"הסרטן הרים ראש", אומר לי ד"ר שכטר "גילינו ניצנים של זריעה ואנחנו מפסיקים את הניסוי".
"מה באשר לרמיסיה ?" אני שואל.
"רמיסיה פירושה הפוגה. לא אמרנו לכמה זמן. הייתה הפוגה, נגמרה".
יש לו חוש הומור מוזר. על חשבוני.
ביום שישי החלטנו לאכול קלמרי ביין לארוחת ערב.
שעתיים לאחר ארוחת הערב התחלתי להרגיש כאבים שהלכו והתגברו. החלטנו לנסוע לחדר
מיון בתל השומר. בדרך עצרנו פעמיים בהן הקאתי את ארוחת הערב ובמיון קבעו: יש לך
חסימת מעיים, נעשה צילום ס.ט. ונבדוק. לקראת הצילום שתיתי חומר ניגודי מגעיל שניקה
את בני מעי, הפחית למינימום את כאבי הבטן וביקשתי ללכת הביתה ולפנות למרפאה
האונקולוגית.
"חסימת מעיים היא מסוכנת ועלולה לחזור",
אומרת ד"ר רוני שפירא כשסיפרתי לה על אירועי יום שישי "אני מציעה שתעשה
ניתוח בטן. אתה יכול לעשות זאת בכל בית חולים שתבחר".
"את מכירה מנתח טוב ?" אני שואל.
רוני מרימה את הטלפון ותוך חמש דקות אני לוחץ את
ידו של ד"ר דב זיפל. הוא משכיב אותי על מיטת הבדיקות, ממשש את הבטן, מסתכל על
הצלקת במורד הטבור שלי ופולט במבטא אנגלי כבד: "אני מכיר את המקרה שלך. .
.".
"הרגע הכרנו!", כך אני "איך אתה
מכיר את המקרה???"
"בת זוגי עזרה לנתח אותך בבית חולים השרון.
היא שסיפרה לי על המקרה. היא סיפרה איך לא ידעו שהגידול שהוציאו לך היה
מלנומה". נזכרתי בקיארה הרופאה האיטלקיה הנחמדה.
יש לך בת זוג מדהימה, אני חושב לעצמי, בארוחת הערב
בכדי להגביר את התיאבון, אתם מדברים על מה שהוצאת מהבטן שלי?
ד"ר זיפל ניתח אותי ביום ראשון, נר ראשון של
חנוכה. הניתוח היה ארוך והמשפחה שחיכתה באולם ההמתנה, הייתה עסוקה בבדיקה של כל המכונות
ומתקני המזון המהיר שהיו בשטח, כולל מתקן מהיר לטיגון צ'יפס, דבר שגרם לבחילה של
כולם. לפתע ראו את ד"ר זיפל יוצא במהירות מחדר הניתוח ובידיו מיכל סגור.
"היה מצוין", הוא פולט "הורדנו שבעים סנטימטר מהמעי הדק ואני רץ
להעביר אותו למעבדה".
למחרת החלו לפנות מיטות רבות במחלקה הכירורגית
אונקולוגית, מחשש שיגיעו פצועים רבים ממבצע "עופרת יצוקה" העומד להתחיל בדרום.
אני אושפזתי בחדר זוגי עם שמואל מאשדוד. קלרה אשתו הייתה מודאגת מהטילים שאולי
יפלו על ביתם ועל משפחתם והוא היה במצב בריאותי ירוד וחלש מאוד וישן רוב הזמן. ד"ר
זיפל נכנס לחדרי, ישב על המיטה לידי והסביר: "בניתוח חתכנו את החלק הנגוע של
המעי הדק. בסיום הניתוח חיברנו מחדש את שני החלקים שנשארו. בכדי להיות בטוחים
שהחלקים חוברו כמו שצריך, אתה חייב לשבת בשירותים ועד שלא יהיו שם תוצאות אתה תהיה
בצום ומחובר לעירוי".
הייתי בצום ארבעה ימים. לא אכלתי ולא שתיתי והייתי
מחובר לעירוי. כל בוקר נכנס ד"ר זיפל לחדר שלי, עוד לפני שנכנס למחלקה ולחדר
שלו, ישב לידי על המיטה ושאל: "נו????". אחרי ארבעה ימים כשרציתי להשתחרר
מהעירוי ולהתחיל לאכול, אמר לי ד"ר זיפל: "אתה יודע מה, אני מוכן לוותר לך על יציאה, אני מסתפק בנפיחה. נאד אחד קטן ואתה מתחיל לאכול. פליז . . .".
ביום חמישי זה קרה: הפלצתי! מיהרתי לספר לד"ר
זיפל ושלחתי הודעות בטלפון לכל העולם. חזרתי לאכול ולשתות.
למחרת התחילו שלשולים שנמשכו ונמשכו ולא פסקו עד היום.
כעבור חודש ישבתי בהמתנה לצילום סי.טי. וד"ר זיפל עבר במסדרון. אני עוצר
אותו:"אתה יודע שעבר המון זמן מאז הניתוח ואני כל הזמן משלשל?"
הוא מגרד בראשו ואומר: "תאמין לי, זה הרבה
יותר טוב מעצירות!" ורץ לדרכו.
אנשי חב"ד הגיעו למחלקה בערב שלאחר הניתוח שלי, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם צדו את אסף: "אתה נראה יהודי יקר ואתה חייב לברך". למחרת, אני כבר על הרגליים, הם פנו וביקשו ממני לברך על הנר השני ועשיתי זאת ברצון. ביום שלישי כיבדו את עומר בברכה וכך המשפחה כולה הדליקה מידי ערב את החנוכיה של חב"ד. ביום שני, 28 בדצמבר 2008, שוחררתי מבית החולים. את הנר האחרון של חנוכה הדלקתי בבית.
==========
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.