ספטמבר 2007
יעל ואני הגענו לדלמנהורסט בצהריים. עיירה קטנה, נקיה, מטופחת ומשובצת בגנים ציבוריים וגינות פרטיות משופעות בפרחים, מדרחוב קטן וכיכר שוק נחמדה ליד בית העירייה. חיפשנו מקום לאכול וגילינו ש"בני דודינו", הערבים, הגיעו גם לכאן: הם פתחו שלוש מסעדות שווארמה בעיירה קטנה. כיום אין בעיר תושבים יהודים, אבל ערבים יש בה בשפע.
לא
מאמינים ? – הנה ההוכחה:
 |
ירוחם פישל במדי הצבא
|
 |
פרידה עם אריה בשמלה |
המשכנו לטייל בעיירה. חיפשנו את בית הכנסת ששם גם היה בית הספר. המבנה נהרס ונשרף, אבל את השלט לזכר המבנה צילמנו.
לשם, לבית הספר הגיע ליאו בן השש. בבית הספר למדו יחד מכיתה א' עד כיתה ח', כולם באותו חדר. מורה אחד היה שם: המורה פרוינד, היה שמו. הוא התחיל ללמד את ליאו לקרוא אך ללא הצלחה. כולם כבר חשבו שהילד מפגר וכדאי להוציאו מבית הספר, אבל אז החליט המורה פרוינד שאולי הילד פשוט לא רואה. הרכיבו לליאו משקפיים ומאז לא הפסיק לקרוא עד יום מותו. ספרים תמיד היו אהבת חייו. גם כאשר חיינו במצוקה תמיד נמצא כסף לרכישת ספרים.
וזה השלט שמצאנו במקום בו היה בית הספר:
 |
| בתרגום חופשי: כאן ניצב בשנים 1928-1938 בית הכנסת של קהילת יהודי דלמנהורסט, שנהרס ונשרף בליל 10.11.1938 |
==========
קישורים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על השתתפותך בבלוג של שלום נוי.