אביב 2020
הקורונה
בעיצומה ואנחנו סגורים בבית. אין יוצא ואין בא, אפילו קניות מזמינים בטלפון.
הטלפון
מצלצל. "מדבר דוד'קה מקיבוץ כפר מנחם". אני מאמץ את מוחי – לא מכיר.
"למדנו
יחד בבית ספר כפר מל"ל" הוא מנסה לעזור לי.
סיימנו
את לימודינו בבית הספר ע"ש אהרונוביץ בכפר מל"ל לפני למעלה משישים שנים.
דוד גרוייזה היה חניך בתנועת השומר הצעיר ואני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד. שתי
תנועות הנוער הללו לא אהבו זו את זו, בלשון המעטה. עם סיום כיתה ח' עברו תלמידים
רבים להיות "חניכי חוץ" בקיבוצים רבים בכל רחבי הארץ. עם רובם ככולם לא
נשמר שום קשר עד היום הזה.
דוד
גרוייזה הפך במשך אותן עשרות שנים לדוד'קה גל אור, התחתן עם בת כפר מנחם וחי
להנאתו בקיבוץ זה. החלפנו מספר מילים על ההבדל בין הקורונה שלנו לקורונה שלהם, עוד
כמה מילים על מכרים משותפים ונשכחים, החלפנו מספרי טלפון וסיכמנו לשמור על קשר.
אנחנו,
ילדי כפר הדר, למדנו ב"בית ספר" קטנטן שהיה ב"בית הפועלים" במרכז הכפר.
בבית הספר הזה, היה חדר אחד בלבד, אליו הכניסו כמה שולחנות וכסאות נמוכים, סדרו אותם
בשני טורים: בטור הראשון למדו ילדי כיתה א' ובטור השני ילדי כיתה ב'. קראו לו בית
ספר "הדר" ולמדו בו פחות מעשרים תלמידים. המורה רינה לימדה את שתי הכיתות בעת ובעונה אחת.
אני
למדתי לקרוא בעצמי ובגן הילדים כבר קראתי בקלות ובשטף. אחרי חג הסוכות הגיע ל"בית
הספר" המפקח אליעזר שמאלי, לבדוק איך מתנהל המקום. המורה רינה קראה לי וביקשה
מהמפקח לבחון אותי. הוא נתן לי לקרוא קטע קשה במיוחד וכאשר סיימתי אמר: "מה
הוא עושה בכיתה א' ? מיד להעבירו לכיתה ב' !". עברתי מטור א' לטור ב' אך נשארתי
עם אותם ילדים ואותה מורה.
בסיום
אותה שנה הוחלט לסגור את בית ספר הדר ולהעביר את כל התלמידים לבית ספר כפר
מל"ל. בהתייעצות עם כל המומחים הוחלט שאלמד שנה נוספת בכיתה ב' עם המורה
רוחמה. בבית ספר כפר מל"ל היה מנהג: בסיומה של כל שנת לימודים ריכזו את כל תלמידי הכיתה,
סידרו אותם בשורות וצילמו צילומי סיום שנה למזכרת.
כל
התמונות, לא ברורות בשחור לבן, סרוקות מזה שנים במחשב שלי. שלפתי את תמונת הסיום
של כיתה ב' וגיליתי כמעט עשרה תלמידים שלמדו איתי בכיתה שאינם מוכרים לי. העברתי את
התמונות לשיפוץ ולצביעה אך ללא הועיל: עשרה אינם מוכרים לי. מה עושים בימים אלה ? פונים לחוכמת המונים, פותחים קבוצת עניין (ווטסאפ). פתחתי קבוצה, קראתי לה בשם "מחזור כ"ב –
בי"ס כפר מל"ל", גייסתי חברים למחזור וביקשתי את עזרתם בזיהוי
התלמידים הלא מוכרים. ארבעים תלמידים היו בכיתה ב' וזה לא היה קל. חבר מביא חבר
ובקבוצת הווטסאפ של מחזור כ"ב היו כבר כמעט עשרים משתתפים אבל הזיהוי היה קשה.
בתמונת
הסיום של כיתה ג' היו ארבעים ושמונה תלמידים. איך נוספו עוד עשרה תלמידים ? איך
מזהים אותם ואיך התמודדה המורה חיותה עם כמעט חמישים ילדים בכיתה ? שיפצתי את
התמונה, צבעתי אותה ופרסמתי בקבוצת הווטסאפ – ללא הועיל - מספר ה"לא ידועים" נשאר כשהיה.
בסיום כיתה ג' נחקק במדינת ישראל הצעירה חוק החינוך הממלכתי 1953. בוטלו הזרמים בחינוך: "בית הספר לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ" הפך להיות סתם בי"ס כפר מל"ל ובית ספר רמתיים הפך להיות ממלכתי א'. כמעט מחצית הכיתה עברה מבית ספרנו לבית הספר הקרוב יותר לביתם. בית הספר הצפוף הפך מרווח והוחלט לפצל אותנו לשתי כיתות קטנות (אגב, דוד / דוד'קה ועוד רבים אחרים למדו בכיתה המקבילה).
בתמונת
הסיום של כיתה ד'1, הכיתה שלי, אנחנו רואים כיתה בת עשרים תלמידים ושני מורים מחנכים. המחנך של ד'2, הכיתה המקבילה היה המורה אריה נויר, אבא שלי. בשמחה רבה צורפה גם התמונה הזו לרשימת התמונות.
בשנה
לאחר מכן הוחלט לאחד שוב את שתי הכיתות. המורה אסתר רייטר קיבלה משימה בת שנתיים, לגבש
את הכיתה המאוחדת בשנית ליחידה אחת גדולה. בסוף אותה שנה נסגר בית הספר הקטן במושב
בני ציון. תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר הצטרפו לבית ספרנו. קיבלנו לכיתה
שבעה תלמידים ממושב בני ציון והמורה אסתר נאלצה להתמודד עם גיבוש מחדש של כיתה ו'.
שני
מחנכים קיבלו עליהם את החינוך של כיתה ז' שלנו: המורה גרשון ומנהל בית הספר אליעזר
כהן. ארבעים ואחד תלמידים סיימו את כיתה ז' ואת כולם בתמונת סיום השנה אני מזהה.
כיתה ח' עברה עלינו ללא זעזועים מיוחדים מלבד מלחמה.
רק
התחלנו ללמוד בכיתה ח', חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים ופרצה מלחמה - מלחמת
סיני. היסטוריונים רבים לא חושבים, עד עצם היום הזה, שהייתה זו מלחמה. מבצע סיני
או מבצע קדש היה זה, לטענתם, מבצע ותו לא. אנחנו, תלמידי המחזור היינו שקועים
במלחמה לא במבצע: בהתחלה במילוי שקי חול ובחפירות של שוחות ותעלות כנגד התקפה אווירית שלא הגיעה ומאוחר יותר
באיסוף כספים. במדינת ישראל הצעירה התארגנה קבוצה אזרחית שהקימה את "קרן
המגן". הייתה זו קרן לאיסוף כספים לטובת רכישת נשק להגנה על המדינה. כל אותה
שנה היינו עסוקים באיסוף כספים: ממכירת בקבוקים ריקים ועד ויתור על תמונת המחזור
ומסיבת סיום השנה. כתבנו הצגה בעצמנו והצטלמנו צילום רגיל כבכל סיום שנה. את כל הכספים
שאספנו לסיום המחזור תרמנו ל"קרן המגן".
"פגישה
עוד עשרים שנה", כך קראנו להצגה שכתבנו. כל אחד הציג את עצמו, מה יקרה לו
בעוד עשרים שנה: מה ילמד, מה המקצוע בו יעסוק, היכן יגור, מה יהיה מצבו המשפחתי
וכו'. אני הצגתי את עצמי כמורה. האם זאת הסיבה שבאמת הייתי מורה ? אם כן, אני כועס על
עצמי על כך עד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.