ברחוב ברמר 111. מצאנו את הרחוב אבל הבית לא היה. לבית הזה הגיעו סבתא פרידה וליאו התינוק עם סבא ירוחם פישל. פרידה רצתה מאוד בת וכאשר ירוחם פישל יצא לצבא האוסטרי, נהגה להלביש את ליאו הקטן בשמלה.

לא מאמינים ? – הנה ההוכחה: 

ירוחם פישל במדי הצבא

פרידה עם אריה בשמלה

המשכנו לטייל בעיירה. חיפשנו את בית הכנסת ששם גם היה בית הספר. המבנה נהרס ונשרף, אבל את השלט לזכר המבנה צילמנו.

לשם, לבית הספר הגיע ליאו בן השש. בבית הספר למדו יחד מכיתה א' עד כיתה ח', כולם באותו חדר. מורה אחד היה שם: המורה פרוינד, היה שמו. הוא התחיל ללמד את ליאו לקרוא אך ללא הצלחה. כולם כבר חשבו שהילד מפגר וכדאי להוציאו מבית הספר, אבל אז החליט המורה פרוינד שאולי הילד פשוט לא רואה. הרכיבו לליאו משקפיים ומאז לא הפסיק לקרוא עד יום מותו. ספרים תמיד היו אהבת חייו. גם כאשר חיינו במצוקה תמיד נמצא כסף לרכישת ספרים.

וזה השלט שמצאנו במקום בו היה בית הספר:

בתרגום חופשי: כאן ניצב בשנים 1928-1938 בית הכנסת
של קהילת יהודי דלמנהורסט, שנהרס ונשרף בליל 10.11.1938

==========

קישורים:

### זכרונות חלק ג' - 2004 - סרטון ביוטיוב

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג

גרמניה / שלום נוי

ספטמבר 2007

גם אנחנו נסענו לגרמניה. את יום הולדתי השישים וחמש החלטתי לחגוג בצורה מיוחדת: מצאתי באינטרנט כי בתאריך יום ההולדת שלי, שמונה בספטמבר, מתקיים מופע של זיקוקים, אורות זרקורים, אורות לייזר ומוסיקה על נהר הריין בגרמניה. המופע נקרא "הריין בלהבות". נרשמנו לשייט. השארנו את השקיית העציצים לטל ונסענו.

שכרנו יחידת נופש לשבוע ימים, לא רחוק מנהר הריין, והחלטנו לשלב ביקור בעיר הולדתו של אבי: דלמנהורסט.

האמת, אבא שלי, שהיה יקה אמיתי לא נולד בגרמניה, הוא הגיע לשם בהיותו בן שנה.

***

הכל התחיל כשסבא שלי, ירוחם פישל שטיינברוך, התחתן בשנת 1911, בעיירה רווה רוסקה, עם פרידה נויר שנולדה בעיר זו. המשפחה עברה לגור בעיירה פוטיליץ', שם גם נולד אבי, אריה לייב או כפי שקראו לו בגרמנית: ליאו.

סבא ירוחם פישל היה סופר סת"ם. גם אביו היה סופר סת"ם. דור שלישי לסופרי סת"ם בפוטיליץ'. הבעיה הייתה שבעיירה הקטנה לא היה צורך במקצוע הזה – כמה ספרי תורה ומזוזות צריך לכתוב בחודש? משפחת שטיינברוך התחילה להתפרנס מיצירת כלי חרס, ירוחם פישל קנה סוס ועגלה ונסע בין העיירות בסביבה ומכר כלי חרס שייצרו בני המשפחה.

המצב הכלכלי המשיך להיות קשה וירוחם פישל החליט להגר ולנסות את מזלו באמריקה.

הוא השאיר את פרידה ואריה לייבל התינוק בפולין ונסע ברכבת לעיר הנמל המבורג בגרמניה. בהמבורג עבד ירוחם פישל בעבודות שונות, הרוויח כסף לקניית כרטיסים לרכבת ושלח לפרידה מכתב וכרטיסי נסיעה ברכבת, כדי שיצטרפו אליו להמבורג. פרידה ואריה לייב בן השנה עלו לרכבת ונסעו להמבורג. בגבול, בכניסה לגרמניה נרשמו בשמה הפולני של פרידה: נויר. כך נקרא אבי אריה נויר כשם משפחתה של סבתא פרידה עד היום הזה.

פרידה הגיעה עם אריה לייב הקטן להמבורג, נפגשה עם ירוחם פישל ושמחה מאוד. הוא לקח אותה לנמל לראות את האוניה עליה יעלו וישוטו לאמריקה.

פרידה ראתה לראשונה בחייה את הים הגדול ונבהלה.

"אני על אוניה ששטה בים המפחיד הזה לא עולה", הכריזה. לא עזרו תחנוניו של ירוחם פישל היא התעקשה והוא ויתר.

ירוחם פישל, פרידה וליאו בן השנה עזבו את המבורג ועברו לגור בעיירה קטנה ששמה דלמנהורסט. בעיירה זו ניסה ירוחם פישל להתפרנס ממקצועו כסופר סת"ם. כמו בפולין גם כאן, מעט מאוד יהודים היו בעיירה וכמה תפילין ומזוזות כבר צריך?

אחרי הרבה שנים כתב אבי את זכרונותיו. בין השאר סיפר שכאשר פרצה שריפה בעיירה הסמוכה ונשרף ספר התורה בבית הכנסת, במשפחת שטיינברוך הייתה שמחה – סוף סוף יש פרנסה: כתיבת ספר תורה זה כסף טוב והרבה.

לאחר זמן קצר נולדה לפרידה וירוחם פישל בת: אתל פשה ובגרמנית פאולה. עכשיו צריך להאכיל עוד פה. לירוחם פישל לא הייתה ברירה ולפרנסתו נאלץ להתגייס לצבא האוסטרי. כעבור זמן קצר בצבא, הוא נפצע ונשלח הביתה להבריא ואז נולד בן נוסף: הרש חיים ובגרמנית הרמן. לא עברו שנתיים ועוד בן נולד: זמי. לאחר שפישל הבריא הוא חזר לצבא, אבל הרוויח מעט מאוד, הכסף ששלח הביתה לא הספיק והמשפחה סבלה מחרפת רעב.

ירוחם פישל היה בצבא ופרידה נשארה לבד בדלמנהורסט. היא מצאה מפלט מצרות היום בקריאת ספרים ובעיקר רומנים וסיפורי אהבה. היא נהגה לטפס על העץ בחצר ולשקוע בקריאה. פרידה מצאה חברה בעיירה, אישה עשירה בשם סאלי מימה פינק. למשפחת פינק הייתה חנות רהיטים ברחוב הראשי של דלמנהורסט ומצבה הכלכלי היה מעולה. מימה פינק השאילה לפרידה ספרי קריאה, אבל גם הייתה שולחת סלי מזון מהשוק לפרידה ולארבעת ילדיה.

***

הגענו לדלמנהורסט ולאחר שקיבלנו את החדר במלון יצאנו לשוטט ברחוב הראשי. לא נשארו יהודים בעיר, אף לא אחד, כולם גורשו על ידי הנאצים לפולין ושם רובם לא שרדו. כשעברנו ליד המקום בו הייתה חנות הרהיטים של משפחת פינק, ראינו אריחי ברונזה על המדרכה. על האריחים היו מוטבעים פרטי משפחת פינק ותאריך גירושם מהעיר על ידי הנאצים, לזיכרון / דראון עולם.

אריחי הברונזה לזכר משפחת פינק

ראינו את האריחים ברחוב הראשי וכעסתי: מדוע למשפחת פינק העשירה הקימו לוח זיכרון ולמשפחת שטיינברוך הענייה לא? למחרת בבוקר נכנסנו לעיריית דלמנהורסט. בעירייה קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות, הראו לנו ספר נדיר של תולדות יהודי העיירה והסבירו לנו שאת אריחי הברונזה יוזמת המשפחה ומקימים אותם באמצעות מתנדב לא יהודי, אשר עושה זאת בכל רחבי גרמניה ואף נתנו לנו את פרטיו.

חזרנו לארץ. פניתי לדוד חיים והצעתי לו להציב אריחי ברונזה לזיכרון עולם ליד בית ההורים שלו שנהרס במלחמה ברחוב ברמר – הוא סרב. לעולם לא נדע מדוע.

==========

קישורים:

### הריין בלהבות - 2007 - סרטון ביוטיוב

### זכרונות חלק א' - 2004 - סרטון ביוטיוב

### קורות חיי - חיים שטיינברוך - 2012 - עיתון "המבריא"

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג