"למה אתה עושה את זה?" - שאלו אותי רבים, אשר שמעו שאני מתרגם ספר עב כרס מאידיש לעברית. "מי יקרא את זה?" - שאלו אחרים.
אני זוכר את עצמי כילד, יושב במטבח הקטן שלנו, שומע את אמי וסבתי משוחחות בשפה שלא הבנתי. הן דיברו באידיש, שפת הרגש והזיכרונות שלהן. האידיש הייתה עבורן שפת הכאב והשמחה, השפה שבה שיתפו רגעים של זיכרון וסיפורים שלא נאמרו. המילים נשמעו לי כמו שירה עצובה, מלאה בעצב ובגעגוע. לעיתים ראיתי דמעות מצטברות בעיניה של סבתי, והרגשתי את העומס של סיפורים שלא סופרו. כששמעתי את שיחותיהן כילד, הרגשתי כאילו אני מציץ לעולם שאבד, לעיירה שהייתה ואיננה עוד. רק שנים מאוחר יותר הבנתי את העומק של השיחות הללו.
אמי, רייזל (בארץ: שושנה), נולדה בעיירה קורוב שבמחוז לובלין, להוריה שמעון רוכמן מהעיירה הסמוכה דמבלין ואתל לבית זלצקוואר. בשל קשיי פרנסה בקורוב עברה המשפחה לעיר הגדולה ורשה, שם נולדו שתי אחיותיה של אמי. כאשר הייתה אמי בת שבע עשרה עלתה המשפחה לישראל, התיישבו בגבעתיים. אך אחיה של אמי, שלמה רוכמן, נשאר בפולין משום שלא קיבל סרטיפיקט מהשלטונות הבריטיים, כי היה מבוגר ובעל משפחה. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ותינוקתו הקטנה.
כשסבתי שמעה על אובדנו, היא ישבה שבעה ושרפה את כל התמונות, המכתבים והזיכרונות שהיו לה. מאז לא דיברה עליו, כאילו ניסה הכאב להשתיק גם את הזיכרון.
השנים חלפו, אך השאלה על חייהם של אלה שאינם נותרה בלתי פתורה.
לאחר קום המדינה החליטו יוצאי קורוב בארץ ובעולם להוציא לאור ספר זיכרון לעיירה. הם כתבו זיכרונות, אספו מאמרים ומסמכים, שלבו תמונות ואספו כסף להוציא את הספר לאור. כל מי שתרם קיבל את הספר, אבל בשבילי היו אלה רק תמונות, כי לא הבנתי אף מילה. הספר כולו כתוב באידיש.
כשהספר "יזכור בוך" יצא לאור, הוא היה עבורי חלון אל העבר שאבד. לפני שנה וחצי החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להנציח את העיירה קורוב בצורה חדשה: לתרגם את הספר מאידיש לעברית. זה היה מסע מורכב שכלל לא רק תרגום, אלא גם סריקה, שיפוץ, וצביעה של התמונות הישנות המופיעות בו. לצד זאת, העליתי את כל החומרים הללו כבלוג אינטרנטי, כדי שהמורשת הזו תהיה נגישה לדורות הבאים. הספר, המכיל 1147 עמודות, נכתב כולו באידיש ומספר את סיפורי החיים, התרבות, והאסון של העיירה.
במהלך תרגום הספר גיליתי תמונות שלא הכרתי – תמונות של אמי בצעירותה עם חברותיה בפולין, לצד תמונות של סבתי, אחותה ובנהּ (שיינדל ומאיר זצלמן). כולם היו שותפים משמעותיים במימון האנדרטה ובהוצאת הספר לאור.
את סיפורו של דודי, שלמה רוכמן, הנציחו בדף זיכרון מיוחד שהעלה ניצול העיירה. בדף זה מסופר כיצד נאלץ להישאר בפולין בשל מחסור באישורי עלייה, וכיצד חזר לעיירה קורוב עם אשתו ובתו הקטנה כדי להמשיך בחייהם. כשפרצה המלחמה, נדחקו לחיים תחת הכיבוש הנאצי, עד שלבסוף גורשו ונרצחו במחנה השמדה. דף הזיכרון, המציין את שמותיהם, הוא תזכורת כואבת למורשת שאבדה ולמשפחה שלעולם לא תוכל לשוב.
אבל למה עשיתי זאת? התשובה טמונה ברצון לשמר את הזיכרון, לא רק עבור משפחתי אלא עבור כל מי שאיבד ולא יודע מה היה. הספר הזה הוא סמל לכוחו של זיכרון, למורשת שיכולה להחיות מחדש אנשים, מקומות וסיפורים שאבדו לשואה ולזמן. הוא גשר בין העבר לעתיד, ומענה לשתיקה הכבדה ששררה במשפחתי במשך שנים רבות. באמצעות הספר, אני מבקש לתת קול למי שאינם ולוודא שסיפורם ימשיך להישמע.
האזכרה השנתית, נחלת יצחק גבעתיים, 10-05-2024
==========
זהו הסיפור האחרון. את הסיפור הזה כתב, לבקשתי ובעזרתי, האדון צ'ט ג'י פי טי ChatGPT.
רוצים סיפורים נוספים? פנו אליו בקישור למטה.
==========
קישורים:
### יזכור בוך קורוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.