ספטמבר 2007
לא
אכלנו שווארמה בדלמנהורסט, יש מספיק מזה בארץ. מצאנו מסעדה עם אוכל מקומי טעים ומשמין. ישבנו במסעדה
ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור שסיפר אבי ואף כתב בזיכרונותיו.
וכך
כתב:
"הייתי
ילד רזה וחלש, לכן שלחו אותי לאי נורדרַני להבראה. הזמנים היו קשים מבחינה כלכלית.
האינפלציה הגיעה לממדים כאלה שעבור מיליון מרק השיגו בקושי כיכר לחם אחד. אני סבלתי
מתת תזונה, הרביתי להרטיב בלילה והתביישתי נורא. אבל גם הרחצה בים והמזון הטוב לא
הצליחו לחזק אותי, כי פשוט לא אכלתי את המאכלים הללו. אני זוכר שיום אחד הגישו
לשולחן תרד, רוב הילדים סיימו את אכילתם והלכו למנוחת צהריים. אני ישבתי לבדי בחדר
האוכל ולא הסכימו לשחרר אותי, אלא אם כן אני אגמור את התרד. כך ישבתי עד שעה ארבע
כשחזרו יתר הילדים לתה מנחה (חלב, שגם לא אהבתי). מאז ריחמו עלי ולא נתנו לי עוד
תרד.
רק בביקורי בפעם השנייה, לפני בר המצווה שלי, בגיל 12,
התרפאתי, הטיפול באי הזה הצליח והפסקתי להרטיב במיטה".
 |
בהבראה, אריה ליאו במשקפיים יושב בצד ימין למטה
שנים
רבות ביקשנו, אחותי גילי ואני מאבא שיכתוב את זיכרונותיו והוא אכן התחיל לכתוב. עם
מותה של אמי, שושנה, הפסיק לכתוב ולא יסף...
========== קישורים: |
סיפור יפה
השבמחק