לתגובות


‏הצגת רשומות עם תוויות הדר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הדר. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

לכתוב את עצמי - תותים / שלום נוי

בקיץ 2021 השתתפתי בסדנה "לכתוב את עצמי".
המשימה החמישית:
עבודה נוראית בעברי






בכל פעם שאני נוסע ליד שדות התות המעטים שנותרו בהוד השרון, אני נזכר בבדיחה הישנה על הסבא שמספר לנכדו: "כשהייתי צעיר עבדתי בקטיף תותים" והנכד שואל: "מה סבא, כשהיית צעיר היית ערביה ?"

כן, בכיתה י"א עבדתי בקטיף תותים, כן הייתי ערביה.

הכול התחיל בשיעור תלמוד, המורה מיילין לימד אותנו לבחינת הבגרות על מסכת סוכה. שיעור משעמם עד מוות שהיה מתחיל בפנייתו של מיילין: שלום, מה למדנו בשיעור האחרון? הייתי בן יחיד בכיתה של שלושים בנות, במכינה הפדגוגית שליד סמינר גבעת השלושה. כנראה ששמי היה השם היחיד שהוא זכר. לאחר שעדכנתי אותו לאיזה שורה הגענו בשיעור האחרון, הוא פנה לכתוב על הלוח ואני, שישבתי ליד החלון, לקחתי את התיק, קפצתי החוצה מהחלון ומיהרתי אל האוטובוס של תשע בבוקר לתחנה המרכזית בתל אביב.

בדרכי מהתחנה המרכזית לאחד מבתי הקולנוע, שהקרינו סרטים מהבוקר עד הלילה ללא הפסקה, עברתי ליד חנות למוצרי חשמל. בחלון הראווה הוצג טייפרקורדר בצבע צהוב עם לחצנים צבעוניים ומעוטר בפסים מוזהבים. היה זה טייפ סלילים קטן מאוד, יחסית לאותם מכשירים גדולים ומסורבלים הוצגו בחלון הראווה. חמדתי אותו. "בשבילך מאה וחמישים לירות" – ענה לי המוכר בחנות, כששאלתי על המחיר.

היו לי מאה לירות בחיסכון, איך להשיג עוד חמישים ?

"לך לעבוד אצל דודה פאולה בקטיף תותים בשבת", הציעה אמי, "עשר לירות בכל שבת, כדאי". דודה פאולה אחותו של אבי ובעלה רודולף-רודי היו יקים אמתיים. הם הבינו בקושי עברית והקפידו לדבר גרמנית אפילו עם ילדיהם שנולדו בארץ. לעומתם, אבי, שלמד עברית בסמינר למורים בגרמניה, הקפיד לקרוא, לכתוב ולדבר עברית רהוטה, למרות המבטא הגרמני הכבד.

בשבת, בשעה ארבע לפנות בוקר צעדתי שלושה קילומטרים (ספרתי צעדים, משעמום), בחושך, מביתי בכפר הדר למושב גני עם. הדודים ושני בניהם, כבר העמיסו קרטונים על העגלה הרתומה לחמור שלהם. הצטרפתי אליהם וצעדנו לשטחי התות.

שטחי התות היו במורד גבעה והיו ארוכים כאורך הגלות. היינו צריכים לכרוע, להזיז ביד אחת את העלים המסתירים וביד השנייה לקטוף את התות שזה עתה האדים. את התות שנקטף להניח בעדינות בדלי הקטן שהיה צמוד אלינו ולעבור לצמח הבא. ההתקדמות הייתה איטית מאוד והיה עלינו להקפיד לא לדלג על תות אדום ובשל, כי עד שבת הבאה הוא ירקיב. לאחר כעשר דקות של כריעה, כאבי הרגליים מכריעים אותי ואני יורד לעבוד בזחילה על הברכיים. השמיים אפורים וגשם דק מתחיל. כל השטח הופך לבוצי. עכשיו צריך בנוסף, גם לנקות את הבוץ מהתות בכדי לראות אם האדים במידה הנכונה. הגשם מתחזק וזרמי מים ובוץ שוטפים את ערוגות התות. מתחיל להיות קר. שילוב של קר ורטוב הוא לא שילוב נעים. אבל גרוע מכך הייתה המונוטוניות של העבודה. אני מנסה להעביר את השעמום בהקשבה לבני הדודים, שזוחלים בערוגות לידי ומדברים בגרמנית עם הוריהם. לא מבין מה הם אומרים אבל קולט את המילה פרישטיג. אני ממקד את מחשבותיי בפרישטיג (ארוחת בוקר).

ארוחת הבוקר אצל היקים מוגשת בשעה עשר בדיוק. את הארוחה מכינה אוֹמה (סבתא), בנוסח שהביאה מגרמניה: ביצים רכות בגביעים מוכספים מכוסות בכיסוי סרוג מצמר, לשמירה על חום הביצה, יש גם כיסוי צמר סרוג העוטף את קנקן הקפה. לחם פומפרניקל שחור חתוך לפרוסות דקות דקות, גוש חמאה הולנדית ונקניקים. הוי הנקניקים. שפע של נקניקים מסוגים שונים ומגוונים והטעימים להפליא, שנקנו בחנות היוקרתית של הֶר (אדון) מוֹזֶר במרכז רמתיים, ששומרי הכשרות במושבה קראו לו הטרֶפְנִיָאק (מוכר הטרף). ארוחת הבוקר מוגשת בכלי חרסינה עדינים מעוטרים בפרחים וסכו"ם מוכסף ועדין לא פחות. בארוחת הבוקר מדברים על נושאים שונים (אני מניח) בגרמנית. הארוחה נמשכת שעה בבית החמים והנעים.

אבל יש עוד הרבה זמן עד ארוחת הבוקר. עדיין לא רואים את קצה ערוגות התות. השמים השחירו והגשם הפך למבול. אנחנו כבר זוחלים בשלוליות. אני מעביר את המחשבות שלי אל הטייפרקורדר הקטן והצבעוני בחלון הראווה. אני מקווה שהוא עדיין לא נמכר, אני מקווה שלמרות שהוא מתוצרת איטליה ולא גרמניה הוא יפעל היטב. אני מדמיין איך אני מקליט שירים חדשים שמושמעים ברדיו, מדפיס ומלמד את החניכים שלי בתנועת"הנוער העובד" את מילות השירים. אני רואה בעיני רוחי איך כולנו רוקדים ריקודי-עם בערבי קן בימי שישי לצלילי הטייפ החדש. זה לא עוזר. קר ורטוב.

אני נשבר ומחליט שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עובד כאן.

לאחר ארוחת הבוקר החמימה ולאחר עוד כמה שעות עבודה פחות קשות, בהן שטפנו את התותים שקטפנו וארזנו אותם למשלוח, שייצא לשוק עם צאת השבת, שבתי לביתי.

ביום רביעי שוב הלכתי לסרט במקום שיעור תלמוד. שוב ראיתי את הטייפ "שלי" בחלון הראווה. בשבת שוב ספרתי צעדים בדרך לתותים, עבודה משעממת אבל השבת הזו ללא גשם. חמש שבתות נשבעתי לפרוש וחמש שבתות שבתי וקטפתי תותים. בסוף יום קטיף התותים החמישי, הודעתי לדודה שאני מפסיק לעבוד ומבקש את חמישים הלירות המגיעות לי. הדודה אומרת ובן דודי, מתרגם: "בדיוק קנו לי אופניים חדשים אז החלטנו לתת לך את הישנים. הם שווים יותר מחמישים לירות".

חזרתי הביתה על אופניים בלי לספור צעדים, למרות שהייתי מעדיף לספור.

סוף סוף הבנתי את הביטוי "יקה פוץ" או במקרה הזה יקית.

והטייפ ? – בסוף בסוף קניתי אותו, אבל זה סיפור בפני עצמו.

==========

קישורים:

יום שישי, 25 בפברואר 2022

קיבוץ כְּרִית / שלום נוי

אריה בן שש עשרה, הוא החליט להיות מורה והתחיל ללמוד במכינה לסמינר למורים יהודיים. המכינה "תלמוד תורה" נמצאת בהוכברג, עיירה קטנה בסמוך לעיר וירצבורג.

אריה בן שמונה עשרה, השנה 1930. אריה התחיל ללמוד במדרשה למורים יהודיים בעיר וירצבוג בגרמניה. המדרשה הייתה אורתודוקסית, אך קיימה גישה ליברלית במידה מסוימת. מצד אחד למדו בה גברים ונשים יחדיו, אך לימודי היהדות תפסו חלק נכבד מתוכנית הלימודים.

בית המדרש למורים יהודיים, וירצבורג, גרמניה, 1934 - אריה עומד ראשון מימין

עם סיום הלימודים התפזרו תלמידי המחזור לכל עבר: רבים היגרו לאמריקה, חלקם נשארו באירופה, אריה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא פנה לאנשי הסוכנות היהודית ואלה שלחו אותו להכשרה בחווה חקלאית לא רחוק מעיר הנמל המבורג.

החווה החקלאית הייתה שייכת לגרמני אמיד ורע לב. הוא לא אהב את היהודים שבאו לעבוד אצלו, אבל לא עמד בפיתוי של כוח עבודה זול, זול מאוד: מגורים עלובים, אוכל דל וללא שכר כלל. אריה התמחה בעיקר בגידול עופות ואפילו אהב את העבודה.

מימין מלשמאל: זמי, פאולה, ירוחם פישל, אריה, פרידה, חיים - דלמנהורסט גרמניה, 1934 


בדרך לנמל ביקר אריה את משפחתו בדלמנהורסט, ביקור פרידה בטרם העלייה לישראל. הם הצטלמו תמונה למזכרת ושם קיבל אריה את ההודעה ששידכו לו בחורה, לצורך ניצול אשרת העלייה לזוג. הבחורה אמורה לחכות לו בנמל שם גם יתחתנו.

בהגיעו לנמל נפגש אריה עם הבחורה שהייתה גבוהה במיוחד ואילו הוא היה, כידוע, נמוך במיוחד. בראותם זה את זו הבינו, לא רק "בני הזוג", אלא גם נציגי הסוכנות היהודית, שהשלטונות הבריטיים בארץ לא יקנו את הבלוף הזה. הם נפרדו מיד ואריה עלה לארץ כרווק.


אריה הגיע לארץ לנמל חיפה ומיד נשלח להכשרה לקיבוץ הרווקים של תנועת השומר הצעיר ששכן סמוך לכפר הדר. קיבוץ כְרִִית קראו להכשרה, כְּרִית ראשי תיבות של "כת רווקים יהיו תמיד". שם מוזר לאנשים מוזרים, רובם ככולם יוצאי פולין ורק אריה וחברו יצחק שטיינמן יוצאי גרמניה. חברי הקיבוץ יצאו עם בוקר לעבודה בפרדסי כפר הדר, חזרו לאוהלי הקיבוץ עם ערב ובילו עד אור הבוקר בבילויי רווקים כיאה לכת שהקימו.

ימים ספורים לאחר הצטרפותו לקיבוץ, חזר אריה לאוהל בסיום יום העבודה וגילה שהמזוודה שהייתה מתחת למיטתו נעלמה. הוא פרץ בצעקות: "גנבים ! גנבים!", הוא לא נרגע עד שהסבירו לו שלא היו גנבים, אלא שכל המזוודות ותוכנן, הם רכוש משותף של הקיבוץ ונלקחו למחסן המשותף. זה לא מצא חן בעיני אריה. "תחזירו לי, לפחות, את התמונות המשפחתיות", ביקש. "אם ברצונך להישאר בקיבוץ אתה לא יכול להחזיק שום רכוש פרטי, גם לא תמונות!", ענו לו.

באותו רגע החליט אריה  לעזוב את הקיבוץ המוזר, בעל השם המוזר, חוקיו המוזרים ואנשיו המוזרים. הוא הצליח למצוא במחסן המשותף ולקחת אתו, רק חלק קטן מהרכוש הפרטי שהיה לו, החלק הגדול של התמונות המשפחתיות שהביא עמו מגרמניה נעלם ואיננו. חברו של אריה, יצחק שטיינמן עזב יחד אתו.

יצחק עבר לגור ברמת גן, עבד בבית חרושת "עלית" וייצר שוקולד, הוא התחתן עם עליזה ולימים שידך את אריה לשושנה. אריה היה בין מקימי המושבה שרונה שליד יבנאל ולאחר שהתחתן ונולד לו בן חזר לכפר הדר.

עברו עשר שנים מאז עזב אריה את כפר הדר. אנשי הגרעין "קיבוץ כְּרִית" כבר עזבו את המקום, לחלק מכת ה"רווקים" אף נולדו ילדים. כולם עזבו את כפר הדר והקימו את קיבוץ כפר מנחם.

אבא שלי היה כל חייו אדם שקט במיוחד ורגוע באישיותו. עד יום מותו הוא היה מתמלא בחימה וזעם רק כאשר היית מזכיר לידו את השם "קיבוץ כְּרִית".

 ==========

קישורים:


יום שישי, 28 בינואר 2022

שמואל / שלום נוי

בחודש דצמבר בשנת 1954 נולד אחי הקטן ירוחם, המכונה ירל'ה. בכדי לשתף את המשפחה בשמחה, שלח אבי שני מברקים למתגוררים רחוק. מברק (טלגרמה) הייתה דרך התקשורת המהירה והיחידה, בעידן בו לא היו טלפונים בכל בית בישראל. אבי טרח וצעד ביום גשום וסוער למרכז רמתים, לסניף הדואר. הוא מילא את טופס המברק וכתב: נולד לנו בן נקודה שמו ירוחם נקודה חתומים: שושנה ואריה נויר נקודה. התשלום עבור משלוח של מברק היה לפי מספר המילים וכל מילה הייתה יקרה מפז, לכן דאג אבי, אריה, לכתוב מברק קצר.  את המברק האחד שלח לכתובת של חיים שטיינברוך ב"קפה הנגב", גדרה, ישראל ואת המברק השני כתב בגרמנית ושלח לכתובתו של זמי שטיינברוך בקופנהגן, דנמרק. כך הוא כתב במברקים לשני אחיו, כי החליט לקרוא לרך הנולד על שם אביהם ירוחם.

המרכז למיון והעברת המברקים (מברקה) היה ברעננה. פקיד מיון הטלגרמות ברעננה, שמואל, ראה את שתי ההודעות ושפשף את עיניו: כל הרבה זמן הוא מחפש שריד ופליט ממשפחתו, משפחת שטיינברוך וכאן בבת אחת, גילה שני שרידים. לאחר שמיהר ושלח את המברקים ליעדם ישב ובהתרגשות גדולה כתב לחיים מגדרה מכתב משלו ובו פירט את הקשר שלו למשפחה:

"אנחנו שנינו הנכדים של חיים הרש שטיינברוך ושל פרידה לבית הלר מצ'שאנוב. אגב, אתה קרוי על שמו. כידוע לך, נולדו לחיים ופרידה ארבעה בנים: זליג, מרדכי, יצחק וירוחם. אני בנו של יצחק, הצעיר מששת ילדיו שנספו כולם, לצערי הרב, בשואה. בגיל צעיר אתה עלית לישראל ואילו אני נשארתי שם ובקושי שרדתי את השואה. אנחנו בני דודים מדרגה ראשונה." עוד הוסיף וכתב איך איבד את כל משפחתו בשואה, איך הכיר והתחתן עם ציפורה, אף היא ניצולת שואה, איך הוא לא יודע מה עלה בגורל אחיו ואחיותיו ואיך הוא עוסק בחיפוש קרובים מאז עלייתו לישראל.

חיים ענה לו במכתב קצר: "אני גר בגדרה וזה רחוק (מרחק שני אוטובוסים). אני מציע לך ליצור קשר עם אחי הבכור, אריה נויר, שגם הוא שטיינברוך במקור וגר קרוב אליך בכפר הדר".

שמואל לא התעצל, הלך ברגל בשבת בבוקר, מרעננה לכפר הדר ושם שמע את ההסבר, מדוע אבי קרוי נויר כשהוא בעצם שטיינברוך.

"ההסבר פשוט מאוד" אמר אבא שלי לבן דודו החדש, שמואל, "אמא ואבא שלי, פרידה וירוחם, התחתנו כמו רבים וטובים בחתונה יהודית, הם נרשמו לנישואין בקהילה היהודית, ולא טרחו לרשום את החתונה אצל הרשויות האזרחיות. כשהיינו צריכים להוציא תעודת לידה, לקראת ההגירה לגרמניה, נכתב מעמד ההורים בתעודת הלידה שלי בפירוש ובאותיות קידוש לבנה "בלתי נשואים" (בפולנית "ילד לא חוקי": (nieślubne".

אמר והראה לו את תעודת הלידה שלו:

תעודת הלידה של אריה נויר, 23-7-1912

שמואל שמח לגלות עוד שטיינברוך אחד והסתפק בכך.

"הייתה לכם משפחה כל כך קטנה", שאלתי את אבא "למה לא שמרתם כל השנים על קשר ביניכם ?"

"שמואל היה איש דתי שהקפיד על קלה כחמורה" ענה, "הוא לא הזמין אותנו אליו מעולם וגם אלינו לכפר הדר, מיעט להגיע, שהרי בבית שלנו לא בדיוק מקפידים על כשרות. כאשר חיים אחי, עזב את קפה "הנגב" בגדרה ועבר לגור ברמתים ופתח מעדניה לא כשרה במרכז המושבה, נותק הקשר לחלוטין".

שמואל שטיינברוך, רעננה, 1955

שמואל שטיינברוך נפטר בשנת 2000, עשרים שנה לאחר מותה של רעייתו ציפי לבית הלוי פרידמן. שניהם נקברו זה לצד זו בבית העלמין הישן ברעננה. לבני הזוג לא היו ילדים ולא משפחה קרובה.

בעץ המשפחה שלנו תמצאו את הבן הרביעי והקטן של חיים ופרידה שטיינברוך, את פישל ירוחם, הלא הוא סבא שלי.

==========

קישורים:




יום שבת, 5 בדצמבר 2020

עיתונים / שלום נוי

 חורף, 2020

כל אנשי כפר הדר, כפר ילדותי, קראו את עיתון "דבר" העיתון של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). כל אנשי הכפר, מלבד משפחת אקסלרוד. כל אנשי כפר הדר היו מפא"יניקים ואילו חיים אקסלרוד היה איש עם עקרונות ובהיותו איש מפלגת הציונים הכללים היה חתום על עיתון "הבוקר". אבא שלי לא היה שמאלני ולא ימני, מפלגות ופוליטיקה לא עניינו אותו במיוחד, לכן במשך שנים רבות לא היה עיתון מצוי בביתנו.

כילד, מאוד קינאתי בחברי לכפר שקראו את "דבר לילדים", שבועון שיצא לאור כנספח לעיתון דבר וכבר כתבתי על כך בסיפור אחר. כשהייתי בן שמונה נוסד עיתון חדש לילדים: "הארץ שלנו". העיתון היה נספח לעיתון "הארץ" ובתחילת דרכו חולק חינם בבית הספר שלנו. היה זה עיתון חדשני וללא הטיה פוליטית. חלק מחדשנותו של העיתון, היה המקום הנרחב שהקצו בו לחומרים שנכתבו על ידי הקוראים הצעירים. "ע"קים" קראו להם – "עיתונאים קטנים". פעם בשנה ערכו תחרות ומי שזכה קיבל את התואר ע"ק.

גם אני השתתפתי בתחרות כאשר הייתי בן עשר. כתבתי סיפור על טיול שערכתי עם חבר, ביום קיץ חם, לכפר הערבי טירה. לטירה לא הגענו, כך בסיפור, אבל חזרנו הביתה עם פח מלא סברס וידיים ופה מלאים בקוצים. בכדי שהסיפור יהיה משעשע, הגזמתי עד מאוד בתיאורים. זכורה לי שורה אחת בסיפור אותו כתבתי לפני למעלה משישים שנה: "היום היה כל כך חם שאת הדרך חזרה הביתה עשינו לצד הנחל שנוצר מהזיעה שזרמה מהגוף שלנו". חשבתי שהסיפור ששלחתי לתחרות הוא סיפור משעשע, אבל מה רבה הייתה הפתעתי וכמה התאכזבתי, כאשר קיבלתי מכתב קצר ובו הודיעו לי שלא זכיתי בתואר ע"ק. כנקמה הפסקתי מיד לקרוא את "הארץ שלנו".

כשנה לאחר מכן, בהיותי בן 11 נוסד עיתון חדש במדינת ישראל – "למרחב". היה זה עיתון פוליטי, ביטאונה של מפלגה חדשה שהוקמה: "אחדות העבודה – פועלי ציון". בשנים הראשונות חולק העיתון חינם ואבי התמים מיהר לחתום עליו. תמים פוליטי היה אבי, אכן הוא קיבל עיתון יומי בחינם, אבל תויג בכפר כאחד שאינו "משלנו". כולם בכפר היו מפא"יניקים ששמו בקלפי פתק עם האות "א" והוא נחשד כאיש אחדות העבודה אשר שם בקלפי פתק עם האותיות "תו".

אני, כילד, לא הייתי מודע לשטויות הפוליטיות שעשה אבי. במשך שנים קראתי את העיתון החינמי שהגיע כל יום לביתנו, למרות שלא הבנתי את רוב המאמרים שכתבו יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יצחק בן אהרון ופעילי מפלגה אחרים. הסתפקתי, כילד, לקרוא את דפי החדשות בעמוד הראשי. רק בהיותי בסוף בית הספר התיכון, שמחתי שאנחנו קוראים את "למרחב" ויכולתי לקרוא את הדיווחים, הכתובים נפלא, אשר כתב המשורר חיים גורי ממשפט אייכמן ואשר פורסמו מידי יום רק בעיתון "למרחב" תחת הכותרת "מול תא הזכוכית".

מה עושים עם העיתון לאחר שמסיימים לקרוא אותו? הקלישאה אומרת: עוטפים בו דג מלוח. אצלנו בבית, נהגנו לשמור את העיתונים הישנים וכאשר הגיע הזמן לעטוף את הפירות על העצים בחצר, להגן על הפרי מפני מזיקים וציפורים - גזרנו את העיתונים, הדבקנו את הקצוות בדבק שהכנו מקמח ומים ועטפנו את הפירות הזעירים. עץ אפרסקים אחד, שני עצים של תפוחי עץ, עץ אחד של אגסים ומאוחר יותר עץ ענק של אבוקדו כל אלה זכו להיות מקושטים בעיתונים הישנים. בחצר הבית, על מגרש בגודל של קצת פחות מדונם אחד, צמחו גם שלושה עצי שזיף, עץ גויאבות ושפע עצי הדר וביניהם ערוגות של ירקות שונים.

שלושה מגרשים גבלו עם המגרש שלנו ברחוב התכלת: במערב המגרש של משפחת רוזנקרנץ אשר היה סוחר עופות ובעל מעשנה לעישון דגים, בצפון המגרש של צבי רובינשטיין שהיה עגלון הכפר וגידל עופות ובדרום המגרש הענק והפרדס של משפחת ברזובסקי אשר היה היוזם, המייסד והגבאי של בית הכנסת. יוסף ברזובסקי היה דתי בעל זקן מרשים ואחי הקטן ירוחם "אימץ" אותו כסבא, ירוחם נהג לעמוד ליד הגדר המשותפת ולקרא בקול "סבא, סבא", פניו של ברזובסקי הזקן היו זורחות והוא היה מאושר באדם. כאשר נפטרו בני הזוג ברזובסקי נכנס לגור בביתם הבן שמואל ששינה את שם משפחתו לליבנה.

כאשר עיתון "למרחב" נסגר הציע שמואל, השכן החדש, סטארט-אפ: אל הגדר הצפונית ואל הגדר הדרומית חיברו צינור קצר שאורכו כאורך העיתון. צבי רובינשטיין קנה את העיתון היומי "מעריב" או "ידיעות אחרונות" כל בוקר. כאשר סיים לקרוא הכניס אותו לצינור, אבי היה מוציא את העיתון מתוך הצינור שבגדר וקורא מהצהריים עד הערב ומעביר לשמואל דרך הצינור המשותף. שמואל היה אוסף את העיתונים. שמואל היה רווק וחי לבדו בבית ההורים. איש לא נכנס לביתו, התריסים והחלונות היו מוגפים תמיד. יש טוענים כי הוא חי בחדר אחד וריכז את אוסף את העיתונים הישנים בשני החדרים האחרים.

עברו שנים. יעל ואני הקמנו בית בשיכון עממי בהוד השרון. לאחר שנים אחדות החליט שמואל למכור את הבית והפרדס בהדר ועבר לגור לא רחוק מביתנו. לעיתים היינו נפגשים ברחובות השיכון ושמואל לא הפסיק להזמין אותנו לבקר, לראות את ביתו ואת הגינה שבחצר.

החלטנו לבקר. "עכשיו העלים נשרו מהעצים, תבואו באביב", אמר שמואל. חיכינו לאביב ואז הוא דחה אותנו לקיץ, בקיץ נדחינו לסתיו וכך הלאה. עברו שנים ועד יום מותו לא הצלחנו לקבוע זמן לבקר אותו.

נשארנו סקרנים עד היום הזה: האם כאשר עבר דירה לקח והעביר גם את אוסף העיתונים הישנים ?




























 המפה מתוך הספר "ימי הדר - סיפורו של כפר הדר"
==========
קישורים:

יום שני, 5 באוקטובר 2020

סיפורה של כיתה / שלום נוי

אביב 2020

הקורונה בעיצומה ואנחנו סגורים בבית. אין יוצא ואין בא, אפילו קניות מזמינים בטלפון.

הטלפון מצלצל. "מדבר דוד'קה מקיבוץ כפר מנחם". אני מאמץ את מוחי – לא מכיר.

"למדנו יחד בבית ספר כפר מל"ל" הוא מנסה לעזור לי.

סיימנו את לימודינו בבית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר מל"ל לפני למעלה משישים שנים. דוד גרוייזה היה חניך בתנועת השומר הצעיר ואני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד. שתי תנועות הנוער הללו לא אהבו זו את זו, בלשון המעטה. עם סיום כיתה ח' עברו תלמידים רבים להיות "חניכי חוץ" בקיבוצים רבים בכל רחבי הארץ. עם רובם ככולם לא נשמר שום קשר עד היום הזה.

דוד גרוייזה הפך במשך אותן עשרות שנים לדוד'קה גל אור, התחתן עם בת כפר מנחם וחי להנאתו בקיבוץ זה. החלפנו מספר מילים על ההבדל בין הקורונה שלנו לקורונה שלהם, עוד כמה מילים על מכרים משותפים ונשכחים, החלפנו מספרי טלפון וסיכמנו לשמור על קשר.

אנחנו, ילדי כפר הדר, למדנו ב"בית ספר" קטנטן שהיה ב"בית הפועלים" במרכז הכפר. בבית הספר הזה, היה חדר אחד בלבד, אליו הכניסו כמה שולחנות וכסאות נמוכים, סדרו אותם בשני טורים: בטור הראשון למדו ילדי כיתה א' ובטור השני ילדי כיתה ב'. קראו לו בית ספר "הדר" ולמדו בו פחות מעשרים תלמידים. המורה רינה לימדה את שתי הכיתות בעת ובעונה אחת.

אני למדתי לקרוא בעצמי ובגן הילדים כבר קראתי בקלות ובשטף. אחרי חג הסוכות הגיע ל"בית הספר" המפקח אליעזר שמאלי, לבדוק איך מתנהל המקום. המורה רינה קראה לי וביקשה מהמפקח לבחון אותי. הוא נתן לי לקרוא קטע קשה במיוחד וכאשר סיימתי אמר: "מה הוא עושה בכיתה א' ? מיד להעבירו לכיתה ב' !". עברתי מטור א' לטור ב' אך נשארתי עם אותם ילדים ואותה מורה.

בסיום אותה שנה הוחלט לסגור את בית ספר הדר ולהעביר את כל התלמידים לבית ספר כפר מל"ל. בהתייעצות עם כל המומחים הוחלט שאלמד שנה נוספת בכיתה ב' עם המורה רוחמה. בבית ספר כפר מל"ל היה מנהג: בסיומה של כל שנת לימודים ריכזו את כל תלמידי הכיתה, סידרו אותם בשורות וצילמו צילומי סיום שנה למזכרת.

כל התמונות, לא ברורות בשחור לבן, סרוקות מזה שנים במחשב שלי. שלפתי את תמונת הסיום של כיתה ב' וגיליתי כמעט עשרה תלמידים שלמדו איתי בכיתה שאינם מוכרים לי. העברתי את התמונות לשיפוץ ולצביעה אך ללא הועיל: עשרה אינם מוכרים לי. מה עושים בימים אלה ? פונים לחוכמת המונים, פותחים קבוצת עניין (ווטסאפ). פתחתי קבוצה, קראתי לה בשם "מחזור כ"ב – בי"ס כפר מל"ל", גייסתי חברים למחזור וביקשתי את עזרתם בזיהוי התלמידים הלא מוכרים. ארבעים תלמידים היו בכיתה ב' וזה לא היה קל. חבר מביא חבר ובקבוצת הווטסאפ של מחזור כ"ב היו כבר כמעט עשרים משתתפים אבל הזיהוי היה קשה.

בתמונת הסיום של כיתה ג' היו ארבעים ושמונה תלמידים. איך נוספו עוד עשרה תלמידים ? איך מזהים אותם ואיך התמודדה המורה חיותה עם כמעט חמישים ילדים בכיתה ? שיפצתי את התמונה, צבעתי אותה ופרסמתי בקבוצת הווטסאפ – ללא הועיל - מספר ה"לא ידועים" נשאר כשהיה.

בסיום כיתה ג' נחקק במדינת ישראל הצעירה חוק החינוך הממלכתי 1953. בוטלו הזרמים בחינוך: "בית הספר לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ" הפך להיות סתם בי"ס כפר מל"ל ובית ספר רמתיים הפך להיות ממלכתי א'. כמעט מחצית הכיתה עברה מבית ספרנו לבית הספר הקרוב יותר לביתם. בית הספר הצפוף הפך מרווח והוחלט לפצל אותנו לשתי כיתות קטנות (אגב, דוד / דוד'קה ועוד רבים אחרים למדו בכיתה המקבילה).

בתמונת הסיום של כיתה ד'1, הכיתה שלי, אנחנו רואים כיתה בת עשרים תלמידים ושני מורים מחנכים. המחנך של ד'2, הכיתה המקבילה היה המורה אריה נויר, אבא שלי. בשמחה רבה צורפה גם התמונה הזו לרשימת התמונות. 

בשנה לאחר מכן הוחלט לאחד שוב את שתי הכיתות. המורה אסתר רייטר קיבלה משימה בת שנתיים, לגבש את הכיתה המאוחדת בשנית ליחידה אחת גדולה. בסוף אותה שנה נסגר בית הספר הקטן במושב בני ציון. תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר הצטרפו לבית ספרנו. קיבלנו לכיתה שבעה תלמידים ממושב בני ציון והמורה אסתר נאלצה להתמודד עם גיבוש מחדש של כיתה ו'.

שני מחנכים קיבלו עליהם את החינוך של כיתה ז' שלנו: המורה גרשון ומנהל בית הספר אליעזר כהן. ארבעים ואחד תלמידים סיימו את כיתה ז' ואת כולם בתמונת סיום השנה אני מזהה. כיתה ח' עברה עלינו ללא זעזועים מיוחדים מלבד מלחמה.

רק התחלנו ללמוד בכיתה ח', חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים ופרצה מלחמה - מלחמת סיני. היסטוריונים רבים לא חושבים, עד עצם היום הזה, שהייתה זו מלחמה. מבצע סיני או מבצע קדש היה זה, לטענתם, מבצע ותו לא. אנחנו, תלמידי המחזור היינו שקועים במלחמה לא במבצע: בהתחלה במילוי שקי חול ובחפירות של שוחות ותעלות כנגד התקפה אווירית שלא הגיעה ומאוחר יותר באיסוף כספים. במדינת ישראל הצעירה התארגנה קבוצה אזרחית שהקימה את "קרן המגן". הייתה זו קרן לאיסוף כספים לטובת רכישת נשק להגנה על המדינה. כל אותה שנה היינו עסוקים באיסוף כספים: ממכירת בקבוקים ריקים ועד ויתור על תמונת המחזור ומסיבת סיום השנה. כתבנו הצגה בעצמנו והצטלמנו צילום רגיל כבכל סיום שנה. את כל הכספים שאספנו לסיום המחזור תרמנו ל"קרן המגן".

"פגישה עוד עשרים שנה", כך קראנו להצגה שכתבנו. כל אחד הציג את עצמו, מה יקרה לו בעוד עשרים שנה: מה ילמד, מה המקצוע בו יעסוק, היכן יגור, מה יהיה מצבו המשפחתי וכו'. אני הצגתי את עצמי כמורה. האם זאת הסיבה שבאמת הייתי מורה ? אם כן, אני כועס על עצמי על כך עד היום.

ל"תמונת המחזור" הצטרפו כל עובדי ומורי בית הספר

  ==========

יום ראשון, 19 בינואר 2020

סרט קולנוע / שלום נוי

קיץ 1953

ארבעה בתי קולנוע היו לנו בילדותנו:

קולנוע "בית הפועלים הדר", במרכז כפר הדר, בו הוקרנו סרטים פעם בשבוע במוצאי שבת.

קולנוע "בית הפועלים רמתים", במרכז המושבה, בו הוקרנו סרטים בכל יום מימות השבוע.

קולנוע "מגדיאל", ליד בית הכנסת הגדול של מגדיאל, גם בו הוקרנו סרטים כמעט בכל יום מימות השבוע. היה זה בית קולנוע אשר בקיץ הוצאו הספסלים מהאולם אל מגרש הספורט הצמוד והוא הפך לקולנוע קייצי.

קולנוע "גיל עמל", הוקם במרכז שכונת גיל עמל במזרח מגדיאל ובמרחק שלושה ק"מ מהדר והוא נועד בעיקר לתושבי השכונה.

אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה, היית מוצא בשורה שלוש באמצע, זוג אנשים נמוכי קומה. גם אם היה האולם ריק מצופים הקפידו אריה ושושנה לשבת תמיד בשורה שלוש. ערב ערב יצאו הורינו מהבית בהדר והלכו מרחק לא קטן לאחד מבתי הקולנוע. את אהבת סרטי הקולנוע ספגתי מהורי ומגיל צעיר הייתי מתגנב והולך לסרטים. בהתחלה הייתי מציץ מחלון בית הפועלים בהדר, מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ו' והתחלתי להבין מעט אנגלית, קיבלתי תפקיד חשוב כמתרגם בסרטים שהוקרנו בקולנוע זה.

זה המקום להסביר, כי הסרטים הוקרנו במערכת קולנוע מסורבלת שהיו בה שלושה חלקים:
- רמקול חיצוני גדול ומסורבל.
- מכונה שהקרינה את סרטי הצלולואיד שהיו ברוחב שישה עשר מילימטר. השחלת הסרט במכונה הייתה קשה ומסובכת ודרשה מיומנות.
- החלק השלישי היה פנס קסם פשוט אשר הקרין בצד ימין של המסך את התרגום של הסרט. התרגום נכתב בכתב יד ובחלק גדול, בסוף התרגום, היה כתוב: תורגם על ידי ירושלים סגל תל אביב. במקרים רבים לא היה קשר בין הסרט לבין התרגום. זה קרה כאשר הסרט לא היה באנגלית אלא בשפה אחרת והמתרגם רק ניחש את ההקשר, או כאשר הדיאלוגים בסרט היו ארוכים ומסובכים או, הרבה פעמים, כאשר המתרגם שישב ליד המקרן היה עייף ונרדם. זה היה "קולנוע אינטראקטיבי" כאשר הצופים היו משתתפים בפעילות וצועקים: תרגום !! תרגום !!!

את אהבת הקולנוע שזרמה בגופי קיבלתי מהורי. אמנם לא ישבתי מעולם בשורה שלוש ולא הלכתי לסרט כל יום, אך בהגיעי לתיכון התחילו להקרין סרטים יומיים בארבעה בתי קולנוע בתל אביב. אם נכנסת לאחד מבתי הקולנוע האלה היית יכול למצוא אותי צופה בסרטים שהוקרנו לאורך היום. אם היו המורים בתיכון "מלשינים" ומספרים להורי איפה אני מבלה את הבקרים במקום בכיתה הייתי מספר להם מאיפה וממי ירשתי את זה. למזלי למורים לא היה אכפת והורי לא ידעו כלום. הסרטים בתל אביב התחילו בשעה עשר בבוקר והוקרנו ברצף עד הערב. עד היום אני רואה בין חמישה לשבעה סרטים בשבוע ואין זה מפריע לי לראות מאמצע הסרט לסוף וחוזר להתחלה. ההבדל היחיד שהיום אני צופה מהכורסה בביתי באמצעות מסך הטלוויזיה ולא משתכנע לצפות באולם קולנוע ואפילו אם הוא משוכלל וממוזג.

חורף 1963


 החורף של שנת 1963 היה חורף קשה ביותר, בעיקר בשל לילות של קרה, עם טמפרטורות נמוכות מהרגיל. אני הייתי בצבא לקראת סיום קורס המ"כים של הנח"ל המוצנח. בגדוד חמישים כבר היינו עם נעליים אדומות על הרגליים, כנפי צניחה על החזה וכומתה אדומה על הראש. היינו בניווטים באזור ערד (ערד עוד לא הוקמה) והקור בלילה הקפיא את המוח. יריעות אוהל הסיירים הפכו לגושי קרח ובבוקר השתמשנו באתי חפירה ובפטישים כדי להכות על היריעות הקפואות, לקפל אותן ולהמשיך במסע הנווט. באותם לילות קרים קפאו כל מטעי הבננות במדינת ישראל, מלבד המטעים של מזרח הכינרת: עין גב, מעגן, תל קציר והאון.

קיבוץ האון הוקם כשנה לאחר קום המדינה כהיאחזות נח"ל. אוכלוסיית הקיבוץ הורכבה מגרעיני עולים מפולין, הונגריה ומשני גרעינים טורקים. בנוסף לכך חיו בקיבוץ שאריות של גרעיני נח"ל שהתפרקו ולא שרדו במקום. הקיבוץ היה במצב קשה ועמד בפני פירוק. באיחוד הקבוצות והקיבוצים החליטו על פעולת הצלה - משלוח של שלושה גרעיני נח"ל טובים וחזקים בזה אחר זה. הגרעינים יעברו במשך שלוש שנים את אותו מסלול: של"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם והכשרה בקיבוץ כפר רופין. חברי כפר רופין היו אנשי עבודה, בעלי מוסר עבודה גבוה ביותר. אם צריך מקום איכותי להכשרת גרעינים זה היה המקום. אם אנשי כפר רופין היו סמל למוסר עבודה קיבוץ האון היה ההפך הגמור.

מיד עם השחרור מצה"ל הגעתי לקיבוץ האון ושובצתי לעבוד בבננות. העבודה במטעי הבננות הייתה קשה ביותר. לאחר הקור הגדול לא היו בננות בישראל ולילדי השמנת של תל אביב לא היו בננות ו"דנ'לה" הרי חייב ל"אכול בננה'לה" בכל מחיר בכדי להיות גיבור, כמאמר השיר הידוע. עבדנו סביב השעון לספק בננות  במחירים שהרקיעו שחקים. הקיבוץ הרוויח והרבה.

באסיפה הכללית, עם סיום העונה, העלו לדיון את השאלה מה עושים עם הכסף הרב שענף הבננות הכניס לקיבוץ: לקנות משאית סמי טריילר חדשה או מכשיר "שמרטף" לבתי הילדים. בקיבוץ האון הייתה תופעת מזג אוויר שנקראת שרקייה. זוהי רוח מזרחית עזה וחמה. מדי פעם היו נוחתות מרמת הגולן לכיוון הכינרת שרקיות, רוחות מטורפות ששרקו ברעש אדיר. הילדים של הקיבוץ גדלו בבתי ילדים ושומרת הלילה בלילות מוכות שרקייה לא שמעה מה קורה בבתי הילדים שאותם עזבה רק לפני דקות אחדות.

חוק הטריוויאליות של פרקינסון, הוא החוק השלישי שלו. פרקינסון ידע בדיוק מה יקרה באסיפה הכללית של קיבוץ האון. בנושא סמי טריילרים שיעלו כסף רב, אף אחד לא מבין ולכן הדיון בנושא יימשך חמש דקות כולל הצבעה בעד. בנושא התקנת מערכת שמע בין בתי הילדים, "שמרטף", כולם מומחים ומבינים גדולים ולמרות סכום ההשקעה האפסי, הדיון ארך שעות ולא אושר לרכישה. בינתיים.

האביב הגיע. במטעי הבננות עסקנו בתחזוקת המטעים ובהשקייה. העבודה התנהלה בעצלתיים ונעשתה ברובה על ידי פועלים מהעיר טבריה הסמוכה. אנחנו, שלושה חברים מגרעין תומר עסקנו בהשקייה. פתחנו את הברזים בקצה הערוגות הארוכות, הלכנו לקצה השני, ישבנו וחיכינו כחצי שעה עד שהמים יגיעו לסוף הערוגה. הייתה זו עבודה לא קשה, לא דחופה ולא מעניינת.

מרכז ענף הבננות היה שלמה (סלומון) צ'יפרוט משרידי הגרעינים הטורקיים. באחד הימים פניתי לסלומון וביקשתי בשם שלושת חברי לגרעין לעבוד חצי יום. סלומון הסכים ואמר: "עבדנו מאוד קשה בעונה ומגיע לכם לבלות". עבדנו עד ארוחת הבוקר, התרחצנו, לבשנו בגדי א' ונסענו לטבריה. בטבריה התחילו באותו שבוע להקרין בקולנוע המקומי סרטים בהצגות בוקר. קנינו גרעיני חמניות שחורים ב"מגריל" ונכנסנו לקולנוע. אגב, הסרטים בקולנוע היו טובים יותר תוך כדי פיצוח גרעינים שחורים והגרעינים של מגריל, היו לדעתי, טובים יותר מגרעיני עפולה.

בערב פנינו לסדרן העבודה וביקשנו לרשום לנו חצי יום חופש.

כעבור שבוע תלו על לוח המודעות בחדר האוכל של הקיבוץ פרוטוקול מישיבת ועדת עבודה. הנושא: שלושה חברים שעזבו את העבודה והלכו לסרט. ההחלטה הייתה "מאחר וזאת הפעם הראשונה הם מקבלים רק נזיפה". החתומים על הפרוטוקול היו שני חברי קיבוץ שנודעו כבטלנים הגדולים של הקיבוץ אבל היו מגרעין המייסדים. כששאלתי את אחד מהם מה עשינו לא בסדר – הרי קיבלנו אישור ממרכז הענף וביקשנו מסדרן העבודה להוריד לנו חצי יום עבודה ? ענה: "פגעתם במוסר העבודה של הקיבוץ".

זה היה הרגע המכונן של חיי. שבוע לאחר מכן הודענו, יעל ואני, למזכיר הקיבוץ שאנחנו עוזבים: אנחנו, שלמדנו מהו מוסר עבודה בקיבוץ כפר רופין ננזפים על ידי בטלני קיבוץ האון ?

לימים חשבתי לעצמי: אם היינו הולכים לבית קפה, או לקניות, או לשחות בכינרת – כנראה שלא היינו פוגעים במוסר העבודה. אבל ללכת בזמן העבודה לראות סרט קולנוע ?

חוגגים בקיבוץ האון

==========

קישורים:

### דנ'לה אכול את הבננ'לה – בביצוע יעקב טימן – יוטיוב

### חוק הטריוויאליות של פרקינסון – ויקיפדיה

### יומולדת 70 לילדי גרעין תומר - האון - 17-11-2013 - יוטיוב

יום שבת, 25 במאי 2019

הבית בהדר / שלום נוי

חורף. דצמבר 2010

השעה שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:
"ביקשת שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".

בשנת 1946 עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".

אריה עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה כתופרת לנשות הכפר.

כשהייתי בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה, שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.

הצריף הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.

כאבי הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ, אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.

באותו חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.

שושנה פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".

אריה התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.

אריה התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם, בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי, מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.

כשאריה הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.

כשהייתי בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.


אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)

כשהגעתי לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי כך:
"לבית הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי חדר משלי.

כאשר משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.

*****

לאחר שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן ביקשתי מירל'ה שיצלם.

מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע
==========

קישורים:

יום רביעי, 8 במאי 2019

מכתב עצוב / שלום נוי

חורף, 1938

הגרמנים החליטו לנקות את גרמניה מיהודים. הם גרשו את כולם. גם פישל ופרידה שטיינברוך גורשו מדלמנהורסט לפולין. שלושת ילדיהם הגדולים היו בארץ ואילו הבן הצעיר זמי, שהיה בהכשרה גרמניה הצליח לברוח לשוודיה ומשם לדנמרק. פישל ופרידה ניסו לעלות לארץ וכתבו בקשות ומכתבים רבים לשלטונות בארץ במטרה לקבל אישור עליה (סרטיפיקט). הנה אחד מהם:



לעשנא יום 26/1/39
 אל משרד ההגירה לארץ ישראל בתל-אביב.
א.נ,
בזה אני פונה אליכם בבקשה לעזור לי בענין עלייתי.

אני נמצא פה כמה חדשים בתור פליט שגורש מגרמניה. עד עכשיו קיבלתי תמיכה מוועדת הפליטים אצל הקהילה העברית בלשנה. ומפני זה שאין להם כבר כספים בקופתם, אינם יכולים לעזור לי הלאה. מצבי רע מאוד, כי אין לי אפשרות להתפרנס פה. בלי קרובים ובלי ידיעת השפה הפולנית אינני יכול לשבת פה. אין לי כח לסבול את העינויים הקשים. חיי שלי הם כמו גסיסה לאיטה וכאובה, רק הסיכויים לעלות ולהיות עם בני יחד הם ניחומים בגורלי הטרגי. בני בארץ דורשים אותי ומתחייבים לפרנס אותי עם אשתי וגם עסוקים בדבר זה ופנו כבר פעמים אחדות אליכם בעניין הנ"ל, על מספר 1792-3/938.

לכן אני מבקש מכם שתשתדלו להקל את קבלת רישיון ההגירה ולאפשר לי לעלות ארצה בזמן הכי קרוב. תואילו נא לשים לב לבקשתי ולעניין, בכדי להגשים את שאיפתי בימים הקרובים. בתקוה שתמלאו את רצוני הכביר ותתנו לי תשובה פוזיטיבית.

מביע את תודתי הלבבית וחותם ברגשי כבוד ובברכת ציון,

פ. שטיינברוך

וכך מספר חיים שטיינברוך:

אחי אריה ואני, עבדנו כפועלים בפרדס של אדון גזונטהייט בהדר. כשהגיעו המכתבים מן ההורים, פנינו לשלטונות וביקשנו לאחד את המשפחה ולאפשר להורינו לעלות ארצה. "הביאו הוכחה שאתם יכולים לפרנס את הוריכם" הייתה התשובה שקיבלנו, "עליכם להשתכר לפחות עשר לירות לחודש". מאחר והרווחנו רק שבע לירות ביקשנו מאדון גזונטהייט שייתן לנו הצהרה על שכר של עשר לירות. הוא סירב למרות כל תחנונינו: "אני אדם דתי ולא יכול לשקר", ענה לנו.

אדון גזונטהייט לא שיקר. פרידה ופישל לא הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם שלושת ילדיהם, הם נספו במחנה ההשמדה בלזץ. אריה וחיים לא יכלו לעולם לסלוח לאדון גזונטהייט שלא הסכים לשקר כי הוא "דתי".

==========

קישורים: