מלחמה בהדסה ירושלים / שלום נוי

מרץ 1999

לאחר שנים רבות של עשייה ופעילות בתחום החינוך ולאחר שלושים וארבע שנים כמנהל המרכז הפדגוגי בכפר-סבא, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. פניתי למשרד החינוך והם השיבו, שאני בשיא פעילותי ועדיין צעיר מדי בכדי לפרוש. לא ויתרתי. רציתי לפרוש בשיא הפעילות, הגשתי בקשה לפרישה לגמלאות על בסיס רפואי.

קבעו לי וועדה רפואית.

"אתה מוכר לי", אמרתי לרופא בוועדה הרפואית שזומנתי אליה. ואז נזכרתי:

המלחמה בירושלים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" ירושלים ללא הכרה. כשהתעוררתי לכמה שניות, שאלו אותי לשמי וכנראה שמלמלתי מלמול לא ברור וביקשתי מים. הם רשמו שם לא ברור על המיטה שלי ומיד הכניסו אותי לחדר ניתוח.

 "היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית". המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה להודיע ליעל שאני חי. "תקראו לגבי מאירי ממחלקת יולדות", ביקשתי בשארית כוחותי.

גבי מאירי ויעל גדלו ביחד. אבא של גבי היה מנהל פנימיית מוסינזון במגדיאל ואמה הייתה אחות הפנימייה. הן גדלו בית ליד בית בחצר הגדולה של הפנימייה והיו החברות הכי טובות. גבי הייתה גדולה מיעל ולמדה איתי בכיתה, בתיכון גבעת השלושה, אבל החליטה שאינה רוצה להיות מורה, הלכה ללמוד בבית ספר לאחיות. היא הייתה אחות במחלקת יולדות בהדסה וגרה בדירה שכורה בירושלים. כשבאו לקרוא לה שאחד הפצועים מחפש אותה ואמרו את השם, ענתה שאינה מכירה מישהו בשם זה (כזכור: כתבו שם לא נכון על המיטה . . .).

"היית בסכנת חיים", אמרה לי גבי כשהגיעה לאחר פנייה נוספת ועדכון השם על המיטה.

"אני מקווה שסכנת החיים תמה ועכשיו אבריא ואצא מכאן מהר", עניתי ולא ידעתי מה אני אומר.

המלחמה בהדסה הייתה עדיין בעיצומה. גבי צלצלה ליעל ומיד התחילה לטפל בי: רחצה את כמויות הפיח שדבק בכל גופי מיריות תותחי הטנק שעמד מעל ראשי. יעל הגיעה לבית החולים ונשארה למורת רוחי עד שהשתחררתי מבית החולים. למורת רוחי, כי הייתה בהריון, ישנה על מזרון דק על הרצפה בדירה השכורה של גבי ונסעה לבית החולים בטרמפים.

כל רופאי בית חולים הדסה היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילויצקי שניהל את המחלקה ודר' שטיינר שהיה מתמחה צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו. כל החולים בחדר היו מרותקים למיטות, מחוברים לאינפוזיות ולמכשירים שונים, כשביקשנו יום אחד מדר' שטיינר, לפתוח חלון בחדר, הסתבך החנון כחצי שעה ואת החלון לא הצליח לפתוח.

פרופסור מילויצקי נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית שהיה מלא ברסיסים. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב. התברר כי בהיותי בחדר ניתוח, הגיעה לבקרני בבית החולים, סבתא אטל. כאשר לא יכלה לראותני, יצאה עם האלפים שזרמו לכותל המערבי להתפלל ולהטמין פתק כמו כולם. אולי בזכות הפתק שהטמינה בין אבניו יצאתי מכלל סכנה וזאת למרות תקלות רבות שקרו לי בבית החולים:

• בחדר ההתאוששות הייתה ידי האחת מחוברת לעירוי דם, ידי השניה הייתה מגובסת ועל פני מסכת חמצן אשר הזרימה אוויר לח לריאות. משהו קרה בווסת והאוויר הפך יותר ויותר ספוג במים עד שרק מים זרמו מהקיר. הרגשתי שאני נחנק ולא יכולתי להסיר את המסכה. התחלתי להתפתל מצד לצד עד שמישהו ניגש לראות מה קרה והסיר את מסכת החמצן/מים מפני.
• פרופסור מילויצקי החליט בביקור רופאים שגרתי שאני חיוור מדי ויש לתת לי מנת דם. שתי דקות לאחר שחוברתי לשקית הדם התחלתי להתגרד, לפרוח ולהתקשות בנשימה. יעל שנבהלה, ניגשה לעמדת האחיות והאחות אמרה לה: "זה בסדר, הגירוד מראה שהפצעים מתחילים להגליד". היא חזרה לחדר וכשראתה שאני משתולל רצה למסדרון, תפסה רופא והוא תלש את שקית הדם מידי. התברר כי אני אלרגי לתת סוג הדם של התורם ולא הייתי רחוק מסופי בגלל זה ובגלל "הגלדת הפצעים".
• לאחר הניתוח הפלסטי של היד, הייתי צריך לקבל מנת דם נוספת. דר' שטיינר בא אחה"צ לחבר אותי לאינפוזיה. הוא דקר וחיטט כעשרים דקות בזרועי בניסיון למצוא וריד ופצע/קרע מספר עצבים בידי הבריאה. בעדינות, בלי לפגוע בו, ביקשתי לדחות את קבלת הדם למחר בבוקר. למחרת יעל תפסה את פרופ' בלר (מנהל מחלקת ראש) שעבר לתומו במסדרון והוא חיבר אותי תוך שניה לאינפוזיה. משרד הביטחון לא הכיר בפגיעה שגרם לי דר' שטיינר כחלק מהפציעה – הפציעה שלך היא ביד שמאל ואיך אתה מתלונן על יד ימין. לך תסביר להם ....

"אתה היית מתמחה בהדסה ירושלים במלחמת ששת הימים ?", שאלתי את הרופא בוועדה הרפואית, לאחר שאישר לי יציאה לפנסיה מוקדמת.

"כן, למה ?", ענה לי דר' שטיינר.

==========

קישורים:

### על פרופסור מילויצקי

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי א' - נזכרים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ב' - מתכנסים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ג' - מופיעים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ד' - מברכים

### מסיבת פרידה מהמרכז הפדגוגי ה' - נפרדים

### לרשימת כל הסיפורים בבלוג