פברואר 2011
יום
שלישי. סתם יום של חול. השעה שבע בערב, הטלפון מצלצל: "שלום, שמי שמואל'יק
קראוס, לא, לא הזמר, ואני מצלצל מניו יורק". נשמע כמו מתיחה. "אני
עסוק" עניתי "צלצל בעוד שעה". בשעה שמונה בדיוק הוא מצלצל שנית:
"אני בן דוד של יקי חץ ומבקש לשאול אותך כמה שאלות".
יקי
חץ היה במלחמת ששת הימים יעקב חיימוביץ'. הוא לחם בגבורה בגבעת התחמושת ועוטר בעיטור העוז. לאחר המלחמה, בנוסף לעבודתו בחר
בקריירה צבאית, בנוסף לעיסוקו בפעילות של שילוב הקניית מורשת המלחמה והנצחת הנופלים על גבעת התחמושת.
הכרתי את
יקי בתקופה הקצרה של ההמתנה בפרדסים של קיבוץ גבעת ברנר, מול מחנה חיל האוויר
בתל נוף. איני זוכר הרבה מתקופת ההמתנה והשאלה הראשונה ששמול'יק שאל הייתה: "אתה
זוכר שישבתם בפרדסים של גבעת ברנר, מוכנים לצניחה בסיני, ראיתם את המטוסים ממריאים ונוחתים,
שמעתם ברדיו על מטוס ירדני מעל כפר סבא ואמרת ליקי: אם הם הגיעו לכפר סבא, זאת
הולכת להיות מלחמה קשה ?".
"אני
לא זוכר מה אכלתי אתמול", עניתי, "איך אזכור מה אמרתי למי לפני ארבעים
וארבע שנים ?". מסתבר שיקי כתב יומן קרב, מתכוון לפרסמו ובן דודו מאמת את
הכתוב בו. מאחר וזכרתי מעט מאוד מהמלחמה הוא טרח והזכיר לי פרטים שלא זכרתי ופרטים
נוספים שלא ידעתי.
הכל
התחיל מיד לאחר יום העצמאות 1967.
עבד אל נאצר, נשיא מצריים, סגר את מיצרי טיראן ובארץ התחילו ההכנות למלחמה: החל
גיוס כללי וכל הגברים הצעירים נעלמו לצבא אחד אחד. את כולם הרגעתי: המלחמה תפרוץ רק
כאשר יגייסו אותנו, הצנחנים. ב-28
במאי יצאנו לסרט בקולנוע בית הפועלים, כאשר חוץ ממני האולם כולו היה מאוכלס רק בנשים.
באותו לילה גייסו את החטיבה שלנו, חטיבה חמישים וחמש, התארגנו ליד שדה התעופה לוד
- בפרדסי מחנה ישראל. היה ברור שתוך מספר שעות אנחנו מתארגנים לצניחה במצרים.
נשארנו שם שישה ימים ללא תנאי מינימום של סניטציה ורק לאחר שרוב חיילי החטיבה חטפו כאבי בטן ושלשולים כתוצאה מן התנאים, העבירו אותנו במסע רגלי לפרדסי גבעת ברנר, לא רחוק
ממסלולי שדה התעופה הצבאי של תל-נוף.
בחמישה ביוני בערב, יצאה הפלוגה שלנו להצגה
ב"הבימה" בתל-אביב, הצגה מיוחדת לצנחנים. אני ניצלתי את ההזדמנות לצלצול
טלפון ופגישה עם יעל שהייתה בתחילת ההריון והגיעה במונית. את ההצגה לא ראיתי,
ישבנו בשדרות רוטשילד, שתינו קפה וחזרתי בהסעה המאוחרת לפרדסי גבעת ברנר.
למחרת בשעה שש בבוקר התעוררנו לקולות
המטוסים הממריאים ונוחתים בתל-נוף: המלחמה התחילה. לאחר מספר שעות, תוך האזנה
לטרנזיסטור בכיס, בו הודיעו על חיסול שדות התעופה המצריים, הגיעו מדריכי הצניחה עם
מצנחים וקיבלנו תדריך לצניחה וכיבוש המחנות והעיר אל עריש במצריים. לאחר מספר שעות הודיעו
לפלוגה א' להוריד מצנחים ולעלות על האוטובוסים לירושלים המופגזת. לפנות ערב הורדנו
כולנו את המצנחים וכל החטיבה עלתה לירושלים.
הגענו לירושלים בלילה. העיר הייתה חשוכה,
אך התושבים הסתובבו בחוץ, ברכו אותנו וכיבדו אותנו במשקה ועוגות. לאחר תדריך קצר
על גבי תצלום אוויר קטן, לאור פנס כיס, שבו אמר יורם אלישיב המ"מ (מקיבוץ בית
אורן): "הגבעה מכונה גבעת התחמושת. נעלה לגבעה כשאני מוביל בראש, בתעלות
שאמורות להיות ללא חיילים, כמו הגבעה כולה, אחרי בטור יהיה מיכה היימן (הסמל המתנדב
מקבוץ חולדה), לאחריו בטור יהיה הקשר ז'וז'ו אלמליח, זאב ביז'נסקי (זאביק) הבזוקאי והררנ"טיסט
(אני). יוסי צדקוני, הסמל בפועל, יהיה באמצע.
הגענו בחצות הלילה לבתי פאג"י, משם
היינו צריכים לעלות על גבעת התחמושת, לאחר שפלוגה א' תפרוץ לביה"ס לשוטרים
והחבלנים יפנו את הגדרות והמוקשים. כאשר קבלנו פקודה רצנו דרך הפרצה שפרצו החבלנים
ונתקלנו לראשונה בפצועים רבים לאורך הדרך. בעליה לגבעה קיבל זאביק פקודה לירות פגז
בזוקה, הוא נעמד ליד גדר האבן וירה. הרשף של הבזוקה שחזר אליו מן הקיר הפך אותו
ללפיד בוער שכל הרצים בעליה לגבעה לא ישכחו לעולם. רצנו שפופים בתעלה הרדודה
כשמסביב אש תופת מכל הכיוונים. במעלה הגבעה, לפני בניני המגורים של הלגיון הערבי,
שמענו שריקת פגז ותוך שניה נעלם מיכה היימן שחטף את הפגז בגופו. מה שנותר ממנו היו
נעל ודסקית. יורם אלישיב חטף מעט רסיסים בגבו ואילו הקשר ז'וז'ו אלמליח חטף הדף, רץ לאחור כשהוא משאיר לי את מכשיר הקשר, מאוחר יותר התברר שנהרג בתעלות בדרך
לפינוי. מיד בראש הגבעה לפני הבניינים התחיל דדי המ"פ להציק בקשר, הוא רצה
לדעת את מקומנו. כששאלתי את יורם מה לענות, אמר: שלא יבלבל את המוח. יורם המשיך בקרב ונהרג זמן קצר לאחר מכן (על לחימתו בגבעת התחמושת עוטר לאחר מותו בעיטור המופת). דקה לאחר שדיברתי עם דדי המ"פ פגע פגז והתרסק על הקיר לידנו, את רוב הרסיסים חטפתי אני בחלק השמאלי של הגוף.
נפלתי ונשארתי לשכב ליד הבניין כשלידי גופות של שלושה
חיילים מהלגיון הירדני. דרדשתי אשר רץ אחרי, חטף גם הוא מספר רסיסים בידו וכרע לידי
בצד המבנה. לפתע התרומם אחד הירדנים, אשר חשבנו שהוא מת, ואמר משהו בערבית, אני צעקתי לדרדשתי שיהרוג
אותו. דרדשתי נבהל, שלף רימון, זרק עליו והרגו ובהזדמנו זו הוסיף פציעה נוספת לי.
ניסיתי ליצור קשר במכשיר ובמקביל לעצור את זרם הדם בזרוע שמאל עם יד ימין שלא נפגעה.
חובש שניסה לצאת מהתעלות לעזרתי חזר לאחור, לאחר שהיה מוקד לצליפות צלפים מרחוק. שלחתי
את דרדשתי להזעיק עזרה והמשכתי לשכב בראש הגבעה לידי שלש הגופות של הירדנים, כאשר אני
מתאמץ לא לאבד את ההכרה, ממשיך ללחוץ על היד המרוסקת עם היד הבריאה כדי לעצור את שטף
הדם.
עם אור ראשון שמעתי רעש עצום וטנק שעלה לגבעה עצר ממש מעל
הראש שלי. לא יכולתי לזוז. פחדתי שהטנק לא יבחין בי וירמוס אותי, לכן, כשאני שוכב על
הבטן נפנפתי ברגלי השמאלית לטנק, לאותת לו שאני חי. הטנק הנמיך את תותחו, ירה מספר
פגזים וחיסל את הצלפים שצלפו אל ראש הגבעה. רק אז הצליח להגיע החובש שהיה בתעלה והתחיל לטפל בי. מיד כשהגיע החובש, "הסרתי אחריות" מעצמי ואיבדתי את ההכרה. רק
מאוחר יותר התברר כי דורון הסמג"ד היה על הטנק והוא גם שדאג לפנויי
לתאג"ד ומשם לבית החולים הדסה.
"אתה היית הרביעי שעלה על
הגבעה" אמר לי שמוליק קראוס "למה ?". "אתה זוכר את המבנים
שלידם נפלת ?" שאל. מכיוון שלא ידעתי ולא זכרתי הבטיח לשלוח לי תמונות ומפות.
למחרת הגיעו במייל מפות ותמונות וכעבור שבוע התקשר שוב מניו יורק ושוב שוחחנו
כשעה, על העובדות והפרטים של אותה מלחמה בירושלים שאת רובה לא זכרתי.
התמונה היחידה שהייתה לי, היא התמונה שצילם
אותי חיים שרמן, כחודשיים לאחר המלחמה. "כאן נפצעתי", אני אומר מראה בידי על המקום המשוער ליד המבנה שעל ראש הגבעה, היא גבעת התחמושת.
קישורים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.