פתיחה
"קראתי
לך שלום, בני
שונא
מלחמות אני.
את כל המלחמות.
קראתי לך גילי, בתי
קראתי לך ירוחם, בני
(טיוטה
שנכתבה בבית האבות "המבריא". תאריך משוער 2004)
קטעי זיכרונות
15/10/1996
בעצם אין לי חשק לרשום את זיכרונותי, אבל לוחצים עלי לכתוב ולכן הנה התחלתי. קשה לי, לא להיזכר, אלא לכתוב עליהם. מדוע ולמה? אינני יודע. אולי קורות חיי אינם משהו מיוחד. אין מעשים חשובים או גדולים שצריכים לכתוב עליהם, או אפילו אין תבונה במעשי. לפי דעתי אין שום דבר מיוחד שאני יכול לציין שעשיתי – משהו חשוב, משהו שאפשר להתגאות. אני פעלתי לפי המצב של אותו הזמן ולפי אותה ההזדמנות – מה שקרה קרה. היו הצלחות קטנות ואלו הביאו אותי למקום שאליו הגעתי.
אני חושב שאני אדם נוח, שונא ריב ובורח מכל התנגשות מעשית ומילולית. העיקר, גם עכשיו וגם בעבר, לא להיות גיבור, לא להיות גאה מדי ולחיות בשלום עם כל אחד: שכנים, משפחה, בצוות המורים שהייתי אחד מהם וגם עם תלמידי. בזאת אני חושב שהצלחתי וזה על פי רב, כך נדמה לי, היה לטובתי ולזכותי.
20/10/1996
נולדתי בשנת 1912,
בי"ט בתמוז, כנראה ב-23 ביולי, אבל הורי לא היו בטוחים כל כך
בתאריך הבינלאומי, לכן חגגנו בהתחלה ימי הולדת ב-23 ביוני, מאוחר יותר ב-30
ביוני, ולבסוף כנראה תיקנו לתאריך 23 ביולי וכך זה נשאר עד היום הזה.
על משפחתי מצד אבא אינני זוכר
הרבה, רק שהיו 7 אחים ואחות אחת, שמתה כנראה בצעירותה. אבי היה הצעיר בין האחים
ומקצועו היה סופר סת"ם, סופר ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בית אבא ובית אמא
היו שייכים לחסידות ובעיקר סיפרו לי על הרב הצעיר מפוטליץ', הכפר ששם נולדתי. את
רוב הסיפורים עליו שכחתי וגם שכחתי את השפה הפולנית, שלפי גירסת אמי היתה שגורה
בפי יותר מאידיש, כי למדתי את השפה הפולנית מהפועלים הפולנים שעבדו אצל סבי. שם
הסבא מצד אמי היה אהרון ואת שם הסבתא אינני זוכר, רק שהיתה גבוהה וסבא היה נמוך.
היה להם משק חקלאי קטן, פרה ותרנגולות, אבל הם התפרנסו מקדרות. הפועלים הפולנים
עשו כלים מאדמת החרסה וסבי נסע כל יום שני לעיירה הקרובה או לעיר רָבָרוּסקָה
ולקראת סוף השבוע היה חוזר לחגוג את השבת עם המשפחה. לאמי היה אח ושמו פייביש
והיחסים ביניהם לא היו, כנראה, טובים במיוחד.
על אמי, אבא סיפר, שהיא הלכה
תמיד יחפה ואהבה לקרוא ספרי יידיש, רומנים זולים בהמשכים, שהביא איזה מוכר נודד
בעגלתו כל שבוע. סבא וסבתא לא ראו את זה בעיניים טובות ולכן אמי הצעירה עלתה על עץ
גבוה ובין הענפים קראה קורות של אוהבים ברומנים האלה.
שם אמי היה פריידה נויאר (Neuer) ושמי היה, אז בפולניה, לייביש. בגרמניה הפכתי לליאו וכאן בארץ לאריה. שם משפחתי לא היה נויאר, אלא שטיינברוך (Steinbruch). בארץ הפכתי לנוי לפי בקשת ילדי.
29/10/1996
בשנת 1913 החליט אבי לעזוב את פולניה,
את פוטליץ' הקטנה, ופניו לאמריקה, כמו רוב היהודים בזמן הזה. אולם הוא הגיע רק עד
המבורג שבגרמניה. כנראה מצא עבודה, איזו עבודה אינני זוכר, המטרה היתה לאסוף כסף
להמשך הדרך. אז הוא החליט להביא את משפחתו הקטנה אליו ושלח כרטיס נסיעה. אמי
היססה, כי מעולם לא עזבה את גבולות הכפר, אבל לבסוף היא לקחה אותי ונסעה אל גורלה.
ברכבת היא עדיין הניקה אותי. בהגיעה להמבורג היא פחדה מהרעש וההמולה של עיר הנמל הגדולה ואבי החליט לקחת אותנו לעיר קטנה יותר, לברמן. אולם גם שם לא יכלה אמי להסתגל ואנו נדדנו לעיירה הקרובה הקטנה, דֶלמֶנהוֹרסט. שם הורי נשארו עד גירוש היהודים מגרמניה לפולין בשנת 1939.
בחורף 1915 אבי נפצע בחזית האיטלקית וקיבל חופשה. באוגוסט אותה שנה נולדה אחותי אֶתל-פֶשֶה, ששמה בגרמנית היה פאולה. אבי נשלח חזרה למלחמה והפעם לחזית הפולנית-רוסית. שוב נפצע וחזר הביתה. באפריל שנת 1917 נולד אחי חיים-הרש, ששמו הגרמני היה הרמן. אבי נשלח שוב לחזית ובשנת 1918 הסתיימה המלחמה האיומה הזאת.
יום אחד, אני הייתי כבר בן שש, חזר אבי סופית הביתה. הוא היה שבור בנפשו, מלא סיוטים ומיואש. במקצועו היה סופר סת"ם, אבל בכל הסביבה לא היה צורך במקצוע זה. יתר היהודים מפולניה הסתדרו בתור סוחרים ובעלי חנויות, אולם אבי לא הצליח להשתקם וכך הפך לסמרטוטן, שמשך עגלת יד ואסף סמרטוטים, ברזל ועצמות והפרנסה היתה דלה. גם האינפלציה הקשה לא עזרה בשיפור מצבנו הכלכלי ורק בעזרת עשירי הקהילה ובעיקר בעזרת אישה ששמה היה מימֶה פינק, בעלת חנות רהיטים, ששלחה לנו מזון וירקות מהשוק (פעמיים בשבוע) הצלחנו להתקיים כל השנים. אבי היה גם החזן השני בימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, וגם בשבתות, כשהמורה, החזן והשוחט, לֶרֶר (המורה) פרוינד שמו, היה חולה. זה הוסיף לנו את הפחם ותפוחי האדמה לכל השנה. אני זוכר חורף אחד שקרה "נס" ובעיר סמוכה פרצה שריפה בבית הכנסת (כנראה הצתה של אנטישמיים), ספרי התורה ניזוקו ואבי קיבל אותם לתיקון. זה היה חורף של מזל ופרנסה, אבי ישב כל היום וכתב בנוצת אווז וטרח לתקן את ספרי התורה.
6/11/1996
בשנת 1918 הגיע יום כניסתי לבית הספר.
עדיין לא הייתי בן שש, אבל לרר (המורה) פרוינד קיבל אותי לכיתה א'. אני קיבלתי
שקית של סוכריות ושמחתי. אבל השמחה היתה מוקדמת מדי, כי התקשתי ללמוד. לא הצלחתי
ללמוד לקרוא ולכתוב. עד שהמורה הצליח לגלות שאני זקוק לרופא עיניים. בעזרת משקפיים
הפכתי לתלמיד טוב ולא רק שהתחלתי ללמוד לקרוא, אלא לא הפסקתי לאהוב לקרוא עד עצם
היום הזה.
בית הספר היה בגָרטֶנשטרָאסֶה (רחוב הגנים) ועבר במשך הזמן לקרַמֶרשטרָאסה, כחלק של בית כנסת גדול ומפואר. שם ביליתי את שמונה השנים הבאות, עד גיל 14 כמעט. מכיתה ה' הייתי יחידי בכיתה שלי, עזרתי למורה ללמד ילדים אחרים, כי מכיתה ה' רוב הילדים עזבו לגימנסיות. אני נשארתי בבית ספר זה, כי בגימנסיום לא רצו לשחרר אותי בשבת, ואסור היה לי גם לכתוב (חילול שבת), לכן הורי לא הסכימו שאעבור ללמוד בגימנסיום נוצרי. ייתכן שגם שכר הלימוד שיחק תפקיד בעניין זה. בכל אופן נשארתי את יתר ארבע השנים מכיתה ה' עד ח'. למדתי בעצמי הסטוריה, עברית, קצרנות ועוד הרבה דברים אחרים.
המורה פרוינד שלח אותי לספריה הציבורית והספרנית, אישה טיפוסית פרוסית, גדולה ושמנה חיבבה אותי, כי אני הייתי הקורא הצעיר שהופיע כל כך הרבה פעמים בשבוע, עד שהיא הסכימה לתת לי יותר מספר אחד ולפעמים אפילו 3-4 בכל פעם. המעניין ביותר היה שגם אבי קרא את אותם הספרים, גם הוא אהב לקרוא, למרות שהוא לא ביקר אף פעם בבית ספר, רק למד בחדר ובישיבה ומעולם לא למד גרמנית באופן פורמלי, הכל בכוחות עצמו. גם אחי ואחותי הרבו לקרוא, חוץ מאמא שלא הצליחה לרכוש את הקריאה בגרמנית, אלא רק באידיש וספרים באידיש לא היו בדלמנהורסט.
הייתי ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית. האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז רחמו עלי ולא נתנו לי עוד תרד. רק ביקורי בפעם השניה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12, התרפאתי והטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה.
הורי לא חיו בשלום, היו הרבה ריבים ביניהם, כנראה על רקע העוני וחוסר כסף. הקהילה היהודית עזרו לנו הרבה וגם מימֶה פינק, זכרונה לברכה, שהיתה כמו אם לאמי וכל פעם שהיה לאמי רע על הנשמה הגיעה אליה ושפכה את לבה וגם קיבלה ניחומים ועזרה. מגיע למימֶה פינק גן עדן, אם יש כזה.
5/12/1996
לכתוב על הזמנים ההם מעציב
אותי יותר מדי. העבר היה לא טוב, ההווה גרוע והעתיד הוא המשך של עבר והווה ולמה
שיהיה יותר טוב? הלא הגנים הם אותם הגנים. הילדות היתה קשה. עוני וריב, אני עם
עצבותי והמצב הפוליטי בימים ההם – רק דבר אחד נתן לי אושר: הספרים. אני מצאתי את
הדרך לספריה והספרנית הגרמניה מסרה לי תמיד יותר מספר אחד. בתוך הספרים – ובעיקר
עולם האגדות – השכיחו את הכל. אהבתי מאוד אגדות של האחים גרים ואנדרסן, אלף לילה
ולילה – ספר עבה במיוחד, גוליבר והרבה הרבה סיפורים אחרים. יותר מאוחר אהבתי לקרוא
את קרל מאי ונדמה לי שקראתי את כל ספריו. אבל לא רק אני קראתי את הספרים האלה, גם
אבי. הוא למד קריאת ספרים ועיתונים בעצמו, וקרא כל ספר שמצא את דרכו אליו. רק אמי
לא הצליחה ללמוד. היא קראה ביידיש, הדוד מאמריקה, אינני זוכר את שמו, אחיו של אבי,
שלח לנו פעם אחת חבילה של סמרטוטים שהיו עטופים בעיתונים ביידיש. את אותם עיתונים
ישנים היא קראה שנים רבות עוד ועוד. אנחנו צחקנו על זה והמצאנו כל מיני בדיחות. גם
אחותי, שהיא עכשיו בבית חולים וחולה מאוד, גם אחי חיים ואחי זמי קראנו הרבה וזה
עשה לנו טוב על הנשמה.
אני הייתי תלמיד טוב, כי הייתי
כיתה עם תלמיד אחד. המורה העמיד לרשותי את כל הספרים שלו: הסטוריה, גיאוגרפיה,
חשבון, למדתי בעצמי אפילו סטנוגרפיה (קצרנות), אנגלית למדתי לבד בעצמי ועזרתי
למורה ללמד את הילדים האחרים.
פעם בא הרב הראשי של אזור Oldenburg, אולדנבורג, לבית הספר הקטן שלנו כדי לבחון אותנו ואני זכיתי במקום הראשון וקיבלתי פרס: ספר, שבלי הגזמה קראתי אותו הרבה הרבה פעמים. את שם הספר שכחתי, כנראה היה זה ספר בגרמנית, על עניני יהדות, חגים, אגדות חסידיות, אבל הכל בגרמנית.
-------------------
(ב-18 בדצמבר 1996 שושנה נפטרה ואריה הפסיק את
כתיבת הזכרונות)
---------------
מתוך קלטת הוידאו שהוקלטה בתאריך 14 ביוני 2004
בגיל 14 עברתי ללמוד בסטודיום, פנימיית
הכנה דתית לסמינר (לא היו בנות במקום, רק בנים). משם באופן אוטומטי עברתי ללמוד
בסמינר למורים / רבנים בווירצבורג, שם למדו גם 5 בנות, אחת מהן היתה רות דויד
שהתחתנה עם משה קולה שלמד גם הוא איתנו. אחד נוסף שלמד איתנו היה גם ביגיל. רוב
התלמידים לא עלו לארץ, אלא היגרו לאמריקה.
סיימתי את הסמינר, עברתי להכשרה ב"החלוץ הדתי". הפסקתי להאמין ועברתי להכשרת "החלוץ" שהיתה ליד הקהילה היהודית בהמבורג. אני עבדתי בוילה של הבנקאי היהודי ורבורג, כך למדתי חקלאות. המדריכים היו מהארץ, לימדו חקלאות והרצאות על ציונות, במשך שנתיים עד שנת 1934 שאז עליתי לארץ. לפני העליה לארץ רצו לחתן אותי, נישואים פיקטיביים, עם בחורה גבוהה מאוד, אך נציג הקהילה לא הסכים לחתונה זו בגלל הפרשי הגובה. בדרך לארץ ביקרתי את ההורים ונפרדתי מהם. נסעתי ברכבת לטריאסט ומשם באניה איטלקית "ירוזלמה" ליפו.
הגעתי לקיבוץ כרית בהדר, הכשרה שהקימה את קיבוץ כפר-מנחם. חיי הקיבוץ לא היו מתאימים לי ועזבתי. הצטרפתי לקבוצה שעלתה על הקרקע והקימה יישוב ליד המושבה יבנאל: שרונה.
מכתבים
שרונה
תאריך משוער: 23 באוגוסט 1942
שלום
שושנה !
סוף סוף הגעתי לשרונה, בשלום ובנחת רוח. אני מקווה שאת מרגישה טוב והכל בסדר אצלך. קודם כל אל תצחקי יותר מדי על השגיאות שאני כותב, אבל מה שחשוב לי שאת יכולה אף על פי כן, להבין את הסגנון שלי.
שושנה ! בזה אני פותח את שורת חלופי המכתבים בינינו והלואי שיסתדר הכל כפי שאני מבקש את זה. עוד דבר לפני שאני מתחיל לכתוב לך על אותו ענין, מה שהיה הגרעין בשיחתנו בערב השני. אני מבקש ממך כמו שאני בעצמי נוהג לכתוב אך ורק את האמת. את האמת גם ברגשות, כי יותר טוב להתאכזב עכשיו במקום אחר כך ולפעמים זה אז מאוחר מדי. יסוד היחסים בין שני בני אדם צריך תמיד להיות בנוי על האמת, אז זה יהיה הבניין בעתיד, בנוי חזק וטוב ויש לו סיכויים להתקיים במשך כל חיינו.
אני סיפרתי לך די על אודות המושב ובפרט על שרונה. היום כשחזרתי, באה לי הרגשה שציירתי לך תמונה יותר מדי שחורה. אבל אין ברצוני לתקן את זה, כי אני חושב שתבואי לכל הפחות לבקר אותי בשרונה ואז תראי הכל בעינייך, בעצמך, ואז אולי ניפגש בענין זה באמצע הדרך, לא לבן ולא שחור יותר מדי. בעצם החיים, כמו בכל מקום, כי גם בעיר לא הכל מלא שמש ואור ויש גם לילה וצל.
אבל את כל זה אני רוצה לעזוב עכשיו, אבל יש לי בקשה אליך, לכתוב לי על ענין זה פעם ברור יותר: גם דעתך ואיך את רואה את הפרובלם של מושב מסביב לעתידך, אם את מפחדת לפני חיי מושב, לי זה חשוב לדעת לפני שאת באה הנה.
מה שיותר חשוב לי לדבר איתך במכתבים, זה על היחסים בינינו. כבר בהתחלה אמרתי לך את מטרתי בהיכרותנו, אבל גם אני יודע שדבר כזה לא יכולים להכריח. יחסים בין בחור ובחורה צריכים לפעמים זמן כדי להתפתח, עד שיוצא משהו עתידי מזה. את מרגישה בטח שאני מסתובב ומסתובב למה שאני רוצה להגיד לך, כמו חתול מסביב לדייסה חמה ועוד לא מעיז אני להגיד לך במלים פשוטות מה אני מרגיש בכלל. קשה לי מאוד, אבל הפעם אני יכול להגיד לך, שושנה, שאת מצאת מאוד מאוד חן בעיני ואל תצחקי שאני אומר את זה ככה.
את יודעת שצריך בשביל חיי משפחה יותר מרצון טוב וסימפטיה. אמנם אני הרגשתי בינינו ומצאנו גם יחד בשיחותינו, הרבה דברים משותפים, רגשות, השקפות, מחשבות ואולי גם הרגלים. אני יודע, למרות הכל, שזה עוד לא מספיק. מעל לכל צריכה להיות הרמוניה נפשית בין בחור ובחורה. בשפה רומנטית קוראים לזה אהבה. זה משונה אולי, אבל הכרחי, אחרת הסוף יהיה רע. על זה אני רוצה להמשיך באופן מיוחד בנוגע לשנינו.
אני מוכרח לכתוב לך בנוגע לזה גם אם אני מתבייש, כי הבטחתי להשמיע רק את האמת. אמנם הזמן שאנחנו מכירים אחד את השני הוא קצר, אף על פי כן הוא די ארוך בשבילי להיכנס לסבך של רגשות משונים. פשוט מאוד שמחשבותי מסתובבות כבר הרבה וחזק מסביב לך. פשוט מאוד שאני מוכן לקבל אותך בתור חברה שלי כאן בשרונה. אני חושב שאמרתי די ורק ברצונך תביני זאת. אבל חוץ מזה דבר מה שחשוב גם לי, וזה מובן מאליו, זהו עכשיו את. מה את חושבת בכלל, לא רק על חיי עתיד במושב, ובשרונה בפרט, אלא גם עלי. מה אני בשבילך? אני יודע שאני בן אדם לא כל כך מקסים, לא בחיצוניותי ולא ברוחי ובנפשי. אבל, אני רגיש מאוד מאוד. והמחשבה, והלא לא אמרת לי אף פעם דבר שאני יכולתי לתאר לי משהו או לענות לי, שאת בכלל בספק בעיניני הרגש בנוגע לי, גורם לי קשיים נפשיים פנימיים ואני מבקש ממך שושנה, שתראי לי באיזה צורה את דעתך, פשוט את האמת. אנחנו סוף סוף לא ילדים והכי טוב שלא תשאירי אותי כל כך בספק. זוהי בקשתי. אמנם בגרמנית הייתי כותב הכל בסגנון יותר יפה ונאה, אבל בעברית אני לא יודע כל כך טוב. אם תמצאי פעם איזו מילה שדומה אולי קצת לגסות אז תדעי שלא רציתי את זה, רק לא ידעתי אחרת.
אני כותב הכל כל כך מבולבל שאני מפחד שתחשבי אותי למטורף, אבל לא הצלחתי יותר טוב להשמיע לך מה שרציתי להגיד. אולי במכתבים הבאים, ואז גם אדע ממכתביך משהו יותר מפורט, אכתוב לך גם יותר ברור.
הפעם אני רוצה לגמור, כי עכשיו כבר מאוחר מאוד. תמסרי דרישת שלום לכל המשפחה וביחוד לאביבה. עכשיו אני מרגיש עוד יותר בודד מקודם, אבל אני כבר מדבר איתך כשעתיים. אני שומע עכשיו את הצחוק הטוב שלך. לא חשבת שאני כל כך רומנטי, אבל אני אינני מבין את עצמי. איך שלא יהיה ככה הוא, מה אני יכול לעשות.
כאן יש לנו עוד כלב אחד, הוא שחור לגמרי ואנחנו קוראים לו כושי. היא מזכיר לי תמיד את ההצגה "הגזע הטהור" כמה צחקנו אז. הלואי שנזכה עוד לצחוק ככה. אבל עכשיו סוף.
שלום וברכה, הרבה שלום ולילות מנוחה,
מאריה
אני לא
חוזר לקרוא את המכתב, הוא יגיע אליך עם כל השגיאות והשטויות. הלואי ויכולתי לכתוב
את המכתב בשתי מלים. אבל מה לעשות?
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 30 אוגוסט 1942
שלום אריה !
גם אצלי
יש קודם כל: שלא תצחק מהשגיאות שלי, כי עד כמה שידוע לך, אז אני לא למדתי עברית.
אני כותבת לך על פי המחשבה. אמנם אני מצטערת עכשיו על כך, אבל נזכרתי יותר מדי
מאוחר. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שנבין אחד את השני במחשבות, וזה ישנו על כמה
שמצאתי במכתב שלך.
לקחת ממני חצי ממחשבותי מה שאני חשבתי אז אתה כתבת לי, אבל אל יאוש נשאר גם לי עוד דבר מה לכתוב. על שרונה ועל הפרובלם של המושבה אינני יכולה לכתוב, כי אין לי מלים לכתוב מה שאני חושבת להגיד על זאת. אבל אל תצטער אני חושבת לבוא לבקר אותך בשבוע הבא, זאת אומרת ב-9/10, כי אין אצלנו הרבה עבודה ואוכל לקבל כמה ימים חופש. אז אני אראה הכל, איך שאתה אומר לא לבן ולא שחור. אני חושבת לקבל הכל ולראות את הכל "אדום". ומה זאת אומרת אתה בעצמך תבין. אם אני כבר הזכרתי אדום, אכתוב לך, כי מהפרחים שהבאת לי לנשף פרידה, נשאר לבסוף רק פרח אדום וזה סימן טוב: סימן שנהיה בינינו משהו אדום, לפי דעתי זה סימן לאהבה. כן, עם בואי לשמה אדבר איתך באופן גלוי על הכל.
עכשיו, מה שנוגע לשנינו, כל הזמן שהיית על ידי, זאת אומרת במשך הזמן שהיכרנו אחד את השני, לא הרגשתי עד כמה אני קשורה אליך. באותו היום שנסעת, היתה לי הרגשה שנקרע בי משהו. הסתובבתי באותו הערב כאילו בעולם השני. לא שמעתי מה מדברים אלי, חשבתי רק עליך. במשך כל הערב ישבתי בבית והסתכלתי על הפרחים וזה השפיע עלי הרבה. במשך כמה ימים הייתי שקועה במחשבות וחיכיתי למכתב. כל ערב חיפשתי אם יש כבר משהו בשבילי, אבל ביום שני במשך כל היום היתה לי הרגשה שאמצא מכתב. תאר לך את שמחתי הגדולה. באותו הלילה כמעט לא ישנתי, צלצלו באזני המלים שכתבת והייתי מאושרת.
אריה ! אני חושבת שהבנת את דעתי עליך ואם גם זה לא מספיק, אגיד לך במלים פשוטות ואז לא תשאר בספק.
אני אוהבת
אותך. זה צריך להיות מובן לך, נכון?
אל תצטער אריה שאתה לא יפה, אדם לא צריך להיות יפה, לבן אדם צריכה להיות נשמה יפה וטובה. את זה מצאתי בך. מספיק לי, אינני מחפשת יותר מזה. זה יהיה הגורם לא לפחד מחיי מושב, כי גם במושב לא צריך לראות תמיד את הרע, צריך לראות גם את הטוב וזאת אמצא בך.
אני חושבת לגמור את המכתב. רציתי רק לחזור על הביקור שלי אצלך. אם יש לך אפשרות לחכות לי בחיפה זה יהיה הכי טוב ולא אצטרך לשאול ולטעות בדרך. אני חושבת לצאת מן הבית ביום ששי בבוקר ולהגיע לחיפה עד הצהרים, אם אתה יכול לחכות לי על יד האוטו, או תסביר לי את הדרך במכתב הבא לאן ללכת בכדי שאגיע אליך בשלום.
אריה, אל תכעס עלי שלא מילאתי את הבטחתי ולא שלחתי לך את התמונה אשר הבטחתי. הצטלמתי והתמונות לא הצליחו ותמונה יותר טובה שתתאים לך לא מצאתי ובכן תסלח לי.
להפעם מספיק, שלום לך. ההורים ואחיותי דורשים בשלומך וגם אביבה'לה שולחת לך דרישת שלום.
את המילה מה אפשר לעשות הבנתי אותה טוב מאוד הפעם – לא התרגזתי, להיפך, צחקתי.
שושנה
הסגנון של המכתב שלי לא יפה, גם כי אני לא יכולה לכתוב בעברית כמו באידיש, ובכן טוב, השלמנו גם במובן זה יש בו מספיק שגיאות. אם אתה יכול אז מותר לך לתקן אותם. אקבל אותם באהבה ובתודה.
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 1 בספטמבר 1942
שלום אריה !
יכול להיות שקיבלת את המכתב
הראשון, אבל אני לא בטוחה בזה, נדמה לי שכתבתי את הכתובת לא נכון. הרבה חשבתי על
זה, אמנם חשבתי לחכות עד יום שלישי או רביעי ולקבל תשובה ממך, או לקבל בחזרה את
המכתב שלי, אבל לא היתה לי סבלנות לחכות, אז החלטתי לשלוח לך את כמה המלים האלה.
אם לא קיבלת את המכתב הראשון, אז אני חושבת שבשבוע הבא אני אבוא אליך לביקור ואז
נברר את הכל. גם שם כתבתי לך אם יש לך אפשרות לחכות לי בחיפה על יד האוטו אז יוצאת
מהבית ביום ששי 9/10 בבוקר בכדי להגיע לחיפה עד הצהריים ואם אין לך את
האפשרות הזו, אז כתוב לי לאן ללכת בכדי להגיע לשם בשלום.
אני בטוחה שהמכתב הזה בטח יגיע
אליך.
ובכן, שלום רב לך, כולנו
דורשים בשלומך,
שרונה, 2 באוקטובר 1942
שלום
שושנה !
בשמחה כה
רבה קיבלתי וקראתי את מכתבך, פשוט אין לי מלים לבטא לך את רגשותי. קראתי את המכתב
באושר כזה ואני שמח כל כך שאת באה אלי בשבוע הבא, שפשוט מסתובב לי הראש מרוב שמחה.
לא רק שאני מאושר כל כך, אלא אני אחזיר לך את אותן המלים: כן שושנה, אני אוהב אותך
מאוד מאוד ולא אתבייש יותר מלהגיד לך את זה. בשבוע הבא, אני כותב עכשיו ביום ששי,
ב-9/10 גם ביום ששי אני אהיה בחיפה אחכה לך על יד תחנת אגד במקום איפה שמגיעים
אוטובוסים של אקספרס. האוטו לשרונה יוצא מחיפה בין 1-2 ככה
שיהיה לנו עוד זמן לטייל בעיר.
לא קיויתי
שתבואי כל כך מהר ותחשבי איזו מתנה את הבאת לי עם הודעה כזאת. אך אני כבר לא יודע
מה לכתוב רק לפטפט כמו ילד קטן ולו אני הייתי בן אדם לא כל כך סגור, הייתי כותב לך
דברים. אבל אולי... מי יודע מה שיהיה עוד בעתיד. בכל אופן: תודה רבה. אלף תודות.
אני כתבתי
את המכתב הראשון כל כך בעצבנות וכל פעם חשבתי: מה תגיד שושנה לזה ? אולי היא תהיה
מרוגזת ? איזה רשות יש לי לכתוב ככה ? אבל אני החלטתי וקיבלתי עכשיו שכר כל כך
גדול, איך אני יכול לשלם לך את הכל בחזרה. את, שושנה צריכה לעזור לי בזה, נכון ?
אם יצא הכל ככה שתמצאי הכל בשרונה בצבע אדום, אז אני אהיה כל כך מאושר ומרוב אושר
אשכח ונשכח שנינו את כל הצרות שיש עכשיו בעולם.
משרונה
אני לא אספר לך הרבה, כי תבואי ותשמעי די. התפתחות הענינים הולכת לאט לאט, אבל כעת
יש לי די סבלנות, היות ואת ממלאה לי את כל החיים – כאן את יום ואת לילה. כמעט שלא
איכפת לי שום דבר כאן. אבל יהיה הכל בסדר וסוף סוף נצא כולנו כאן איכרים.
כן, דבר
אחד לא רציתי לשכוח לספר לך: יש כאן כלב ושמו כושי, כי הוא כולו שחור. אבל אני
מבטיח לך שהוא לא נושך, אפילו לא נובח, כי הוא פחדן, נדמה לי שיותר פחדן ממך.
אני מקווה
שאני כותב באותיות מספיק ברורות, שאת יכולה לקרוא את הכל בקלות. את מכתבך קראתי גם
כן בקלות. אני קראתי אותו כה הרבה וגם אקרא עוד. חבל רק באמת, שלא שלחת לי תמונה,
אפילו אם היא לפי דעתך לא היתה כל כך מוצלחת, בשבילי זה בכל אופן סימן ממך. חבל רק
שאין כאן פרחים כעת, אני יודע איך שאת אוהבת אותם. אלי אצליח במה שהוא.
במקרה,
שושנה, אם אני לא אהיה בחיפה, זה רק יהיה מקרה יוצא מהכלל, כי אני בטוח שאהיה שמה,
אבל מי יודע מה יכול לקרות, אז תדעי ככה: האוטובוס הנוסע לשרונה מחכה בין 1-2 על יד
תחנת הרכבת, זה 3-5 רגעים מרחק מתחנת אגד.
המספר של האוטובוס הוא 5L ובעל האוטו שמו הוא קִימֶל. הוא נוסע עד כפר
צֶ'רכֶס ושמה אני אחכה עם עגלה ואביא אותך הביתה. אבל זה רק שתדעי במקרה שלא
יכולתי לבוא. בכל אופן אשתדל בכל כוחותי להיות בחיפה. אני חושב שזה ברור לך.
במכתב
הזה, שושנה, יש לך לקרוא הרבה בין השורות ובין האותיות, כי אני הכנסתי הרבה רגש
שרק אנחנו נדע ונבין. כן, אני יודע להעריך את המכתב שלך ומה שכתבת לי, כי אני יודע
שאת גם כן לא מאלה ששופכים את לבם כל רגע. ישנם כל כך הרבה דברים קרובים בינינו
שאני תמיד מתפלא על זה. לפעמים אני חושב, הנה זה רק חלום. אבל יש לי כל הזכרונות
מהטיולים והשיחות שלנו ועכשיו עוד מכתב נפלא ונהדר כזה שאני לוקח אותו תמיד ביד,
בכדי להבטיח לי שאני לא חולם, אלא זה אמת. הוי שושנה, אם את רק יודעת ומרגישה כמה
היטבת לי. כל ימי חיי לא אשכח את זה, גם אחרי כל הקשיים מה שעתיד לעבור עלינו. אבל
בינתיים יהיה בינינו הדגל אדום, שני סימנים: של אהבה וגם של עבודה.
עכשיו
באמת אני צריך לסיים את מכתבי, הלואי שיכולתי לכתוב בשבילך ספר שלם.
תמסרי
דרישת שלום להוריך, לאחיותיך וגם לאביב'לה הנחמדה ותני לה בשמי הרבה נשיקות.
מה בנוגע
לשגיאות במכתב הלא נוכל ללמד אחד את השני, אף פעם זה לא מאוחר. תמיד צריכים ללמוד,
נכון? כי ללמוד, זה אומר לחפש את הטוב, את הנכון, את האמת. לזה שנינו נשתדל.
בזה אני
באמת רוצה לגמור שושנה שלי, מותר לי עכשיו לקרוא ככה, בכל אופן אני מעיז את זה.
תחיי בשלום ובקרוב נתראה ושיהיה ביקורך בשבילך ובשבילי הצלחה, שמחה ומזל.
אריה
שרונה
תאריך משוער: 4
באוקטובר 1942
שלום
שושנה !
את מכתבך
השני קיבלתי ואני רוצה לענות לך בקיצור, כי באמת לפעמים לא מגיע מכתב ואז זה פשוט
לא נעים. אני עכשיו נמצא בשמירת לילה ככה שביום אני חופשי, באופן כזה אני אצליח
לבוא לקראתך לחיפה בתחנת האוטובוס של "אגד". אני מקווה שהגיע אליך המכתב
שלי.
כאן ירד בשבת בלילה קצת גשם, אבל היום שוב פעם זורחת השמש ומזג האויר טוב. בלילות הכל שקט, ככה שיש לי די זמן לחשוב לחלום. כמו הפעם לא מצאתי אף פעם סיפוק בשמירת לילה.
אצלנו מתקדמת התוכנית, זאת אומרת הגיע הזמן ומתקרבת עונת הזריעה. אנחנו קונים עכשיו פרדות, בכדי שבעוד 4 שבועות נוכל להתחיל כל אחד לחוד לעבוד. אני אומר: "הלוואי".
גם מטבח פרטי נתחיל אולי בשבוע הבא. יכול להיות שתצטרכי לאכול עוד במטבח המשותף שלנו. אבל על כל זה יש לנו כאן זמן לשוחח, אבל פשוט מאוד אני רוצה למלאות את המכתב ואני חושב שעניינים אלה מענינים אותך. כן, אני שמעתי עכשיו מחברים שבאו מתל-אביב שיש תור גדול בנסיעות לחיפה, בכל אופן תשתדלי להגיע עד שעה שתיים לחיפה, כי אנחנו צריכים לתפוס או האוטו לשרונה.
אני חיפשתי כאן משהו למלא את חדרי, אבל אין לי רהיטים, ככה שתדעי מראש שאת באה לפועל ולא לגבר. יש רק מיטה ולא יותר. עד עכשיו זה היה בשבילי כלום, כי בתור רווק לא היתה לי הרגשה כזאת שחסר לי דברים כאלה כמו רהיטים. אבל עכשיו אני מתבייש, אבל לשנות משהו בנוגע לזה אין לי כל אפשרות. לכן אני כותב לך את זאת בכדי שלא יהיה אצלך רושם לא טוב ולא פתאומי בראותך את הרווקות שלי. אבל בשבילך יש מקום ולינה והכל. טיולים נעשה בכל הסביבה והרבה פנטזיה אצלך, אני מקווה, בכדי לראות את העתיד כאן.
אני שולח לכולכם דרישת שלום ובשבילך באופן מיוחד,
אריה
להתראות ביום ששי בחיפה ובשרונה !!!!!
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 12 באוקטובר 1942
שלום אריה חביב שלי,
בשלום הגעתי הביתה עם הקמח ביחד. בדרך אפילו לא חשבו על בדיקת החבילות ומה שתצטרך אז אתה יכול להביא בלי כל פחד. בבית היתה שמחה גדולה. בבואי הביתה האמא כבר התחילה לחשוב עלי, מדוע לא באה, או לפחות לא כותבת גלויה. אבל השמחה היתה עוד יותר גדולה אחרי שסיפרתי לה הסכמתנו להתחתן. אריה, תאר לך את השמחה של האמא ובכלל את השמחה בבית. האמא בכתה מרוב אושר. כן, גם אני הספקתי לבכות, לא בחינם גרד לי האף, כי שוב היתה התנגשות עם הבת דודה שלנו. אמנם אני לא הייתי בבית אז, אבל מספיק היה לי כשהאמא ספרה לי. אינני יודעת אם אני רשאית לצער אותך, אבל אתה היחיד שאני יכולה לספר לו, כי אתה תבין אותי. מה היה בעצם, אספר כשתבוא. עכשיו בכל אופן אני סובלת כפליים, מצד אחד ממנה ומצד שני אני מאוד מתגעגעת אליך.
אתה זוכר כשישבנו באוטו אמרתי, שעכשיו יהיה לי משעמם לנסוע הביתה, אבל לא אריה, טעיתי בחשבון, הדרך עברה לי מהר מאוד, כמו הנסיעה משרונה עד חיפה, כי במשך כל הזמן ישבתי עם עיניים עצומות ואתה על ידי, החזקתי את ידי בידך, אבל כל זה היה במציאות, במחשבה שחתי איתך כל הדרך שחתי את כל מה ששחנו במשך כל הזמן. אריה יקר שלי, לו ידעת כמה קשה לי, עכשיו אתה כל-כך חסר לי. אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים אחד את השני לא ארבעה שבועות כי אם ארבע שנים.
אריה, אינני יודעת מה חשבת בליל יום ראשון, כשאתה דיברת אלי ואני לא עניתי לך שום מילה. כן, אריה, לא יכולתי אז לענות לך, הבנתי אותך אז יותר מדי טוב משאתה חושב, הלב התכווץ אצלי, בכיתי, כי ידעתי שאתה צודק. הסכמתי איתך בלבי ובבכי ביקשתי שהכל יצא כרצוננו. כן, בזמן האחרון יוצא לי הרבה לבכות, אני מקווה שהחיים עד גיל 23 שנים יגמרו בבכי ועכשיו בכניסתנו לחיים חדשים נצחק ונחיה חיי עבודה ואהבה. אני כותבת לך באותו ערב ששבתי, כי אני מרגישה צורך לדבר איתך. המכתב עד עכשיו לא היה כל כך שמח, אבל לא יכולתי לא להגיד לך את כל זה. אריה, סלח לי, אולי הכאבתי לך.
עכשיו ערב ראשון בבית. כל הערב מדברים מסביב הענין שלנו, עושים תוכניות והכנות: מה לקנות, מה לעשות, את מי להזמין, במילה אחת – הכל הולך על גלגלים, מתחילים כל כך לבלבל את המח, שאני לא יודעת איך יעברו עוד כמה הימים האלה. אני צוחקת. האמא דווקא צדקה שאני אעשה לי שמלה לבנה ליום החופה. אמרתי לה שאני לא רוצה, אז היא התחילה לצעוק עלי "איך תוכלי להתחתן בלי שמלה לבנה?". אוי, הראש כבר מתחיל להסתובב לי, אני רואה שבאמת מוכרחים לסגור את העינים ולתת להם לעשות מה שהם רוצים, הרי זה מה שמוכרח לעבור, אנחנו נפלנו עכשיו לרשותם. נו, אז אין כבר מה לדבר. יעשו מה שיעשו, לא איכפת לנו ואין כל ברירה אחרת, נכון?. היות שנפלת כבר לפח, אז אני התחלתי לעשות לך את הכותונת שלך עם שרוולים ארוכים, כי כבר קריר ושרוולים קצרים לא יפה.
אריה, אני כבר עיפה, אתה בטח מרגיש אתי ומאמין לי. אינני יכולה להמשיך לכתוב, היד כואבת לי מרב עיפות.
שלום לך חביב שלי, כולנו שולחים לך דרישת שלום. גם אני שולחת לך נשיקה חמה,
שלום ולהתראות ביום שקבענו להיפגש,
שלך שושנה
רוכמן – נויער.
שלח לי את השירים שלך. כתוב עוד.
שרונה
תאריך משוער: 16
באוקטובר 1942
הִנָך יָפָה רַעְיָתִי, הִנָך יָפָה עֵינַיִך יוֹנִים
מִבַעָד לְצַמָתֵך,
שְעַרֵך כְעֵדֶר הָעִזִים שֶגַלְשוּ מֵהַר גִלְעָד.
(שיר השירים ד'1)
שלום שושנה החביבה, היקרה שלי
!
אני אוהב כל כך לקרוא את שיר השירים ואני מבין עכשיו את השיר היפה הזה כל כך טוב, שאני מצטער רק על זה, שלא אני כתבתי דבר כזה בשבילך. אבל אין דבר, בכל אופן המשורר של שיר השירים בטח כתב את זה בשבילנו, נכון שושנה?
את מכתבך קבלתי לפני חצי שעה כשחזרתי מהעבודה. קראתי אותו בשמחה כה רבה שעל המקום קראתי אותו עוד פעם. היה זה כמו שאת יושבת על ידי ומספרת לי כל כאב, כל צער וגם כל דבר שמח. שמעי לי שושנה, עזבי את בת דודה שלך, מה איכפת לנו מקרובה כזאת. אני יכול לתאר לי איזה רכילות היא בודאי דיברה עלייך ואני באמת רוצה לשמוע את הכל מפיך עצמך, כי בינינו אסור שיהיה איזה סוד, זה היה ההסכם הראשון שלנו וזה יבטיח לנו תמיד הבנה הדדית. טפשונת שלי, אני עכשיו כל כך ברוגז על האישה הזאת שעושה לך רק צרות, אבל הנה עוד חודש ולא תראי ולא תשמעי ממנה שום דבר והכל יהיה בסדר.
אני מבין אותך טוב מאוד, אבל בפני דברים כאלה אני אף פעם לא יכול להגן עלייך רק ליעץ והעצה שלי היא: לצַפְצֵף עליה צפצוף כפול ומשולש. אבל נדבר על זה עוד הרבה.
בנוגע לחתונה אז באמת הכי טוב להגיד כן להכל ולהסכים, כי אני רואה שזה נותן למשפחה שלך סיפוק רב ולנו לא עולה כל כך העניין. רק שיתנו לנו מנוחה לבלות את הזמן עד בואי אליכם, כמו שדובר בינינו. זה יום שצריך להיות לנו חג מיוחד. נחיה את הימים האלה כמו בגן עדן, נכון ? שושנה הטובה שלי, אני רוצה כל כך הרבה להגיד לך, אבל אחד דוחף את השני ובסוף יוצא הכל מבולבל. כשקיבלתי את מכתבך וקראתי אותו אז התחלתי לנשק את המכתב ואת תמונתך – בלי גבול. אני צריך להתבייש, בן אדם מבוגר בן שלושים, מתנהג כמו משוגע, ואני באמת אני משוגע. אני אינני מבין אותי יותר ואין לי גם שליטה. עוד שמונה ימים ונתראה שוב, הלוואי שמשפחתך לא יפריעו אותנו הרבה. מכתבך נתן לי כל כך הרבה, הוא בשבילי אותו דבר כמו שספר תורה בשביל יהודי אדוק.
שושנה, השלושה ימים האלה שהיית אצלי הם נתנו לי כל כך הרבה, אני יודע את ערכך הנכון.
את צריכה רק לדעת שאני מאוד מאוד רגיש. שלא אמרת שום דבר זה היה טוב ויפה מצדך, אמנם באמת לא הבנתי אותך שלא אמרת וענית איזה מילה חוץ מזה שלא יכולת להגיד לי, אבל אני יודע שזאת היתה השעה שלך, שעה שאני הקרבתי לך את הכל ממני: את דאגותי, את חולשותי, את חלומותי וגם את האהבה הגדולה והעזה אלייך. אולי דיברתי קצת יותר מטורף, בלי קשר בין ענין לענין, אבל זה אני בעצמי הייתי. זרקתי באותה שעה את כל התרבות שחינכו אותי, את כל כובד החיים את הכל זרקתי ונתתי לך אותי. את הבנת את זאת ולכן שתקת. תודה לך שאת שומרת את השעה הזאת בלבך. את רשומה בלבי וגם הדמעות שבכית, אני ראיתי אותן, לא אוכל לשכוח. הן היו כעין תעודת אהבה שלנו, הן בטח יביאו לנו את האושר.
כן, צריכה להיות אמת בינינו, הבנה, בכלל אחד ההד של השני. לכן אני צריך לומר לך וידוי אחד. אני יודע שזה שטויות מצדי, אבל אני לא רוצה שיהיה איזה צל של רגש לא יפה בינינו. כשנתת לי את המחברת הקטנה, את הוצאת שני דפים ואמרת לי שזה סוד פרטי שלך. אני יודע שאת צודקת ורק אצלי הוא העוול, אבל אני מוכרח להתוודות שזה כאב לי. חשבתי אז, שאת לא מאמינה לי עד כדי כך וכו' וכו'. אני רוצה רק לכתוב לך בכדי שתעזרי לי להתגבר על רגשות לא יפים מצדי. נכון, תסלחי לי באמת.
אני יודע שיש לי בהרבה דברים נפש של ילד ואחר היה צוחק מדבר כזה, אולי את צוחקת גם קצת, אבל לך מותר. רק תדעי, כל דבר קטן הוא גורם לדבר אחר גדול. אני קראתי ולמדתי והבנתי הרבה על אודות תורת הנפש ואני יודע הרבה סיבות שמשפחות לא הצליחו. אני רוצה לעשות הכל בכדי שאנחנו שנינו נצליח בחיים שלנו, שושנה. לכן אני כותב לך את זה ואם לא תביני, אז תאמיני לי וגם זה יהיה כבר טוב.
אני גומר עכשיו. אולי לא עניתי לך על כל דבר של המכתב שלך, אבל אז בפעם הבאה. בינתיים אני שולח לך הרבה נשיקות חמודרישת שלום לכל משפחתך,
מהמשוגע שלך,
אריה
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 19 באוקטובר 1942
שלום אריה חביב שלי,
אני אתחיל מהתחלה, הראשון מהגלויה.
את הגלויה קיבלתי ביום שישי ושמחתי איתה מאוד מאוד, לו ידעת כמה אני מאושרת עם השירים שלך. אני קראתי אותם המון פעמים עד שקיבלתי את שני המכתבים ששלחת. קיבלתי אותם ביחד ושוב שמחה גדולה אצלי. עכשיו אני לא יודעת ממה להתחיל, הכל מעורב אצלי. כן, אני בדיוק כמוך, לא יודעת מה שנעשה איתי, לא יודעת מה מדברים אלי, אפילו לא שומעת מה אני בעצמי מדברת, כל כך אני שקועה במחשבות. בינתיים יש מה להתלוצץ. אומרים שאני כלה רצינית, שאני נראית רע, כי כל הכלות נראות ככה ומכל הפינות שומעים הלצה אחרת. אבל לפני רק אתה ולא יותר, שום איש לא קיים בשבילי, הכל ירד מן האופק, רק אתה על הכל. אני כבר מתחילה לספור את הימים עד יום שישי. לו יכולתי לשכב לישון ולקום ביום שישי ולראות אותך על ידי, היה זה הכי טוב, אבל מה לעשות מוכרחים לעבוד. כן, עכשיו אני אספר לך מה נעשה בעבודה, כפי שהבטחתי לך.
החלטתי ללכת ביום שבת לבעל הבית שלי ולברר מה נשמע. ובכן בבואי היתה שמחה גדולה. דבר ראשון שאני שמעתי היה שיש הרבה עבודה והם חשבו לשלוח אלי מישהו להגיד לי לבוא. הם התחילו לדבר על כל הבחורות שאחת קצת חולה, השניה מרגישה לא טוב והגברת שלי מוכרחה לעבוד בשביל כולם, מובן שהיא עושה לי טובה בזה אם היא עובדת. אבל, לפתע אני קפצתי עם החתונה שלנו. אז הבעל הבית פתח את הפה: "מהההה" בתוך המה הרגשתי שהוא לא חושב לשמוח רק "את עוזבת את העבודה?". אני הרגשתי ברגע הזה כזה תענוג שאין לך מושג, אינני יודעת איך לא התפקעתי לו מצחוק. אבל כעבור זמן מה, אמר: "בעוד כמה זמן את מתחתנת?" וכששמע שבעוד שבועיים, אמר: "לא טוב עשית, למה לא אמרת לי את זה קודם? עכשיו התחילה העונה ואני צריך לקבל בחורה במקומך ומה אני עושה עכשיו?". אז נתתי לו עצה ללכת להסתדרות ולבקש בחורה, שמה יש מספיק. למחרת באתי לעבודה בפעם האחרונה, אז כולם כבר ידעו. עוד לא הספקתי להגיד שלום וכולם במילה אחת: "מזל טוב!" ותיכף שאלו מי הבחור שלך, האם זה עם המשקפיים? ולמה לא סיפרתי להם שום דבר ואיפה הסוכריות. ובכן כבר הכנתי להם סוכריות.
אריה'לה שלי, לא ידעתי שהכמה מלים שאמרתי על הכמה דפים, גרמו לך כאב. למה לא אמרת את זה על המקום, הייתי מראה לך אותם. אריה, סלח לי על זה, לא ידעתי, אני בכל אופן אראה לך כשתבוא אלי, הדפים נמצאים עוד בארנק שלי. לו ידעת לקרוא אידיש הייתי שולחת לך אותם. אין שום סוד פרטי, אני מחכה בלי סבלנות להקריא לך אותם. כן, אני מתארת את הגן עדן שלנו, אני מתחילה לעשות תכניות על כל ערב. אם יציגו ב"הבימה" במוצאי שבת "אדמה שכזאת", אז אני מכינה כרטיסים זה יהיה טוב.
בטרם אשכח: ביום שישי התכוננתי ללכת אל יצחק שטיימן, אמנם לא רציתי ללכת לבד אז חיכיתי לשרה השכנה שלנו ולפתע הם באו לשם. כששמעו על החדשות, אמנם שמעו את זה כמה ימים קודם אבל לא רצו להאמין, כי אם אני לא באתי להגיד או לפחות מכתב ממך, אז לא רצו להאמין. הם קצת כועסים עליך למה לא כתבת להם שום דבר, אבל הבטחתי להם שכשתבוא נלך אליהם ואז נשלים.
עכשיו חדשות אצלנו: בתל-אביב יורד גשם ממש שיטפון, כבר יום שלישי בלי הפסק. במשך יום ראשון משעה תשע בבוקר לא היה שום שירות כי הגשר בכביש פתח-תקוה עלה מלא מים. גם בנחלת יצחק, בערב, כשרציתי לחזור הביתה לא היה לי אוטו והיתה שם פאניקה נוראה. המון אנשים עמדו ולא יכלו לחזור כל אחד לביתו. לפתע בשעה 8 בערב באה הודעה שאפשר לעבור את הגשר, המים ירדו קצת. בפחד עליתי על האוטו פן לא נישאר באמצע הגשר, אבל הגעתי בשלום הביתה. הלילה אין ירח ובמשך כל השבוע הבא יהיה ירח, אני מקווה שיפסיק הגשם ותזרח לנו השמש וגם הירח.
אריה'לה תתכונן לויכוח: האמא רוצה להתוכח איתך על זה שאתה כותב "שושנה שלי". היא אומרת שאני גם שלה. עניתי לה כבר, אבל היא רוצה לדבר איתך. ביום שישי אני גומרת את העבודה בשעה אחת, אינני יודעת אם תספיק לבוא עד השעה הזו, בכל אופן אני מחכה לך עד אחת וחצי ואם לא תבוא, אז אני מחכה לך בבית אצלנו.
ובכן, שלום, כולנו דורשים בשלומך. נשיקה חמה לבבית,
שלך
שושנה
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער:27 באוקטובר 1942
שלום אריה חביב שלי,
באיזו שמחה קיבלתי את מכתבך. כן אריה'לה, הזמן עד שנתראה הוא קצר ובכל אופן ארוך.
יש לי עוד שלושה ימים, אבל מצאתי סיפוק: אני תופרת כמה דברים בשבילנו ובכל דבר שאני עושה אז אני נזכרת בך, אני רואה אותך בכל רגע, חבל שאין לי תמונה שלך. אמנם לא ביקשתי, כי לא ראיתי אצלך, אבל אין דבר, הזמן יעבור ואז נראה אחד את השני ואז לא ניפרד יותר, נישאר לעולם ביחד. אריה, דיברתי בבית על רדיו, ההורים מסכימים ולא מסכימים, הם אומרים שאם יספיק הכסף, אז הם מוכנים לקנות. אני בכל אופן לא מוותרת ועושה כל מיני חשבונות, לא רוצה שום דבר, אבל רדיו זה הדבר הראשון. נו, נראה מה יהיה, אני מקווה שיסתדר כרצוננו. בעבודה כבר התרגלו שאני עוזבת אותם, עוזרים לי בתפירה, מדברים על חשבוננו כל מיני הלצות, מלמדים אותי לבשל במקום לתפור ובכלל העולם מתהפך. אספר לך עוד משהו: בבית, כפי שידוע לך, אנחנו לא בשלום עם הבת דודה שלנו, אבל האמא הזמינה באיזה אופן לחתונה שלנו, זה לא בא לה כל כך קל, אבל אינני יודעת אם הם יבואו. אתן להם תודה אם לא יבואו. בכל אופן, אם אתה תבוא, אל תראה להם שום דבר שאתה יודע משהו, טוב?
אני עשיתי תוכנית: בערב הראשון
נבלה עם ההורים, זה יתן להם סיפוק גדול, ובמוצאי שבת אני אקנה כרטיסים
ל"הבימה" אם יציגו את "האדמה הזאת". מה נעשה ביתר הערבים אז
נראה, בכל אופן לא ישעמם לנו אף רגע. אני גם מכינה ספר של "שלום עליכם",
זה גם משהו, נכון? אינני יודעת אם המכתב הזה יתקבל אצלך, אני רק ממלאה את תפקידי
ושולחת לך תשובה. בכל אופן אני מקווה שתקבל אותו בזמן ואם לא, אז המכתב הזה יחכה
לנו עד שנחזור לשרונה. ובכן שלום לך, כולנו שולחים לך דרישת שלום חמה ואני במיוחד
נשיקה, נשיקות ולחיצות חמות,
שלך,
שושנה
להתראות ביום שישי.
שרונה
תאריך משוער: 26 אוקטובר
1942
שלום שושנה החביבה שלי !
אני כותב לך עכשיו במצב רוח לא טוב,
כי שלושה ימים לא קיבלתי מכתב ממך, מפני שירד עכשיו יומיים גשם חזק ואף אחד לא
הביא דואר מיבנאל. חוץ מזה, הערב אכלתי בפעם האחרונה במטבח המשותף שלנו, ממחר
בבוקר אצטרך לסדר לי לבד את הכל, ואיך? הערב נכנסתי גם לחדר שלנו, ניקיתי הכל, אבל
אני חושב שאת צריכה עוד פעם לנקות, כי אני אינני מבין את זה כל טוב. חוץ מזה הגשם
הרטיב הרבה תבואה וזה לנו הפסד גדול.
דבר אחד רק טוב לי, שיש לי עוד ארבעה ימים עד יום ששי ואני מתגעגע מאוד לראות אותך. יום ולילה אני חולם עלייך ותמיד מחפש איזה משהו בכדי שנוכל אולי לחיות מחוץ לשרונה, כי אני יודע שכאן החיים קשים מאוד ואני רוצה רק הטוב בשבילך. אבל לחיות בתור פועל אני אינני יכול וכסף בכדי להיות עצמאי אין לי, ככה שיוצא תמיד החשבון שכדאי לסבול עד שנהיה על המשק שלנו, בבית שלנו, ולא נצטרך לחיות בשיתוף ובחומה. אם רק תהיי חזקה הכל יהיה בסדר, כי בגללך נהייתי לחלש. הלוואי שושנה, שייצא הכל בסדר. אני יודע, שושנה, שלא יפה מצדי, בתור חתן לחשוב ככה שחור כל כך, אבל את בודאי מרגישה שכל השאיפה שלי, ליצור לך חיים יותר מאושרים, יותר קלים, יותר שמחים. אני לא רואה שחור בשבילי, כי אני לא צריך הרבה, אבל לך מגיע מזל ושמחה.
הימים הם ימים קשים מאוד בשבילי ואני אינני יכול לכתוב לך דברים שמחים. מאותו היום שנסעת מכאן, חסר לי הרבה. עד עכשיו, איך שהוא, הייתי חי כאן באדישות, פעם שמח ופעם עצוב ולא הרגשתי עד כמה שאני בודד ועכשיו את חסרה לי. אבל, סוף עם המחשבות האלה. אני אבוא אלייך, נחיה שבועיים של אושר ושמחה. אחר כך נסדר לנו כאן באמת חיים של אהבה ועבודה ונתמוך אחד את השני בכל: נלמד, נקרא ונשמע רדיו. שאלת כבר בעניין הרדיו?
אני לא אכתוב לך יותר, כי אין לי סבלנות לכתוב לך ממצב רוח שלי ועוד ארבעה ימים יעברו מהר ואז . . . . . כן, תמסרי דרישת שלום לכל משפחתך, להורים ולאחיות, גם לאביבה'לה.
ולך הרבה נשיקות חמות ולבביות מהנאמן והמשוגע והמתגעגע,
שלך,
אריה
שרונה
תאריך משוער: 24
באפריל 1943
שושנה האהובה, הנחמדה והמתוקונת שלי !
יש לי כל כך הרבה לספר שאני לא יודע לכתוב לך והרבה אני אשכח. אז אני מתחיל בזה: מה שלומך ואיך את מרגישה ? אני לא יודע אבל אני מפחד בשבילך כמו שמפחדים בגלל ילדה קטנה וקטנטונת ואת הקטנטונת שלי, נכון? תיזהרי בכל, תעשי את זה בשבילי, מתוקתקת שלי.
בעפולה אני פגשתי את פוחס, הוא היה בפסח ברחובות. בבית מצאתי הכל כמו שהיה ולא השתנה שום דבר, אפילו הבוץ מבפנים המטבח לפני הדלת, ישנו עוד, ואני לא הספקתי שום דבר לעשות ולמה? גם את זה אני אספר לך. כשהגעתי לשרונה אז תיכף ציפורה מסרה לי את כל החידוש על הלולים והעופות ועל האפרוחים. מהאפרוחים מתו כבר 200, החתול נכנס בלילה ללול וטרף אותם, עכשיו העברתי הכל לחדר האוכל. גם אומנת אחת לא בסדר, צרות צרורות, אבל אני הזהרתי אותם לא להזמין ועכשיו הכל רק הפסד. ישראל נעשה פתאום חולה ואני צריך הכל לעשות, ראשית כל: הלול שלי, אבל זה לא כל כך הרבה עבודה. לחלוב את הפרה, לדאוג לפרדות ולעגלה. ואני צריך לעבוד עם הבהמות, ככה יצאתי תיכף ביום ששי לעבודה, חרשתי מ-7 בבוקר עד 7 בערב, חזרתי לחלוב את הפרה ולא הספקתי לתת לעופות שלי דוּרָה. בשבילנו במטבח אני לא יכול לעשות שום דבר, בבור סופג יש עוד בוץ, ככה שאי אפשר בינתיים. בחדר לא עשיתי עוד שום נקיון, אני לא יכול להספיק שום דבר, כי אני צריך לחרוש. בגן נכנסה חפרפרת בתפוחי האדמה והיות והיום שבת ואני עובד בלול, מצאתי 4 שעות זמן להוציא תפוחי אדמה. אני מצאתי את המחסן של החפרפרת והצלתי חצי דלי. יש גם הרבה עבודה בגן, את הבצל לא הספקנו לנקות הוא כל כך מלוכלך, שאי אפשר להכיר אם יש שמה בצל או עשב בר.
עכשיו אני רוצה לספר לך על הנסיון שלי לעשות קצף מתוק מהשמנת והצלחתי מצויין. לקחתי את השמנת מפעמיים, שמתי אותה לתוך צלחת והתחלתי להכות אותה, עם השְלֶעגֶער שאת קנית בטבריה. במשך כמה רגעים השמנת היתה לשְלָאגזָאנֶע ואני הצטערתי על זה שלא יכולת לטעום אותה, היה מצויין בשביל הנָאשֶער שלך. אני נתתי לטעום למרגלית, לציפורה והבאתי גם לישראל קצת והם נהנו מאוד. שושנה מתוקתקת שלי, תכתבי לי מתי שאת באה, כי אם אני יודע את זה אז אני יכול להכין לך שְלָאגזָאנֶע וגם עוגה אני רוצה לעשות לך.
אני צריך להפסיק, כי קוראים אותי לישיבה של הוועדה המשקית, אין לי ברירה, אני צריך להשתתף. זה עכשיו חצי עשר ובחמש אני רוצה לקום. אבל אין דבר, הכל יהיה בסדר, בינתיים לילה טוב לך והרבה נשיקות מהבוב שלך,
אריה
תמסרי דרישת שלום להורים ולאחיות ולכל יתר המשפחה, לאביבה ולשלומקה.
אני לקחתי הכל מהצרכניה, חוץ מקמח שאין עוד.
איך את מבלה את הזמן, אני מקווה שטוב מאוד.
עכשיו 12 בלילה. אני כל כך עייף, אני הולך לישון. מחר בבוקר אשלח את המכתב. שלום לך ואלף נשיקות
שלום ולהתראות
במהרה !
====================
=========================
שרונה
תאריך משוער: 12 באוקטובר
1943
לשושנה היקרה והאהובה שלי שלום
וברכה !
אני אינני יודע אם עוד הערב אספיק לספר לך את הכל, ויש לי הרבה הרבה לספר. ראשית כל, כשעזבתי את הדואר, איפה שכתבתי לך גלויה ואני מקווה שהגיעה אליך בינתיים, הלכתי חזרה לתחנת אגד. בדרך ראיתי בית-קפה עם שלט גדול: "אקספרסו" והתחשק לי לשתות אחד, את יודעת שאני אוהב לשתות את המשקה הזה. אני נכנסתי ושתיתי. כשהתחלתי לשתות, הבחורה שהגישה לי את הכוס פתחה את פיה ואמרה: "תסלח לי, אולי מותר לי לשאול מאיפה אתה ?" ואני עניתי: "בוודאי מותר לך, אני מגרמניה". היא שאלה הלאה: "לא זה התכוונתי, אלא מאיזו עיר אתה". ואני שוב עניתי: "אני מדלמנהורסט על יד בְרֶמֶן". אז היא צחקה: "אז אתה בטח ליאו שטיינברוך" (השם הקודם שלי בגרמניה). אמרתי לה: "מאיפה את מכירה אותי?" היא: "אתה לא מכיר אותי?". אני חשבתי וחשבתי אבל לא עזר לי כל התאמצות ולא נזכרתי. אז היא אמר: "אני זלמה בנדל". ואז נפתחו לי העיניים, היא וכל המשפחה שלה: אם, אב, אח ואחות הם מאותה העיר שאני גדלתי ואיתם הלכתי לבית ספר. אני שמחתי מאוד והתחלנו לשאול אחד את השני בלי סוף. היא נתנה לי את הכתובת שלהם ואני הבטחתי לבוא. היא בקשה שגם את תבואי ואני חושב שנוכל ככה להסתדר: באותו יום שתסעי הביתה, את תסעי קודם לחיפה ואני אבוא גם לחיפה ואביא את הארנק (תיק) שלנו. נעלה אליהם להדר הכרמל ונישאר אצליהם. נוכל אולי גם לבקר את המכיר שלך וביום הבא נסע יחד לשרונה. בכל אופן תכתבי לי על התוכנית הזו, אם טוב או לא.
מה נשמע אצלכם בבית? הכל בסדר? כאן מצאתי הכל כמו שהיה. את התירס התחילו רק אתמול לדוש, ככה שלא הפסדתי עוד שום דבר. בלול מצאתי שבע ביצים, עשיתי לי תה, הריבה עוד טובה מאוד, ככה שיש לי מה לאכול.
עכשיו חדשות משרונה: נצחיה שיריזלי נסעה ביום חמישי שעבר לטבריה לבית חולים ויש לה בן. הוא שקל 3.150 ק"ג. הלידה היתה קלה, נדמה לי שאחרי 5 שעות היא גמרה את המלאכה הזו של הלידה. בשמחת תורה צריכה להיות הברית.
אני מסרתי את דרישות השלום לכתובות שאמרת. כן, שכחתי לשאול בעניין טבעות בשביל העופות, אולי תוכלי באיזו צורה לסדר את זה?
מה עושה בובי, הוא אוכל טוב? בכלל הוא בסדר? ואת בובה מתוקונת? אל תהיי עצובה, לא כדאי. תהיי שמחה והרבה הרבה לצחוק !! מה עם אלטה, כבר הכל בסדר?
עכשיו שלום לך ואלף אלף נשיקות לך ולבובי, דרישות שלום לכל המשפחה. אני סוף סוף גומר את המכתב עוד הערב וזה רק שעה 10.
כן, באו עכשיו אלי שמחר אברר עופות, היות ואין לי כוח לריב תמיד ואני סוף סוף חבר כאן במקום, אז אני הסכמתי ונגמר. ועכשיו ליל מנוחה ושינה מתוקה.
מבוב שלך.
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 17 באוקטובר 1943
שלום בוב מתוק,
את הגלויה והמכתב קיבלתי
ושמחנו מאוד. כן, אצלי הכל בסדר, גם בובי נחמד. הוא אוכל לא רע. ביום שני נלך
לטיפת חלב. גם צילמתי אותו וביום שלישי יהיו התמונות אני אשלח לך תיכף אותם.
ועכשיו חדשות: באותו יום שאתה נסעת בא קוּלָה. הוא הצטער מאוד שלא פגש אותך, ראה
את בובי ואמר שהוא דומה לך, כן מסר דרישת שלום לך ויכול להיות שהוא יכתוב לך מכתב.
בחג היתה אצלנו פאולה, היא שמחה עם בובי ואמרה שהוא דומה לאמא שלכם. בינינו לא היה
שום דבר באופן מיוחד, כן דיברנו על חמי טבריה בשביל רודי, אז לא יכולתי אחרת
להתנהג ואמרתי שהוא יוכל להיות אצלנו, אז יעלה לו בזול, הוא אמר שזו אידיאה טובה
והם יחשבו על זה.ועכשיו, לאטה יש בת. לידה די קלה. הערב אני אבקר אותה וקניתי שלש
גופיות, כי בידים ריקות לא יכולתי להיכנס אליה, אמנם אין לי הרבה כסף, אבל אין
דבר, לפעמים צריך לקמץ מהפה ולסדר בצורה יפה, נכון בוב?. גם בלה עובדת אצל בז'רנו
ומקבלת 15 גרוש ליום.
עכשיו בנוגע לתכנית שלך. אני מאוד שמחה עם זה, איך יהיה עם הילד אינני יודעת, אבל נראה להסתדר: אתה תבוא לחיפה, אני חושבת לנסוע הביתה ביום שלישי הבא, בדיוק לשלושה שבועות. אצא מתל-אביב מה שיותר מוקדם בכדי שיהיה לנו יותר זמן להיות אצל המכירה שלך. בכל אופן בוא לחיפה, אל תלך לאף מקום, אני בטח אבוא מוקדם.
הקוזינה היתה אצלנו והיא הביאה מתנה לבובי מעיל רחצה, ומסרה לך דרישת שלום. עכשיו בובלה, תקנה בצרכניה סבון שקדים כמה חתיכות, כי שמעתי שלא יהיה. תכתוב לי איפה אפשר לקנות טבעות, אז אני אשתדל לקנות. הייתי בקולנוע עם חווה וראינו סמרטוט. אני מרגישה טוב מאוד, אני מרגישה שאבוא הביתה יותר מאשר עם חמישים קילו. כל אחד אומר לי שאני נראית הרבה יותר טוב. בכל אופן גם אני מרגישה את זה.
בובלה, מה עם תעודת הלידה של בובי? בובלה, איפה אתה אוכל צהרים ושבת?
זה הכל, תסלח לי שאני לא כתבתי לך מכתב יותר גדול, קשה לי לכתוב, אני רואה שבקרוב אצטרך לקחת אצלך שיעורים בכתיבה, נכון? בעוד שבוע נתראה ואז נדבר על הכל.
בינתיים שלום ותודה על השיר שכתבת לי. הרבה נשיקות מבובי ומבובה, כולם דורשים בשלומך.
שלך,
בובה
שרונה
תאריך משוער: 16
אוקטובר 1943
שושנה נחמודת שלי שלום וברכה !
היות וישראל נוסע מחר לטבריה
בעניין הגט שלו, הוא מתגרש מחר מאביבה, אז אני רוצה לשלוח לך מכתב, למרות שלא
קיבלתי עד עכשיו שום מכתב או גלויה ממך. היום יום שבת בערב ועוד לא קיבלתי שום
סימן ממך ואני דואג על זה מאוד מאוד. אבל יתכן שבגלל היומטוב בדואר משהו לא בסדר
ולכן שרונה ואני באמצע מרגיש את זה. אקווה שמחר יהיה מכתב ואשמח מאוד ! מאוד !
מאוד !!!
מה נשמע אצלך? יש חדשות? הבובי אוכל טוב, צורח טוב ומחרבן טוב?
היום היה לי תור להובלת מים, ירד גשם, אמנם לא הרבה, אבל לא היה כל כך נעים לעבוד, נוסף לזה שזה עבודה קשה. כעת בא דוד בושינסקי ואמר לי שיש לי שמירת לילה, אז אצטרך לשמור תור ראשון של שמירה. אין דבר. בשרונה אני מרגיש מצב מתוח. בכלל זה קשה מאוד לחיות כאן, אבל מה לעשות?!
דיברנו על זה כבר די, אנחנו צריכים ללכת את הדרך עד שנגיע למזל שלנו וזה יבוא. אני לומד כל יום, אמנם זה קשה מאוד, כי אני מרגיש עייפות, אבל אין לנו ברירה אחרת, נכון?. היום אחרי הצהריים היה בחדר האוכל נשף קטן. את הנשף סידר אחיטוב. הנשף היה כמו רגיל, לא יוצא מהכלל: עוגות ויין, כמה שירים ומעט צחוק. את כבר יכולה לתאר לך איך שהיה.
יכול להיות שבסוף השבוע תבקר אותך צפורה קוסובסקי, אבל זה לא בטוח, אצלה אי אפשר לדעת משהו בטוח ואני חושב שתקבלי אותה ברצון, נכון? את התירס עוד לא דשתי, את הבצל עוד לא הוצאתי, כי חסר באמת פשוט הזמן. אני חושב שהבצל הוא אבוד. אין דבר, במחירים האלה נדמה לי שזה לא הפסד.
זה כבר המכתב הרביעי (עם הגלויה) ולכן לא תוכלי להגיד שאני עצלן בכתיבה. עצלן אני מתי שצריך לכתוב אל אלה שלא מעניינים אותי, שאין לי מה להגיד להם. ואלייך יש לי תמיד הרבה לספר ולכן אני אף פעם עייף ועצלן, נכון בובה? וכעת אני צריך לגמור, כי בעוד כמה רגעים אצטרך לצאת לשמירה. לכן אלף ועוד אלף ואלף פעם אלף נשיקות לך ולבוב שלנו המתוק. דרישות שלום לכל המשפחה. הלכת עם הבוב לצילום?
איך את מרגישה בכלל בבית? איך בכלל המצב? תכתבי לי באמת הרבה, תחשבי שאני יושב ומדבר איתך, רק שכעת את צריכה לבד לשוחח ועם העט ביד.
שלום וליל מנוחה בובה מתוקונת שלי,
יום ולילה, זמן
עובר
ואין קץ לסבל,
את הלב כאב שובר
ועוד יש התבל.
רק את רגש האהבה
לא יוכל ההרס,
אם טהור מתאוה
מקנאה וארס.
אך בטוהר התאהב
אז כחול הפרח
אז בזוהר מתלהב
גם הקר כקרח.
כן, לאהבה אשאף
היא, היא כל העושר
היא מחיה את הנוף
ואני באושר.
בשבילך מבוב.
קרית יוסף, נחלת יצחק
תאריך משוער: 24 באוקטובר 1943
שלום אבא'לה נחמד !
ביום שלישי
קיבלתי שני מכתבים ביחד, אני בטוחה שקיבלת בינתיים מכתב ממני. שעה אחרי שקיבלתי את
המכתבים, באו חיים ועליזה, הם הביאו חליפה יפה בשביל בובי. ישבנו ודיברנו, האמא
כבדה אותם עם דגים, תה וקלמנטינות. חיים כתב אצלנו מכתב לפאולה שהם יבואו אליהם
בשבת. מסרתי דרישת שלום ממך, ממני ומבובי.
שלום ולהתראות ביום שלישי בחיפה
עכשיו בובלה, אספר לך למה
כתבתי לך מכתב קטן. פשוט מאוד הרגשתי לא טוב, קיבלתי פצע ברגל וזה התחיל להשחיר,
קיבלתי מוגלה וגם קצת חום. הייתי אצל הרופא והוא אמר שזה מהפצע. כעבור יומיים עבר
לי החום, נשאר רק הפצע, אבל גם זה הולך ומתרפא. אני מקווה שעד שאני אבוא הביתה אז
הכל יהיה בסדר.
בוב חמוד, עכשיו אל תדאג לי, עכשיו באמת הכל בסדר, אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב. נכון לא תהיה עצוב, לכן כתבתי שאני לא יכולה לכתוב, רציתי לכתוב לך אבל מצאתי לנחוץ לא לכתוב עכשיו, כי אם אחרי הכל. טוב עשיתי?
בוב, בקרוב אני באה הביתה, ביום שלישי הבא. כן, אני באה בכוונה ביום שלישי בכדי להיות ב-3 לחודש בבית, בגלל יום השנה של החתונה שלנו. נכון אני עושה, בוב?
לקולנוע אני לא יכולה ללכת הרבה, כי אין לי עם מי באופן מיוחד ולבד אני לא יכולה, ושנית אין סרטים טובים באופן מיוחד. אני גם לא עצובה, כל היום יש מה לעשות. אני יושנת עד 9, אז אני אוכלת ומסדרת את הילד, אחר כך אני עוזרת לסדר את הבית ובינתיים כבר 12 ושוכבת לישון עד שבובי צריך לאכול, אז אני מסדרת את החיתולים של בובי ובערב יושבים כולם אצל מאיר ושומעים רדיו. מדברים קצת ואני הולכת לאטה, היא מרגישה הרבה יותר טוב, יש לה ילדה נחמדה מאוד. ככה עובר היום בלי דאגות. נחה הרבה וזה העיקר אצלי, כשאבוא הביתה אוכל שוב לעבוד איך שנחוץ.
בוב, אני אשמח מאוד אם ציפורה תבוא אלי. תשלח איתה את המגף והסוודר, כן תשלח גם את השמיכות מה שארזנו במיטה של בובי.
בינתיים זה הכל, אני מקווה
שביום שלישי הבא ניפגש בחיפה, אז נוכל לדבר על כל הדברים שאני לא כתבתי לך. כן סלח
לי על זה שאני לא כתבתי לך קודם על זה שהייתי חולה. בובי הוא נחמד מאוד, הוא צוחק
לבד בלי להצחיק אותו, מדבר ומשחק עם הידיים שלו וכשזה נמאס לו, מתחיל לבכות. אני
כל כך התרגלתי לבכי שלו שכמעט לא איכפת לי שהוא בוכה, מחליפה לו אם הוא רטוב ועל
פי רב הוא יושן, אבל מ-2 עד 6 הוא בוכה. זה הכל, כולם
דורשים בשלומך, הרבה נשיקות
מבוב ובובה
זה מקום בשביל שיר
תוסיף היות שאני
לא יכולה
בובה
שרונה
תאריך משוער: 20 באוקטובר 1943
לשושנה המתוקה והחביבה
והיקרה שלי שלום וברכה !
רק לפני 5 רגעים קבלתי את מכתבך וקראתי אותו בשמחה רבה וכה גדולה. כבר 9 ימים אני נמצא בשרונה ועוד לא קבלתי שום דבר ממך, תארי לך את מצב הרוח שלי, הייתי ממש כמשוגע. אבל עכשיו כבר טוב לי.
שמעי, בובה שלי, אני שולח את המכתב הזה עם צפורה. אני בכל אופן אהיה ביום שלישי הבא בחיפה, אם תבואי מוקדם מאוד, אז נוכל להיות אצל המכירים שלי עד אחרי הצהריים ואז ניסע לשרונה. זה יהיה יותר טוב בשביל בובי, אבל זה נראה עוד בחיפה.
יכול להיות שצפורה תסע גם כן, או במקרה שתסעי יחד עם צפורה כבר לפני יום שלישי, אז גם לא נורא, כי אם לא אבקר את המכירים עכשיו, זה גם לא יהיה אסון, אמצא פעם הזדמנות לבקר אותם.
אבל אם צפורה תסע יותר מאוחר, אז אני לא אדע את זה ולכן יותר טוב שתסעי לבד, רק שלא אחכה בחינם בחיפה, כי זה נורא לחכות ולא לדעת את הסיבה. ולהודיע לי זה יהיה גם מאוחר, כי הדואר מגיע אלינו מאוחר מאוד. ככה שהכי טוב שתבואי ביום שלישי לחיפה, ואם תסעי יותר מוקדם גם צפורה אז תהיה כבר כאן ולא אצטרך להוציא כסף וזמן, אבל זה לא חשוב, איך שתחליטי ככה זה טוב.
זה שקנית מתנה לאִלסֶה, עשית מעשה טוב מאוד, סוף סוף מגיע לה משהו ממך, נכון? על יתר הדברים שהיו במכתבך נשוחח עוד די, ואני כבר שמח עם בואך אלי. זה קשה לי מאוד שאת איננה, אבל בשבילך זה היה נחוץ להיות חפשיה קצת. אני מקווה שיש לך כבר 50 ק"ג ולבובי 5 ק"ג. אני כבר שמח לקבל את התמונה הראשונה של בובי. אני חושב שעשית 2 תמונות, פעם את עם בובי ופעם בובי לבד. בכל אופן, עשית טוב מאוד שצילמת אותו.
את התירס כבר דשתי ומחר אני אשקול אותו ואמסור אותו למחסן. יהיה לי בערך טון אחד ושלש מאות ק"ג. זה לא הרבה אבל יותר טוב מכלום.
בינתיים בטח קבלת עוד 2 מכתבים ממני ואני חושב שבשבילי יש גם איזה מכתב בדרך.
ככה בעצם אין חדשות יותר, נדמה לי שספרתי הכל. כן, עוד דבר, אבל משהו עצוב: הפרדה של אליעזר לרנר הלכה לאיבוד. היא אכלה בחוץ הרבה שעורה ושתתה על בטן מלאה גם הרבה מים וקבלה מזה קוּלִיק חזק ומתה. זה הפסד גדול בשבילו והוא ממש בכה. אצלי הלכו 2 עופות לישון שלא הספקתי מרוב עבודה לשחוט, אחד אני אכלתי ואחד מכרתי למלכה ליביצקי בעד 20 גרוש.
בזה אני גומר בינתיים את מכתבי. אלף פעם אלף נשיקות לך ולבובי. דרישות שלום לכולם,
שלך בוב.
פתאום מכתב
דומיה ושקט הלילה
בחוץ רק חושך נשאר
בחדר
באור המנורה
שיר
געגוע אני שר.
את כל תמצית נשמתי
השלכתי
על לובן נייר
ורק על הבל לחשוב
לא ארגיש לא מוקדם, מאוחר.
והוי בין כאב ושמחה
בין
עיר אלפים ומדבר
בין
ארץ שמים תולֶה
אני
עתידי ועבר.
כְבוּל,
כגולם זקוף
מרגיש
את עצמי אני זר
וכל
אנחות מלבי
יוצאות
כמעין עלי הר.
ראשי
בידים אתמוך
לבכות
אבקש אך מכבר
אך
אין הוא אוצר הילדות
לכן
כה מר לי, כה מר.
פתאום
קבלתי מכתב !
ממנה
יפת פרי הדר
ותיכף
תשובה לה אשלח
אכתוב,
לא חשוב, כל דבר.
אכתוב
לה שהיא היפה
מכל
בנות אין מספר,
הנני
אוהב רק אותך
ושיר
אהבה אני שר.
מכתב קבלתי ושמחתי
ותשובה
תיכף לך ערכתי,
כתבתי
לך מכל דבר,
וטוב
שכבר הזמן עבר
שכל
חברה אני ברחתי,
כי
מידך אות הצטרכתי
ומאוד,
מאוד אני מאושר.
בוב
שלך.
שרונה
שמחת תורה, 21
באוקטובר 1943
לשושנה
היקרה, האהובה, המתוקונת והנחמדה שלי, שלום !
אני כותב לך עכשיו ביום שמחת תורה מכתב ומקווה שאצלך הכל בריא ובסדר, שהבובי אוכל טוב וצורח מעט. היום גמרתי הרבה עבודה: ניקיתי את החדר ואת המטבח באופן יסודי, הרגתי 1 עכבר ו-3 נמלטו, הם היו סוף סוף יותר מהירים ממני. צפרדע אחד זרקתי החוצה למרות התנגדותו, כי הוא רצה בכל מחיר להשאר אצלנו בקרבת הדליים, אבל לא נתתי לו ובזה הוא גמר את מגוריו אצלנו במטבח. רק בנוגע לצינור של הבור הסופג אין לי עוד שום עיצה ובכדי לסדר את העיניין אצטרך לשבור לי קצת את הראש, להוסיף לי מעט מוח ודמיון ואז אולי אצליח במשהו. עכשיו ברגע זה הגיעה היולדת החדשה נצחיה שיריזלי והבן הקטן השמיע לי כבר קונצרט. שמו: שלמה-אבנר.
שושנקה שלי, אני מקווה שקיבלת בינתיים את הגלויה וגם את המכתב וככה יהיה לך מה לקרוא.
אני כותב לך בהפסקות ובלי סדר כל העיניינים מעורבים, אבל זה לא מפריע לך, נכון? הערב אני אלך אל פוחס בנוגע לנעליים, נראה את התוצאות. הערב יש גם ישיבה של הוועד. במקרה שפוחס לא ייתן לי פתקה לסנדלר, אני אוכל לפנות עוד הערב אל הוועד. אם הוועד לא ירצה להסכים, אני אדרוש להביא את העניין הזה לפני האסיפה. הלואי שאצליח.
היום בעת הנקיון מצאתי עוד קופסה של בשר, בוליביף, אני סידרתי בתוך מחבת קצת בצל בשמן, שופך את תוכן הקופסה לתוך המחבת, מחכה עד שירתח ואז אוכל את הכל לתיאבון. נדמה לי שקוראים לזה בשר צלוי.
אתמול קניתי בצרכניה עגבניות, מלפפונים, פלפלים ורימון. אני כותב רימון, כי הוא נתן לי רק רימון אחד. הוא היה טוב מאוד, אבל מעט. גם שמן דגים חילקו אתמול.
שושנה, אני אינני יודע עם מי לשלוח לך את הסוודר ואת המגהץ, אבל במשך הזמן אראה לסדר את זה, אבל מתי זה יהיה, מי יודע?
שושנה, תלכי לסינמה בכדי שיהיה לך לספר הרבה סרטים, נכון? גם להצגת האופרה לכי, באמת תנצלי את ההזדמנויות האלו. תדעי שמרחוק אני משתתף, בובה שלי, ואל תשבי עצובה בבית. לי יש הרבה עבודה וגם קצת ללמוד, אינני רוצה להפסיד, ככה שהזמן עובר, לכן תבלי את זמנך באופן טוב ובצורה נעימה.
זהו מה שרציתי לכתוב לך, בעצם כל זה כמו שיחה שאני מדבר ומשוחח איתך, אמנם מרחוק ועל נייר, אבל זה לא משנה שום דבר. תהיי מאושרת, תשמרי טוב על הפֶמפרִיק שלנו ותקבלי אלף אלפים נשיקות בשבילך ובשביל הבובי. דרישות שלום להורים ולכל המשפחה גם יחד. חג שמח לכולכם. עד עכשיו עוד לא קיבלתי שום מכתב ממך, אבל אני מקווה שמחר אראה איזה סימן ממך.
היי שלום בובינקה,
מהבוב שלך
איננה
אשמח לקרוא מכתב ממנה
שחור
על גב לבן,
כי
כאן לוחש כל יום: "איננה!"
כל
דוּד כל סיר קטן.
שחורה
ככושי הפתיליה
וגם
הדלי הוא ריק,
והמטבח
בדומיה
כעין
אילם שותק.
והכפות
מלוכלכות,
לחתוך
סכין שכח
מזמן
אינן מצוחצחות
חלון
וכוס ופח.
וגם
המטאטא הדל
זקנו
מורַד ונח
ורק
עכבר קפץ לסל
ותיכף
הוא ברח.
כי
אין בו תוכן, ריק הוא רַק,
הכל
שומם, בודד,
שעון
הפסיק את תיק ותק
אין
זכר ואין נֵד.
אבלים
כאן כלי מטבח
"איננה"
היא בבית
וכל
דבר בשקט נח
בלי
שָיַט אין גם שַיִט.
והבחור,
כי קר לו כאן,
מרגיש
שאין פה סדר,
בורח
גם . . . איפה? לאן?
החוצה
אל העדר.
אשמח
לקרוא מכתב ממנה
שחור
על גב לבן
כי
כאן לוחש כל יום: "איננה!"
כל דוּד כל סיר קטן.
אריה בן 80
אני יושב מאוחר בלילה ומנסה לכתוב כעין צוואה.
לא ענין של כסף, חלילה, כי אין לי, לא היה לי ולא יהיה לי.
מה למסור לכם, ילדי ונכדי? אין לי לא מסר, לא עצות בינה
ולכן אני מצטדק ומבקש מחילה וסליחה, עבור השורות
שאולי מביעות שעמום, אי הבנה של ההווה ואולי גם של העתיד.
היו סבלנים, שמעו ואחר כך – נכון תשתקו, תהנו מהערב ואני נעלם.
אם תחשבו: נו, הוא הלא הזדקן, מה אפשר לצפות?
ולכן אלה דברי הצטדקות ותודה:
תודה לכם שבאתם לכבד אותי ותודה בעיקר לסבתא שלכם
ששמרה עלי עד היום הזה, יום השמונים
ותודה לבתי גילי עבור הערב הזה.
כשאני מסתכל אחורה שמונים שנה,
אני מרגיש כאילו אני עומד גבוה גבוה מעל ענני החיים,
החיים הסוערים, המסובכים
ואני מסתכל רחוק, קרוב ומסביב
ואני מרגיש כילד קטן הפותח את עיניו,
כדי לראות מה קורה מסביב: האם זו אמת, או חלום?
כילד שאיננו מבין למרות שמונים,
כיצד עברו שבילי החיים, האם טעיתי, האם הלכתי עלי אדמות
כאילו בחושך, בחלום כסהרורי, כעיוור וחרש.
והנה אני רואה ילד קטן, בכפר פולני קטן,
בין פועלים פולנים ובין בקושי מנין יהודים
והילד עושה חורים בכדי חרס.
הגויים צוחקים וסבא אהרון כועס, אבל רק כאילו,
לפני שנוסע על עגלה שברירית למכור את הכדים בעיר הקרובה.
ואני רואה הלאה, אישה יהודיה יושבת ברכבת ואיתה ילד קטן על ברכיה,
מפוחדת, בהיותה צעירה יהודיה כפרית בין כל הנוסעים לגרמניה.
היא נוסעת בדרכו של בעלה, שרוצה לקחת
אותה ואת התינוק לייבל'ה לאמריקה.
אבל לאמריקה לא הגיעו, כי האם הצעירה פחדה מהים הגדול
ולכן נשארו בארץ הטבטונים והמשיכו את מלחמת הקיום בעיירה דלמנהורסט.
והנה פרצה המלחמה האיומה ואותה צעירה נשארת לבדה
עם הילד בן השנתיים, בין כל הגויים ומעט היהודים היקים,
כי האב הצעיר נלקח כחייל ללחום את מלחמת הגויים, זאת מלחמה לא שלו.
פעמיים נפצע ופעמיים חזר אל אישתו הרעבה והקטנה ופעמיים חזר לחזית,
כשהתעשר בשני ילדים נוספים.
והנה הילד הזה מתחיל אחרי המלחמה ללמוד בבית הספר היהודי
והאב חזר שבור ורצוץ ממלחמת גוג ומגוג.
הוא סופר סת"ם ובגרמניה לא היה צורך במקצוע הקדוש הזה.
נוסף עוד ילד. האינפלציה גדולה, פרנסה אין.
ורק בעזרת הקהילה היהודית הצליחה המשפחה הקטנה הזאת לא לרעוב.
ובעזרת הקהילה הזאת נשלח הילד לייבל'ה, שבגרמניה נקרא ליאו,
לסמינר יהודי דתי, כדי להיות מורה, חזן, שוחט וחצי רב.
אבל אותו הילד נשאר בסמינר בודד, בלי חבר אמיתי.
הוא הפך לדתי מאוד ואחר כך, התחיל לטבוע בים של ספרים:
פילוסופיה, מדעים, פסיכולוגיה ועוד ועוד.
הוא נהפך אמנם לתולעת ספרים, אבל הזניח את לימודיו,
השליך את אמונותיו הדתיות, המסורתיות של בית אביו ואמו
ובקושי גמר את הסטודיום ועזב את הסמינר כמורה.
הוא חזר אל הוריו, אל אחותו ואחיו. אולם עבודה אין,
את המשפחה ואת גרמניה, רכבת ואוניה הביאו אותו לפלסטינה, ארץ ישראל.
כאן עבר את כל שלבי ההתאקלמות: קיבוץ, עבודה כפועל פרדס בהדר,
כפר שעדין הוא חי בו, עבד כפועל בגידול תרנגולות, השתתף במפעל
חומה ומגדל במושב עובדים לעתיד, שרונה, ליד יבנאל.
יום אחד קיבל חופשה לחפש אישה, כי אחרת אי אפשר להתקיים במושב.
בביקור אצל מכרים-ידידים, מצא את אישתו, רייזל-חנה-שושנה
ונולד הבכור שלומק'ה, ילד גדול ויפה.
ועכשיו אני מקצר, כי הכל כבר ברור יותר והעננים מסביב בורחים
והכל נעשה שקוף יותר, בהיר יותר ונודע ומוכר יותר.
הזוג הצעיר עזב את המושב וחזר לכפר הדר.
כאן עבדו שנים קשות בכל העבודות.
לייבלה-ליאו נהפך בינתיים לאריה ושם המשפחה לנוי.
הוא עבד, עובד, אני כבר לא מבדיל בין עבר להווה –
במחסן האספקה ולפעמים מכין לתושבי הכפר דגים לשבת.
אבל בעיני אשת חייל כשושנה זה לא מצא חן
והיא דחפה אותו חזרה להוראה.
כאן אני ממהר, כי כבר משעמם לקהל. עברו מלחמות ושנות הוראה,
הנה הילד כבר לא ילד בחיצוניות, הוא כבר בן 65 והפך לגימלאי.
נולדו ילדים, הילדים התחתנו, נולדו נכדים ונכדות. חלק כבר חיילים.
ואני עומד למעלה, סבא בן שמונים ומסתכל ושואל:
האם זו אמת? האם אני חולם?
לא הכל סיפרתי והרוב, לא מי יודע מה . . .
ואני חושב שבינתיים אני מסיים ויורד מההר, חוזר אליכם ואומר:
תודה רבה, עבור הסבלנות, עבור ההקשבה על פטפוטי בן שמונים –
איש-ילד ב"גיל הגבורה" במרכאות . . .
ת ו ד
ה !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.