חורף. דצמבר 2010
השעה
שש וחצי בבוקר. הטלפון מצלצל ומעיר אותנו. עופר רייסנר בטלפון:
"ביקשת
שאודיע לך כשנהרוס את בית ההורים שלך. היום אנחנו עומדים לעשות זאת".
בשנת
1946
עזבו אריה שושנה ובנם הצעיר (אני) את שרונה ועברו לכפר הדר. גרנו בשכירות בצריף של
הינדה גוטליב. היה זה צריף דו משפחתי בכניסה לפרדס של משפחת גוטליב, בכניסה אחת של הצריף גרה גברת הינדה גוטליב הזקנה ובכניסה השניה גרנו אנחנו, משפחת נויר. המשפחה הצטופפה בשני חדרים
ומטבח קטן, ללא שירותים וללא מקלחת. בפרדס היה צריפון קטן ובו מקלחת של מים קרים
ולידו בית שימוש שהיה בור ועליו מכסה. בקיץ התקלחנו במקלחת בפרדס ובחורף חיממנו
מים על פרימוס (מכשיר להרתחה וחימום מים שפעל על נפט) ועשינו אמבטיה, בקערת פח
גדולה שהוצבה ב"סלון" הבית. גם לשירותים לא הלכנו בלילה והשתמשנו
ב"סיר" שנקרא בשם "סיר לילה".
אריה
עבד במחסן התערובת של הכפר. תושבי כפר הדר שגידלו תרנגולות ופרות האכילו אותן
בתערובת שהוכנה במחסן האספקה שהיה במרכז הכפר. אריה עבד קשה בנשיאת שקים כבדים על
גבו וסבל מכאבי גב גוברים והולכים. שושנה עזרה מעט בפרנסת המשפחה כשעסקה במקצועה
כתופרת לנשות הכפר.
כשהייתי
בן ארבע נולדה אחותי גילה. היא נקראה כך על שם הסבתא שלא היכרנו מעולם, פרידה,
שנספתה בשואה וזהו תרגום שמה לעברית.
הצריף
הפך להיות צפוף. אריה ושושנה חסכו גרוש לגרוש וקנו מגרש, לא רחוק מהצריף. מאחר ולא
היה להם כסף לשלם למהנדס, פנו לשכנים ובקשו להשתמש בתוכנית הבניה שלהם. השכנים
הסכימו וכך אישרו למשפחת נויר לבנות בית ברחוב שלימים נקרא רחוב התכלת. שוב עברו
שנים והמצב הכלכלי היה קשה בארץ והכסף לבניה לא הספיק אלא ליסודות בלבד. שנתיים
ימים היו היסודות בשטח. בחצר הבית החדש ובין היסודות שמולאו באדמה, שתלו אריה ושושנה שתילי תרד
והוסיפו כמה לירות כל חודש ממכירת תרד. בקצה המגרש בנו לול קטן וגם ממכירת ביצים
ועופות הגדילו במעט את תקציב המשפחה.
כאבי
הגב של אריה תכפו והלכו. היה חורף קשה ואנשים רבים חלו בשפעת. שלג ירד בכל הארץ,
אנחנו הילדים, שמחנו כי הלימודים בכל בתי הספר בוטלו הרווחנו יום חופש. שושנה
חלתה ב"קדחת עכברים" והייתה מרותקת למיטה זמן רב. מחלה זו היא מחלה מדבקת
שמועברת באמצעות עכברים. בין לוחות העץ של הצריף שגרנו בו, חיו והתרוצצו המוני
עכברים ובלילות היינו שומעים אותם מצייצים, רצים על הגג ושורטים את הקירות.
באותו
חורף קראה שושנה מודעה בעיתון: מחפשים מורים ללמד בבתי ספר.
שושנה
פנתה לאריה ואמרה לו: "מספיק להיות חלוץ. מספיק להרוס את הגב בנשיאת שקי
תערובת כבדים. אתה למדת להיות מורה בגרמניה, אתה אוהב ללמד – תענה למודעה בעיתון".
אריה
התלבט, היסס, אבל לבסוף השתכנע.
אריה
התקבל לעבוד כמורה בבית ספר ע"ש אהרונוביץ בכפר-מל"ל. גם אני למדתי שם,
בכתה ד'. משרד החינוך מאוד שמח לקבל את אריה כמורה, הוא למד הוראה בגרמניה וידע
עברית מעולה. אני לא כל כך שמחתי שאבי מורה בבית הספר בו למדתי. כל דבר שעשיתי,
מיד הגיע לאבי תוך כדי שתיית תה בחדר המורים.
כשאריה
הפך להיות מורה והמצב הכלכלי השתפר. החלו לבנות קירות על היסודות ותוך שנה הגיע
הזמן לכסות את הבניין בגג רעפים אדום. זמן קצר לאחר שעברנו לבית החדש נולד אחינו
הקטן ירוחם שלמה (ירוחם על שם סבא פישל ירוחם, השם השני: שלמה על שם דוד שלמה, אח של אמא
שנספה בשואה), הידוע בכינוי ירל'ה. בבית החדש היו שלושה חדרים: בחדר אחד גרו גילי
וירוחם בחדר השני גרו ההורים ואילו אני ישנתי בסלון. בין חדר ההורים והסלון אמורה
הייתה להיות דלת הזזה. מאחר ולא היה מספיק כסף גרנו בבית מסויד מבפנים, אך ללא טיח
וצבע מבחוץ, ללא דלת הזזה וללא מכשירים חשמליים מלבד רדיו.
כשהייתי
בן עשר התחלתי לעבוד: איסוף וחיתוך ירק להאכלת העופות בחצר, שמרטפות על ילדי השכנים
וקטיף תרד ותותים בשדה שלנו ובשדה של הדודים שלי. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי
מצלמה ודבר ראשון צילמתי את המשפחה על רקע הבית.
אריה ושושנה, גילי וירלה (אני הצלם)
כשהגעתי
לגיל בר-מצווה שאלו אותי ההורים איך אני רוצה לחגוג את האירוע ואני זוכר שעניתי
כך:
"לבית
הכנסת לא אלך כי אנחנו לא משפחה דתית. במקום חגיגה לכיתה, אני מבקש בכסף הזה לבנות
דלת הזזה, בין חדר השינה שלכם לבין סלון הבית בו אני ישן". וכך היה. סוף סוף היה לי
חדר משלי.
כאשר
משתמשים בביטוי "בנו את הבית במו ידיהם" לא מבינים עד כמה זה היה נכון
לגבי הבית ברחוב התכלת מספר שבע בהדר.
*****
לאחר
שאריה נפטר בשיבה טובה, החלטנו למכור את הבית שהיה בן למעלה מחמישים שנה והיה זקוק
לשיפוצים. עופר רייסנר קנה את הבית, במטרה להרסו ולבנות במקום הבית וילה רב מפלסית
ובמקום הלול ושטח התרד בריכת שחיה ודק מודרני. היה לי קשה לראות את המקום ולכן
ביקשתי מירל'ה שיצלם.
מגרש ריק ברחוב התכלת מספר שבע
==========קישורים:
תנאים של ימי הביניים ממש
השבמחקממש ימי הביניים. ליד ה"שירותים" היה עץ תפוחי זהב (עוד לא המציאו את הקיצור תפו"ז), כל הביוב זרם לעץ והפירות שלו היו בגודל ענק. אף אחד לא קטף את הפרי ורק לחשוב לאכול אותו עשה לי רע.
השבמחקעד היום אני רואה תפוזי שמוטי גדולים בסופרמרקט, אני נזכר ב"שירותים" מימי הביניים.